‏הצגת רשומות עם תוויות זכרון. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות זכרון. הצג את כל הרשומות

יום חמישי, 16 במאי 2013

בעקבות הזמן החמוד


לא יודע למה, אבל פתאום נזכרתי באיזו חולצה. משהו שראיתי כשהייתי ילד. משהו שלבש פעם מישהו בשכונה. מישהו שאפילו לא היה חבר שלי. וזאת אפילו לא היתה חולצה פופולרית כמו "מכבי תל-אביב אלופה", או "זהו זה", אלא סתם חולצה בצבע תכלת, של סתם איזה מועדון פיתוח-גוף עם לוגו מכוער. אבל זה בסדר, כי אז עדיין לא אמרו "לוגו".

והזכרון של החולצה הזאת לא עוזב אותי. אולי כי הגעתי לגיל שבו יותר קל ונוח לזכור דברים מהעבר הרחוק, ואולי סתם כי אני מזדקן. כאילו יש איזו תחושה שאם רק אצליח לברר מהו הסמל על החולצה הזאת, כל חלקי הפאזל של החיים שלי יפלו פתאום מעצמם למקום הנכון, הכל יהיה ברור יותר, ונפשי הזקנה תמצא סוף-סוף את המנוחה שהיא זקוקה לה אחרי כל השנים הארוכות האלו, שבהן אף חולצה אחרת לא סיפקה אותי.

טוב, זה יהיה קל, אמרתי לעצמי. אם רק ארצה, כל האינטרנטים והפייסבוקים האלה יציפו אותי בתמונות בצבעי תכלת-חום-כתום משנות השבעים של המאה הקודמת, ואני אוכל למצוא לי אתגר חדש לחפש. אבל אחרי כמה שעות של שיטוט ברשת, כל מה שגיליתי זה שמכבי תל-אביב עדיין אלופה, וזהו זה. אין זכר לחולצה התכולה של הילד ההוא, שבטח יש לו שרירים של רמבו, כמו שהיה נהוג לומר בשנות השמונים.

מה שכן למדתי, זה שחוץ מאותה חולצה, כל התמונות בשחור-לבן, וכל הפרסומות בחרוזים, וכל התקליטים עם תספורת האפרו – הכל נמצא בהישג יד שזזה על המסך ומצביעה למעלה. וזה קצת אירוני, כי יוצא שאנחנו משתמשים במיטב הכלים הדיגיטליים כדי להתגעגע לתקופה שבה אנחנו חושבים שהכל היה יותר פשוט, ושבה אנשים היו מחוברים באמת, או שקר נעים כלשהו אחר. אבל כמו שאנשים שוכחים שהמילה "נוסטלגיה" התחילה בתור שם של מחלה, ככה הם גם מדלגים בקלילות על הפער העצום שבין "פשטות" של פעם לבין "קלות" של היום.

ובכל זאת, את הדבר המסויים שאתה רוצה, קשה לפעמים למצוא בתוך העומס הזה. אז האינטרנט לא עזר לי במשימה, והלכתי לחפש את התשובה אצל ההורים. ההורים יודעים לשמור על הכל. אפילו החדר שלך נראה כמו שהוא היה פעם, עם המדבקות "שלום" על המגירות של שולחן הכתיבה הישן, עוד כשחשבו שיהיה פה שלום, ולפני שהוסיפו לזה "חבר". הם עוברים דירה עוד מעט, ההורים שלי, ולכן הם משתדלים לעשות סדר בבית כדי לא לסחוב ארגזים מיותרים. אבל תסמכו עליהם שבמסגרת הסדר הזה הם יזרקו אך ורק את הדברים החדשים יותר, וישמרו גם בדירה החדשה על הדברים הבאמת ישנים שהם אגרו עם הזמן.

וככה מצאתי את עצמי ממציא איזה "חג שבועות" בתור תירוץ ללכת לבקר אותם, מסרב בנימוס להתווכח על פוליטיקה, ובמקום זה צולל אל המגירות וקופסאות הנעליים של "המגפר" שבהן מסודרת כל-כך יפה כל הילדות שלי. מה שחיפשתי שם היה כנראה תמונה שלי עם אותו ילד ממועדון השרירנים התכול, למרות שזה היה קצת חסר סיכוי מראש, כי הילד ההוא לא באמת היה חבר שלי, ופעם לא היו מבזבזים תמונות על סתם ילדים שלא מכירים. אבל בדרך נתקלתי באוסף עטיפות המסטיקים שלי, תחובות בתוך שקית עם סמל "25 למדינת ישראל", וזה שימח אותי מאוד – כמו שתמיד משמח להבין שעשית בחיים בחירה מוצלחת – אחרי הכל, דברים היו מתפתחים אחרת לגמרי אם הייתי בוחר לאסוף במקום זה ניירות מכתבים או מחקים.

האמת היא שאני לא אדם נוסטלגי. מאז שאמרו לי שהמזל האסטרולוגי שלי מאופיין בחיבה לנוסטלגיה, ומאז שהבנתי שאסטרולוגיה לא באמת עובדת, הפסקתי עם זה. אני רק מתגעגע לפעמים לאדם הנוסטלגי שהייתי, זה הכל. חוץ מזה, אין באמת למה להתגעגע. נכון שהטלויזיה היתה חד-ערוצית ולכן לא היתה ברירה אלא לאהוב את התוכניות, ונכון שלקח שבוע עד שיכולנו לראות את התמונות שצילמנו, ולכן הספקנו גם ליצור לעצמנו סיבות אמיתיות להצטלם – אבל קצת קשה להגיד לילד היום שיעזוב קצת את האייפון, כשהאלטרנטיבה שמציעים לו היא לאסוף עטיפות של מסטיקים, עם הבונוס הנאה של להיות הילד המסכן הזה שאין לו אייפון.

אם יש משהו שמאחד את כל הדורות ומגשר על הפערים ביניהם, זה שכל דור בטוח שבעתיד לא תהיה נוסטלגיה, כי למה כבר יש להתגעגע היום. והנה בכל זאת, זכורה לי תקופה חשוכה שבה אנשים התגעגעו לשנות השמונים, אז מסתבר שאין לנוסטלגיה חוקים, ובטח לא הגיון.
וגם אני, במוצאי החג, לקחתי הביתה מהשבי של ההורים את אלבומי התמונות של הילדות שלי, ביחד עם אלבום הקלפים של "חלוצי החלל" וסדרת החוברות של "העולם המופלא", או "העולם המומצא", כשאני לובש על פני ארשת של חשיבות ואומר שאני צריך לחפש שם משהו. וגם אני יודע שהפעם הבאה שאשלוף אותם מהארון שלי תהיה רק בעוד כמה שנים, כשארגיש צורך מוזר למצוא מהו הדבר שאליו אני בעצם מתגעגע.

את החולצה ההיא של מועדון השרירנים לא מצאתי, ואולי גם לא אמצא, ואולי היא גם לא היתה קיימת אף-פעם. אבל מה שכן מצאתי זה כמה זכרונות שלי, או בעצם שכחונות שלי, והם הובילו אותי מאחד לשני במסע דילוגים, שבאופן מוזר הגיע פתאום גם אל העתיד. כי הנוסטלגיה עוסקת בעבר רק כדי לברוח מאותו עתיד. היא עוסקת בילד שהייתי, כדי לברוח מהמחשבה על איזה זקן אני אהפוך להיות: הזקן-ילד שאני רוצה להיות, או הזקן שבאמת אהיה – זה שבטוח שפעם היה לו יותר טוב, אבל לא זוכר מה.

יום חמישי, 4 באפריל 2013

תמונה אחת ו-830 מילים


זה קרה לפני הרבה שנים, בהרי הדולומיטים שבצפון איטליה. או אולי בעצם בפירנאים שבצפון ספרד. עצרתי בצד הדרך, וראיתי פתאום לנגד עיני את התמונה היפה ביותר שאפשר לתאר. בלב הטבע הפראי, פתאום הכל הסתדר לכדי רגע אחד מושלם, שלא יחזור לעולם. כאילו יד אלוהית עיצבה את המראה הזה בהקפדה ובתשומת-לב, ויד אלוהית אחרת הביאה אותי לנקודה המדוייקת שבה כל זה קרה – אי-שם בהרי הרוקי של ארה"ב. או באוסטרליה. או שזה היה בכלל בשיפולי רמת-הגולן.

הושטתי יד בוטחת ושלפתי את המצלמה. הפעלתי אותה. כיוונתי מהר. ברגעים כאלה חשוב לא לבזבז זמן. להיות נחוש עם האצבעות שמחליקות על הכפתורים הנכונים, כמו מתוך תחושת שליחות, באיחוד מלא של האדם והמכונה.
ואז משהו השתבש.
בהתחלה הכפתור לא נלחץ, ואז העדשה סרבה להתמקד במה שמונח ממש מולה, ואז במקום למקד ידנית לחצתי על כפתור שלא שייך לזה. המשכתי בעקשנות לנסות ולתפוס את הרגע הזה, להאבק במצלמה הסוררת, להכניע אותה, והתעלמתי מאותה יד אלוהית שאומרת לי: הנה הרגע שלך, תראה אותו, הוא מולך. התעלמתי עד שהיא סטרה לרגע הזה וסילקה אותו משם.

לא נורא, אמרתי לעצמי, לפחות ראיתי את התמונה מולי, לפחות הספקתי לחוות אותה כדי שאוכל לזכור ולספר. הרי התמונות הכי טובות הן אלו שלא צילמנו – כי המצלמה נתקעה, כי הפילם נשרף, או כי עדיין לא המציאו את הסמארטפון. אבל האמת היא שלא ראיתי את התמונה ההיא מולי. הייתי עסוק מדי בלא-לצלם אותה, ופיספסתי את הרגע הפשוט הזה שבו יכולתי לעמוד מולה ולהנות.

זה היה בתקופה שבה, כמו הרבה אנשים בני גילי, אחזתי בתחביב הצילום. קראתי ספרים, קניתי ציוד בחנויות מקצועיות ברחוב אלנבי, סחבתי בצורה מגוחכת להפליא את המצלמה הכבדה לכל מקום, חיפשתי ברצינות תהומית את אותם רגעים חד-פעמיים של החיים, ושלחתי למיסגור תמונות מוגדלות שצילמתי – חלקן עדיין תלויות בבית של ההורים שלי, מתוך נימוס ואי-נעימות. יכול להיות שאם הייתי מתמיד בזה הייתי הופך לצלם מקצועי ומוצלח, כמו כל שאר הדברים שיכולתי להיות.

מאות התמונות שצילמתי אז שמורות בארגזים ואלבומים שאני כבר לא יודע איפה הם, או בתיקיות מסודרות במחשב שלי, לצד מיליוני התמונות שצילמתי רק בשנה האחרונה, מאז שאני אבא. לפעמים אני יושב ונזכר בתמונות האלו, ומנסה להיזכר דרכן במקומות שבהם צילמתי אותן. ברוב הפעמים אני לא מבין מדוע טרחתי לצלם דברים שאפשר לראות בחיפוש פשוט באינטרנט, מדוע יש לי עשרים גירסאות של כמעט אותה תמונה, ואיפה כל זה קרה בכלל. כי נכון שאומרים שתמונה אחת שווה אלף מילים, אבל זה לא אומר שהיא תמיד עדיפה על המילים האלו. לפעמים כנראה טוב יותר לצייר ולפסל במילים עצמן – אם לא לשם האמנות, אז לפחות כדי שנוכל לזכור טוב יותר.

ואמנם, באלבומי הילדות שלי יש הרבה יותר מילים ומעט יותר תמונות. צבעי הנוסטלגיה מפתים אותי להגיד שפעם, כשהצילום היה הרבה פחות זמין ומיידי, ההורים שלי הקפידו לצלם רק את מה שחשוב. אבל האמת היא כנראה שזה תירוץ שהומצא בדיעבד. לדעתי אם הורים יקחו היום רק אחת מתוך כל מאה תמונות של הילדים שלהם – באופן אקראי לגמרי – הם בכל-זאת יגלו שהם נשארו ביד עם פרס פוליצר של ההורות. וגם יהיה להם קל יותר לבנות, כמו שנהוג, את המצגת האינסופית ליום-ההולדת הבא. שלא לדבר על כמה קל יותר יהיה לאלה שצריכים לצפות במצגת המרגשת הזאת.

האלבומים האלה, יותר מכל דבר אחר, יכולים לספר את השינוי שעברנו. קצת בעזרת התמונות שיש בהם, אבל בעיקר בגלל המקום שלהם בחיים שלנו. אם פעם הם היו חלק טבעי מהשיגרה של גידול ילדים וגידול חיים, היום הם סוג של טירחה חסרת-סיכוי מול הררי התצלומים ומול ההרגשה ששליחה בדוא"ל היא תחליף ראוי. וזה יותר מסמלי, כי בזמן שאנחנו עסוקים כל הזמן בלצלם, באמת לא נשאר לנו זמן לחוות – לא את הילד שצילמנו, לא את סידור האלבום, ואפילו לא את הצפיה בו.

ואפשר להמשיך עם זה עוד:
לגחך כשאנחנו רואים בגינה עדר של הורים שרודפים אחרי הילדים שלהם עם הסמארטפון כדי לתפוס עוד רגע אלוהי ומושלם; להגיד בהתנשאות שהיום מצלמים לא כדי לזכור, אלא כדי לסמן על זה "וי" ולשכוח; לחשוב שכל התמונות האלו של האוכל והחתולים נראות אותו הדבר ומבזבזות לנו המון זמן כשאנחנו מנסים לנסח להן תגובה מחמיאה; להתפלא מדוע צעירים מתלהבים מכך שאיזו תוכנה צובעת את התמונות שלהם בדיוק באופן שבו קיוינו פעם שלא יהרסו התמונות שלנו...

אבל מצד שני אנחנו היינו אומרים "צ'יז" לפני כל תמונה, מסתובבים בחו"ל עם ווסט אידיוטי ותיק כבד על הכתף, וחושבים שהבחירה ב-ASA400 או בצמצם F/5.6 באמת חשובה למשהו בחיים שלנו.

אז אם נהיה כנים, האמת היא שאנחנו אוהבים את ההתקדמות הטכנולוגית ואת מה שאנחנו יכולים לעשות איתה, אבל אוהבים לא פחות לקטר עליה ועל מה שהיא עשתה לנו. והבעיה היא שבקיטורים האלה איכשהו תמיד הטכנולוגיה נעצרת אצלנו בהווה. סביר יותר – למרות שלא פשוט יותר – להניח שהדאגה שלנו מאיך תגיב התינוקת כשהיא תגדל ותגלה ששיתפנו את כל התמונות שלה בפייסבוק ובאינסטגרם תיראה לה מגוחכת כשהדברים האלה יהיו מיושנים ומיותרים בערך כמו שהאלבומים עבי-הכרס שלנו נראים לנו היום.

כי בסופו של דבר, הדאגה הזאת היא לא באמת לעתיד שלה, אלא לעתיד שלנו. לימים שבהם המוח שלנו כבר יתעייף, וכל מה שישאר לנו זה מסע של סימני-שאלה דרך אינסוף הווריאציות של אותו תינוק באותה בריכת-כדורים, או של אותו נוף מושלם של ההרים הגבוהים שמקיפים את טוסקנה, או עוטפים את איסטנבול, או מטילים צל גדול על מה שהיינו כשעוד הצלחנו לזכור איפה חווינו את החוויות האלו.

יום חמישי, 17 בינואר 2013

נשחק הזכרון


אבא שלי אמר לי פעם "אתה יודע מה זה ההיפך מלשכוח? לכתוב". מאז התחלתי לכתוב דברים, ולא הפסקתי. אני כותב במחברת השחורה שלי, על השוליים של עיתונים, על פתקים קטנים, וכשאין ברירה אפילו בקבצים במחשב.

התחלתי לגלות שאני שכחן לפני כמה שנים, ומיד כמובן כתבתי את זה, כדי לא לשכוח. זה התחיל בדברים קטנים שקורים לכולם, כמו לשכוח מה רציתי להגיד לפני רגע, לייגע אנשים בשידורים חוזרים של דברים שכבר אמרתי להם, או לשכוח לאכול בזמן, וככל שזה קרה לי יותר ככה גם התגברו והשתכללו התירוצים, כמו למשל להגיד לעצמי שהדברים האלה קורים לכולם.

כי באמת קל יותר לכולנו ללכת לאיבוד ב"עידן המידע" הזה. אנחנו מופצצים במילים ובתמונות, אנחנו מדלגים ברשתות-חברתיות בין חתולים למחאות פוליטיות, ובאופן כללי מבלים את רוב היום שלנו בעוד ועוד דרכים להתבלבל ולשכוח. ואז אנחנו מקיפים את עצמנו במכשירים שעוזרים לנו לזכור, לחפש ולדעת דברים – רק כדי לגלות שמנועי-חיפוש ומכשירי ניווט לוויניים לא עוזרים לנו ללמוד ולדעת, אלא רק אומרים לנו בקולם המלטף שאין בזה טעם, כי הם יודעים יותר טוב מאיתנו איפה אנחנו, מה אנחנו צריכים לקנות, ואת מי אנחנו צריכים לאהוב. במקרה הטוב אנחנו יכולים אולי לזכור במעומעם באיזו אפליקציה כתבנו את המשימות שלנו, או באיזה עיתון אפשר למצוא את המחקר ההוא שקראנו, ושמוכיח את כל מה שכתבתי כאן עכשיו.

אז כל התיאוריות האלו באמת יפות, אבל לא יכולות לנחם באותו רגע מביך, שבו אני נזכר מה באמת רציתי להגיד למכר ההוא שפגשתי ברחוב לפני שעה, או נזכר מי בכלל הוא היה לכל הרוחות. וכל ההסברים לא עוזרים כשאותה שעה של היזכרות הופכת לשעתיים, או שלוש, או – איך קוראים לדבר הזה שבא אחרי שלוש?

יש הרבה שיטות לנסות להתמודד עם שחיקת הזכרון. פתרתי תשבצים, חזרתי למקומות שבהם איבדתי את דעתי, ניסיתי להשתמש בפתקים דביקים ובתזכורות קוליות בטלפון, ואפילו קניתי כמוסות "אומגה 3" לשיפור הזכרון, אבל זה לא עזר – אולי כי אני שוכח לקחת אותן. אז בסופו של דבר הבנתי שלפעמים אין ברירה וצריך להכיר במגבלות בקול-רם, ופשוט לבקש עזרה כשצריך.
אנשים טובים תמיד שמחים לעזור לך לחבר מחדש את חוט המחשבה, ואנשים פחות טובים תמיד שמחים לראות אותך נבוך – ושני הדברים בסוף משרתים את המטרה, מזכירים לך את מה שרצית להגיד, או לפחות מזכירים לך שאתה מזדקן. כי יש הבדל בין לשכוח איפה צולמה כל תמונה שדחפת לשקית המזכרות שבתוך הארגז שבתוך הבוידעם, לבין לשכוח איפה בכלל הבוידעם הזה. וההבדל הזה מאוד מטריד, וממלא את המוח בכל מיני מחשבות לא נעימות ששמחות להתפרץ לחלל שהתפנה שם.

צריך להבין ולהודות: לשכוח כל הזמן דברים זה בעצם למחוק לאט לאט חלקים מעצמך, ללכת ברחוב בתחושה שהיא תערובת של זרות ושל חרדה ממשהו חשוב שאתה מפספס, ולקוות לא להגיע למצב שבו תשאל את עצמך איך עברו החיים שלך, מי היית, ולמה בכלל שילמת כל-כך הרבה כסף על טיולים וחוויות שבסופו של דבר לא נשאר מהן כלום. "לא לשכוח, לכתוב" – אני אומר ומזכיר לעצמי כל הזמן, ומשתדל להשאיר אחרי דברים כתובים, אם לא עבורי אז עבור מישהו אחר שיהיה סקרן מספיק כדי לפענח ולחבר את הפאזל הזה יום אחד.

ואולי יש עוד תקווה. אולי דווקא בעידן המהיר הזה, אותן תהפוכות מדעיות וטכנולוגיות שמסחררות ומבלבלות אותי כל-כך, יביאו גם עוד בתקופתי פתרונות שבינתיים ראיתי רק בסרטים – ובבקשה אל תשאלו אותי באילו סרטים. אולי בעוד עשר שנים אפשר יהיה להשתיל מחדש תאי-זכרון שיחליפו את אלה שהתקלקלו, או אולי אפשר בכלל יהיה להשתיל זכרונות של ממש, ולחסוך את כל הכסף שאנחנו מבזבזים על צבירת זכרונות איטית, מייגעת ופרימיטיבית – כמו טיולים וחיפוש באינטרנט.
ועד שכל זה יקרה, אני לפחות שמח שמצאתי בת-זוג כל-כך תומכת ואוהבת. כי אהבה אמיתית לא קשורה לכרטיסי-ברכה ומתנות בחגים. אהבה אמיתית היא לדעת להביע עניין גם כשאני שותק, ולדעת לחייך בהבנה גם כשאני מספר שוב ושוב את אותו הסיפור.