השנה אבנה סוכה, כך הבטחתי לעצמי, ונדהמתי לגלות עד כמה זה מסובך להתקדם מגבולות ההבטחה אל ארץ ההגשמה.
קודם כל בגלל שהמצווה הזאת, שכל הרעיון שלה הוא פשטות וארעיות, מתגלה כטיפה יקרה – גם כשלא מדובר במונח המופלא והבעייתי "סוכה לנצח". אבל מעבר לזה שדרוש כסף וכשרון הנדסי, בניית סוכה היא דבר מסובך גם בגלל אוסף החוקים הדקדקניים שמגדירים מהי סוכה כשרה וראויה – הן לפי היהדות, והן לפי תקנות השכנות הטובה של עם-ישראל בבתים המשותפים.
אבל אני אופטימי. הרי חג סוכות, כמו כל חג בעצם, הוא סמל לראשית הגאולה. וזה מה שמחזיק את עם-ישראל לאורך כל הדורות – התקווה הזאת לגאולה: לשוב לציון, לבנות בה את הבית הלאומי, ולהצליח גם שכל העסק יחזיק מעמד ולא יתמוטט.
ואלה כנראה בדיוק אותם נדודים ארוכי שנים שהביאו אותנו ליכולת הייחודית להעלים עין מכל מיני פגמים שהעיסוק בהם רק תוקע במקום, ולהחליף את השאיפה לשלמות אירופאית משעממת וקטלנית בהמצאות כמו סוכות ארעיות, מרפסות בלי תו-תקן, ודיסק-און-קי. וככה, בזמן שכולם התהדרו באיזו שאיפה מטופשת לשלמות, הקפידו היהודים לשמר את החפיפניקיות של ימי החול, והיא גם שמרה עליהם. כלומר, חוץ מכמה תקופות היסטוריות מצערות שבהן זה לא כל-כך עבד.
אז בשובנו לציון המשכנו את המסורת. ככה קיבלנו גם כמה פרסי נובל, כנראה. כי אנחנו תמיד חותרים קדימה, להמציא, לגלות, לפרוץ ימה וקדמה צפונה ונגבה, גם אם יש עדיין כמה מדרכות קצת עקומות במקום הנוכחי שלנו. או אולי אפילו דווקא בגלל זה. ובזמן שכולם סביבנו מתכננים תוכניות מדוייקות, ההמצאות הגדולות ביותר בהסטוריה באות בדרך המקרה, או יותר עדיף – בדרך החפיף.
אנחנו כובשים את העולם עם אפליקציות שמתוכננות בדיעבד, מעבירים משנה לשנה תקציבי מדינה שאף-פעם לא סוגרים את כל הפינות, מזייפים קצת באימון הכדורגל – כדי שנספיק להגיע לשיפודיה לסגור את עסקת הנדל"ן – ובסוף גם קושרים את הקרשים של הסוכה על הגג של הרכב עם חבל שמישהו זרק כשהוא סגר את המרפסת והחליף את התריס הישן שלו. עד הבית זה יחזיק. לא צריך יותר.
לכן, אם מישהו יגיד לי שהוא פרפקציוניסט, מיד אפטר אותו מראיון העבודה. העולם שלנו מתקדם רק דרך הבערך. הרי השאיפה לשלמות היא המחיר הכי גדול שאנחנו משלמים תמורת ישיבת הקבע הנינוחה שלנו. החפיף, לעומת זאת, הוא כל-כך מוצלח, שאפשר היה לטעות ולחשוב שמישהו אשכרה תכנן אותו מראש. כל דבר שדינו להחזיק מעמד רק קצת ולהתפרק עוד מעט, מבטיח לנו שנמשיך לחפש איך לבנות את הדבר הבא, להמשיך במסע הנדודים הנצחי הזה של השיפוצים והשאיפה לאי-שלמות.
והסוכה – היא הרי הסמל המושלם לכל זה. היא הארעיות והבערך והחפיף שאנחנו משמרים מול הסכנה הגדולה הזאת שבעצמאות מדינית וערים גדולות ללא הפסקה ועם תוכניות מתאר מדוייקות. חוץ מסוכות לנצח, כמובן, אבל למי יש כסף לזה?
אז העיקר שבסוף הסוכה תחזיק מעמד במשך שבוע, ולא תיפול מול הרוחות ויצר ההרס של הילדים. כי כמו בכל דבר שאנחנו עושים בבית הלאומי שלנו, לא משנה הדרך והשיטה, וגם לא היופי ואורך הברגים – העיקר שזה עומד, והעיקר שזה עובד. ומה יהיה אחר כך? אלוהים גדול, וגם ענני הכבוד שלו ששומרים עלינו לאורך הדורות גדולים מספיק.
קודם כל בגלל שהמצווה הזאת, שכל הרעיון שלה הוא פשטות וארעיות, מתגלה כטיפה יקרה – גם כשלא מדובר במונח המופלא והבעייתי "סוכה לנצח". אבל מעבר לזה שדרוש כסף וכשרון הנדסי, בניית סוכה היא דבר מסובך גם בגלל אוסף החוקים הדקדקניים שמגדירים מהי סוכה כשרה וראויה – הן לפי היהדות, והן לפי תקנות השכנות הטובה של עם-ישראל בבתים המשותפים.
אבל אני אופטימי. הרי חג סוכות, כמו כל חג בעצם, הוא סמל לראשית הגאולה. וזה מה שמחזיק את עם-ישראל לאורך כל הדורות – התקווה הזאת לגאולה: לשוב לציון, לבנות בה את הבית הלאומי, ולהצליח גם שכל העסק יחזיק מעמד ולא יתמוטט.
ואלה כנראה בדיוק אותם נדודים ארוכי שנים שהביאו אותנו ליכולת הייחודית להעלים עין מכל מיני פגמים שהעיסוק בהם רק תוקע במקום, ולהחליף את השאיפה לשלמות אירופאית משעממת וקטלנית בהמצאות כמו סוכות ארעיות, מרפסות בלי תו-תקן, ודיסק-און-קי. וככה, בזמן שכולם התהדרו באיזו שאיפה מטופשת לשלמות, הקפידו היהודים לשמר את החפיפניקיות של ימי החול, והיא גם שמרה עליהם. כלומר, חוץ מכמה תקופות היסטוריות מצערות שבהן זה לא כל-כך עבד.
אז בשובנו לציון המשכנו את המסורת. ככה קיבלנו גם כמה פרסי נובל, כנראה. כי אנחנו תמיד חותרים קדימה, להמציא, לגלות, לפרוץ ימה וקדמה צפונה ונגבה, גם אם יש עדיין כמה מדרכות קצת עקומות במקום הנוכחי שלנו. או אולי אפילו דווקא בגלל זה. ובזמן שכולם סביבנו מתכננים תוכניות מדוייקות, ההמצאות הגדולות ביותר בהסטוריה באות בדרך המקרה, או יותר עדיף – בדרך החפיף.
אנחנו כובשים את העולם עם אפליקציות שמתוכננות בדיעבד, מעבירים משנה לשנה תקציבי מדינה שאף-פעם לא סוגרים את כל הפינות, מזייפים קצת באימון הכדורגל – כדי שנספיק להגיע לשיפודיה לסגור את עסקת הנדל"ן – ובסוף גם קושרים את הקרשים של הסוכה על הגג של הרכב עם חבל שמישהו זרק כשהוא סגר את המרפסת והחליף את התריס הישן שלו. עד הבית זה יחזיק. לא צריך יותר.
והסוכה – היא הרי הסמל המושלם לכל זה. היא הארעיות והבערך והחפיף שאנחנו משמרים מול הסכנה הגדולה הזאת שבעצמאות מדינית וערים גדולות ללא הפסקה ועם תוכניות מתאר מדוייקות. חוץ מסוכות לנצח, כמובן, אבל למי יש כסף לזה?
אז העיקר שבסוף הסוכה תחזיק מעמד במשך שבוע, ולא תיפול מול הרוחות ויצר ההרס של הילדים. כי כמו בכל דבר שאנחנו עושים בבית הלאומי שלנו, לא משנה הדרך והשיטה, וגם לא היופי ואורך הברגים – העיקר שזה עומד, והעיקר שזה עובד. ומה יהיה אחר כך? אלוהים גדול, וגם ענני הכבוד שלו ששומרים עלינו לאורך הדורות גדולים מספיק.
