יום חמישי, 28 באוגוסט 2014

מה שמסביב לעבודה

אשתי עזבה את העבודה הקודמת שלה. מה שאומר שבמשך שבוע, היא החזירה בכל יום הביתה שקית נוספת מלאה בכל מיני פיצ'פקע'ס שהרכיבו פעם מונומנט מרשים ומסודר להפליא על שולחן העבודה שלה שם, ועכשיו הם מצטרפים לכל החברים שלהם שעדיין מחכים למקומם הראוי על שולחן העבודה שתמיד רציתי לסדר לעצמי בבית.
מדובר בכל מיני בובות קטנות עם פלומות שיער חמודות, פתקיות נייר בכל מיני צבעים, צעצועים מהסוג שאם אתה שם על השולחן אפשר יהיה לקרוא לך "מנהל", מתנות שיווקיות קטנות וחסרות שימוש שנאספו בכל מיני כנסים, ועטים – הו, העטים. אלפי עטים. עטים שחורים, כחולים, וורודים, מקושטים, ממותגים, ובאופן בלתי-נמנע, גם כמה מגמגמים.

אין לי את הנתונים המדוייקים – וממילא גם אין לי מקום על השולחן לפרוש אותם – אבל נראה לי שהשוק הכי רווחי והכי פורה הוא לא של מכשירי האלקטרוניקה והמחשוב המשוכללים, אלא זה של כל הדברים הקטנים שעוזרים לנו להשתמש בהם כמו שצריך: קופסאות לסידור כל השלטרחוקים, מדפים קטנים ומעוצבים, זרועות מתכווננות שיחזיקו את הסמארטפון ברכב, דיבוריות, וכמובן עטים בכל מיני צבעים.

הפרויקט של סידור הרכב שלי ארך שנים ארוכות. ליתר דיוק, בדיוק אותן שנים ארוכות שנמשכות מאז שרכשתי את הרכב הזה ועד היום. שזה הרבה יותר מהשנים שעברו מאז שיצרו את הרכב הזה ועד שקניתי אותו (יד רביעית), ונצח לעומת השנים שנדרשו למהנדסים והמתכננים היפניים להעלות אותו משולחן התכנונים הקר והנקי אל הכביש הישראלי החם והמאובק.
זו תורה שלמה, שתמציתה היא "איך אוכל להגיע בלי להסתכל ובלי ליישר את המרפק לכל חפץ או פריט שיפתור לי כל בעיה רגעית בנסיעה, בעמידה בפקקים, ובחיים הפקוקים עצמם". אם רק אשלח ידי, אוכל לשלוף מטלית, סוכריית מנטה, פתק צהוב, משקפת, מצפן, ספר תהילים קטן, מוצץ וורוד, רשימת אנשי קשר מועדפים, מוסיקה משובחת של המאה הקודמת, ותירוץ מוצלח לשוטר שמבקש את רשיון הרכב שבדיוק עכשיו אני לא זוכר איפה שמתי אותו.

ועדיין, המכונית שלי היא מערה ניאנדרטלית יחסית לתא הטייס המאובזר שאפשר למצוא במוניות. שם יש – בנוסף לאמור לעיל – מערך מדוייק של זרועות למכשירי ניווט ותקשורת מתקדמים, תופסני קסם לניירות מסוגים וגדלים שונים, מקרר, מכונת קפה, מכונת כביסה, עיתונים, ברכות-הדרך בכל הנוסחים הידועים, וכמובן בובת הכלב הזו על הדשבורד, שמהנהנת בהסכמה, ביחד עם הנוסע, בכל פעם שהנהג מדבר על פוליטיקה.
אבל אפשר להבין את זה – אחרי הכל הוא מבלה שם את כל חייו, ואי-אפשר לצפות שיסתפק רק ברשת ב' המובנית בלוח המחוונים ובמזגן מוצלח תוצרת "מרצדס", במיוחד כשלרוב מדובר ב"סקודה".

מה שמחזיר אותי לחדר העבודה שלי, או ליתר דיוק – לשולחן הכורע תחת נטל האחסנה, שיום אחד יהיה הכוכב הראשי בחדר העבודה שלי, ביחד עם היצירות הממוסגרות שיהיו על הקיר, המדף המרשים של פריטי ההשראה, והמנורה המאוד מיוחדת שקניתי פעם בהום-סנטר במיוחד. ואני כמעט בטוח שאני יודע איפה שמרתי את כל הדברים האלה עד שתגיע הגאולה.

אבל להיתלות בתירוץ של סביבת העבודה כדי לא לעבוד זה נחמד באופן זמני, לא לכזה נצח. לכן בינתיים אני מתאמן בשיפור מתמיד של יכולות סידור השולחן המושלם בבית הקפה השכונתי, שהילדה שלי חושבת משום מה שבו אני עובד. כי זה לא פשוט לבחור את יחסי המיקומים המושלמים בין הקפה, השתיה הקרה, המאפרה, בלוק הנייר, הסמארטפון, ושמץ המשב המרענן מהמזגן – בדיוק כמו שזה לא פשוט לבחור את היחסים המושלמים של העבודה ותשומת הלב בין כל אלה.

ובסופו של דבר, מה שממלא באופן הכי טוב את סביבת העבודה שלנו הוא התירוצים האלה שמונעים מאיתנו לעבוד כי משהו בה לא שלם, והנחמות האלו שגורמות לנו לעבוד בכל זאת בכל פעם שאנחנו מוסיפים עוד משהו לחבורת הפיצ'פקע'ס הצבעונית, או רק מסובבים אחד מהם לזווית מרעננת שמשנה את כל התמונה.
ובסופו של דבר אלו כנראה ההמצאות הקטנות שאנחנו אוספים שם, שהופכות את החיים לנסבלים. מעודדות אותנו בקריצת עין להמשיך ולסבול בשקט את תולדות ימי הקיום האפור שלנו, ולהמשיך ולקבל על עצמנו את עול קיומנו כיצורים קטנים שכל מטרתם להיות הזרוע המתכווננת או משחק המנהלים בסביבת העבודה הנוחה והנעימה של מישהו גדול וטמיר מאיתנו.

יום חמישי, 21 באוגוסט 2014

מגעגוע הקסם

הקלישאה אומרת שאתה יכול לעשות מהעתיד שלך מה שאתה רוצה. אבל זה שקר של מאמנים אישיים וספרי מוטיבציה. האפשרויות של העתיד הן בעצם מאוד מוגבלות, בגלל המון דברים כמו משפחה, חברים, יוקר המחיה, ועצות של ספרי אימון אישי.
העבר, לעומת זאת, הוא סיפור אחר לגמרי. העבר באמת פתוח לכל אפשרות שעולה בדעתנו ובדמיוננו. אנחנו קוראים לזה "נוסטלגיה".

בארץ הנוסטלגיה הכל רגוע ופשוט. בבתים ציוריים גרות שם כל השרות והדליות והרינות, מנגנות בגיטרה ומשחקות ב"קלאס", בזמן שהבנים זורקים כדור ישן – שאף אחד לא יודע מי הביא – אל אבני השפה של המדרכות האפורות. בארץ הנוסטלגיה השחור-לבן הוא הכי וורוד שיש, וענני האבק הופכים לנצנוצי נחמה.
לארץ הנוסטלגיה אנחנו נוסעים בכל פעם שהראש שלנו רוצה ליטוף והנפש העייפה שלנו רוצה חיזוק. לארץ הנוסטלגיה אנחנו נוסעים בכלי הרכב המהיר והנעים ביותר שהמצאנו אי-פעם – הגעגוע.

זהו כלי רכב כל-כך משוכלל, שהוא יכול לדלג בקלילות על כל חוקי הפיסיקה הידועים, לחצות את המדבריות של המרחב והאוקיינוסים של הזמן, ולמתוח את הקיום של האדם המתגעגע אל מחוזות חדשים-ישנים. האדם המתגעגע הוא גיבור-על. הוא יכול להתגעגע לאירועים שבהם לא היה אף-פעם, להתגעגע לדברים שלא היו מעולם, ולהתגעגע לתקופות שבהן לא היה לו משהו להתגעגע אליו.

אני עדיין זוכר, איך לפני המון שנים עבדתי באיזו חברת תוכנה שבה נדמה שהזמן עצר מלכת. וברגעים מייאשים במיוחד, כשטיפשות המחשב נראתה כמתגברת על חוכמתם של היושבים מולו, היינו יוצאים למרפסת הזמן האבוד, ועל סיגריית "מרלבורו" – שהפכה ברגע נינוח אחד ל"דובק שטוחה" – היינו מחליפים חוויות ואתגרי זכרון. "מה זה? מתי נולדת?", היה זועק איש הטכנולוגיה הוותיק שעבדתי איתו, בכל פעם שתיארתי בפירוט את הדברים שקרו עוד לפני שהוא נולד, ויותר מזה – את הדברים שאליהם אנשים נהגו להתגעגע כבר אז.

אבל הייתי שם, כמעט באמת. הייתי שם בזכות הסיפורים והשירים, בזכות הערוץ הבודד של הטלויזיה, שכבר אז היה אסופה של תוכניות ארכיון עם משקפיים עבי-מסגרת ופאות לחיים תמימות. הייתי שם בזכות כל השרות והדליות והרינות, שהיו הולכות במדים מגוהצים מתחת לבית ילדותי – גם אם זה היה בדרך אל האחזות צה"ל ברמת-גן. הייתי שם בזכות אלבומי המזכרת שאספתי על המדפים שלי: "ישראל 40 שנה", "ישראל 25 שנה", ו"מלכות דוד – השנים המוקדמות".

היום, כמובן הכל יותר קל. אנחנו לא צריכים אלבומי סיכום של עשורים אבודים, אלא מסתפקים ברגעים קטנים של נוסטלגיה חולפת כתחליף מתחמק מהגעגוע האמיתי, כשאנחנו מספרים בעמודים של רשתות חברתיות כמה היה יותר נעים פעם, כשהכל היה פשוט ולא היינו מחוברים לטכנולוגיה הזאת כל הזמן.
אבל הגעגוע, כמו הטכנולוגיה עצמה, הוא בריחה. שכנוע עצמי שהעבר היה יפה ונעים, למרות שלא היו בו הרבה צבעים או מזגנים עתירי כוחות-סוס. הגעגוע הוא כלי רכב כל-כך משוכלל, שקצת חבל שאנחנו משתמשים בו רק כדי לנסוע לכיוון אחד, וגם זה בלי להבין עד הסוף לאן הוא מביא אותנו.

כי מהו הגעגוע אם לא ההבנה שכמעט כל דבר יכול להתייפות ממרחק הזמן? אנשים שהיו לנו קשים מדי נראים פתאום כמו פסלים מושלמים של שיש איטלקי. מקומות דלים הופכים פתאום ליופי מינימליסטי של פשטות כובשת. תקופות משבר הופכות לגביע הנצחון של היכולת שלנו להתגבר ולהתחזק מהן.

ואם נרצה, אולי נוכל ללמוד מזה משהו, ולעשות את המהלך ההפוך – להתגעגע לעתיד. זה כמובן הרבה יותר קשה, וקורה רק לעיתים נדירות למי שאינו אופטימיסט עד כדי עיוורון, אבל מדי פעם, כשמצליחים לראות קצת מעבר למגבלות הכאן והעכשיו, אפשר להבין לא רק שיום אחד נתגעגע גם לימים האלה – למרות שאין בהם מכוניות יפות – אלא גם שאם אנחנו מסוגלים להתגעגע לדברים שלא היו מעולם, אולי אפשר גם להתגעגע לדברים שעדיין לא קרו. לעתיד.

זה הצד השני של אותו מטבע, והבעיה היחידה איתו היא שהצד הזה חושף את הצד השלישי, שאמנם קיים בכל מטבע, אבל אנחנו אוהבים להתעלם ממנו.
הצד השלישי סוגר את המעגל. והוא חד וחותך אותנו בהבנה שאותו געגוע, שמקרב אותנו שוב לדברים שכבר כמעט נשכחו, שלוקח אותנו לשם בכוח פעימות הלב והדמעות, הוא בדיוק הגעגוע שאנחנו רוצים כל-כך שיתגעגעו אלינו.

אני יושב בערב ומקריא לילדה שלי את אותם הספרים שהיו לי בילדות. אני רוצה לחשוב שאני חי בהווה ובעתיד, ולא בעבר, אבל אז אני מתאכזב אם היא לא אוהבת את "מר גוזמאי הבדאי", את "המפוזר", ואת כל שאר הדמויות המבולבלות שחיו בתקופה הפשוטה יותר, של פעם. ואני מתגאה ושמח אם היא כן אוהבת אותם. ממש כאילו אני עצמי כתבתי את הסיפורים שלהם, ולא רק את הזכרונות שיש לי מהם.
ואני אומר לה שהתגעגעתי אליה כל היום, והיא מחבקת אותי באותו חיבוק שאומר שגם היא מתגעגעת, וזה נשמע שמח, אבל זה בעצם קצת עצוב – כי כשאני שואל איך יתגעגעו אלי בעתיד, אני מבין שגעגוע הוא לא רק בריחה, ולא רק דרך מתוחכמת לבקש שיאהבו אותי. הוא הדרך היחידה שבה אנחנו זוכרים זה את זה.

יום חמישי, 14 באוגוסט 2014

ביש עסקים

אומרים שחוש עסקי מפותח הוא כמו כשרון אמנותי – משהו שנולדים איתו. משהו שאי-אפשר ללמוד. ובכל-זאת, כולם מסביבי הולכים ללמוד "מנהל עסקים", ולא אמנות. כנראה בגלל שהצלחה בעסקים היא משהו שנראה קצת יותר מעשיר ומכובד, אפילו במחיר של להחנק בתוך חליפה עבה בקיץ הישראלי.

אני זוכר את האבות האלה עוד מהזמן שהייתי ילד. האבות אנשי-העסקים שתמיד הגיעו הביתה נורא מאוחר כי הם עשו עסקים חשובים ולא ברורים, בזמן שאני הפסדתי במונופול לילדים שלהם, החברים שלי. אבל זאת היתה תקופה אחרת. תקופה שבה באמת היה אפשר לעשות עסקים ולהישאר איש. תקופה שבה עדיין לא היו מכללות ופקולטות עם הרצאות שמבוססות על דילים עם חברות מסחריות.

לסבא שלי – אחרי שיצא מהמסתור ביער בתקופת השואה כשכל מה שיש לו הוא אישה וילדים קטנים, והצליח לחזור להיות סוחר מצליח ולחסוך מספיק כדי להתחיל את חייו החדשים – היה קיוסק קטן ברמת-גן. אני לא חושב שהיתה שם על הקיר תעודה של תואר שני במנהל עסקים מאיזו מכללה, אבל אולי זה סתם כי הוא העדיף לתלות במקומה עוד מדף לשוקולדים שכל-כך אהבתי.
ואני, לצערי, תמיד התעניינתי יותר בצד המתוק של השוקולדים והאמנות, ולא ירשתי ממנו את כישורי העסקים המפותחים האלה. לא נורא, בדיוק בשביל אנשים כמוני קיימים אנשים טובים שמארגנים ועידות וכנסים מאירי עיניים, שבהן אולי אני יכול ללמוד משהו.

וכך, ביום קיץ שמתאים יותר למכירת ארטיקים במחיר מופקע בחוף-הים, לבשתי את מיטב החליפה הבודדת שלי ונכנסתי בצעד בטוח לכיכר השוק ההומה של דוכני ועידת העסקים הקטנים, הבינוניים, וההולכים וגדלים.
הבחור בדוכן של "סודות השיווק" ניסה למכור את שירותיו לאשת המכירות האלגנטית מדוכן "ניהול רשימות תפוצה", שניסתה לקושש לקוח נוסף בדמות האיש העייף מחברת ה"מתקני תצוגה לדוכני מכירות", שהיה עסוק באותו זמן בלהציג את יתרונות מוצריו לממושקפת מ"תוכנה לניהול לקוחות", שהתאמצה כל היום לסגור עסקת מכירה עם הבחור מ"סודות השיווק".
ובתוך כל מעגל החד-גדיא הזה, הסתובבתי בחליפה הקצת לוחצת מדי שלי, וניסיתי להבין מה כדאי לקנות, מה כדאי למכור, ואיך בכלל עובדת המכונה האינסופית ומזינת-עצמה הזאת. המכונה שהמנוע שלה הוא איש המכירות של הוועידה עצמה, והדלק שלה הוא אותה תשוקה, עתיקה ונצחית כמו האמנות, להיות כבר עשיר ומשגשג, ולחזור כבר הביתה לילדים.

העולם העסקי של היום הרבה יותר פתוח, טכנולוגי, ומחובר ישירות לאנשים ולעסקים אחרים – מה שכמובן עושה אותו הרבה יותר מסובך. לא כל אחד יכול להדביק את הקצב המהיר הזה, אבל למזלנו אפשר היום הרבה יותר בקלות ללמוד מהמומחים, מאלה שכבר עשו את זה. למשל הבחורה הכריזמטית שמפרסמת בפייסבוק בנסיון לפתות אותך ללמוד את סודות הפרסום ברשת, ומגלה שאף אחד לא לוחץ על המודעה שלה. או הבחור הנמרץ שטוען שהוא ילמד אותך – חינם לגמרי, אם רק תשלם הרבה כסף – את הסוד הגדול שעשה אותו עשיר. מה שגורם לך לחשוב למה בכלל הוא רוצה למכור את זה. אם יש לו את הסוד הגדול, שיהיה עשיר בשקט.

והתשובה היא כמובן אותה תשובה שמלמדים אותך בתואר השני. כי הסוד הגדול הוא פשוט למכור את אותו "סוד", ולהתעשר מכל אלה שרוצים להיות עשירים. מכל אלה שלא נולדו עם החוש העסקי המפותח, מכל אלה שלא מתעוררים אף-פעם מהחלום, גם כשקול הצעקות "רק היום!" של הרוכלים בשוק מחריש להם את האוזניים כמו בכל יום.

ובסוף היום, בדרך חזרה מהוועידה ההיא, אני עובר ברחוב הראשי ברמת-גן, ורואה את הקיוסק של סבא ז"ל, שאיזה יבואן חד-חושים-עסקיים הפך אותו לדוכן לממכר תיקים אופנתיים דמויי עור. ואני חוזר הביתה, כמו בכל יום, להפסיד במשחק המונופול, ולהתנחם בשוקולד מתוק.

יום חמישי, 7 באוגוסט 2014

האדם האחר

אני חושב שהתחלתי לחשוד שמשהו מוזר קורה כאן, כששמתי לב לנער הזר שמתחיל לבקר אותו באופן די קבוע. כלומר, אני עוקב אחריו כבר זמן די ארוך, וחשבתי שאני כבר יודע עליו הכל, אבל הנער – או הבחור הצעיר הזה, קצת קשה להבחין מרחוק – הפתיע אפילו אותי.

וזה מוזר, כי אחרי שמכירים מישהו כל-כך טוב, זה מאכזב להיות מופתעים. אדם משקיע כל-כך הרבה זמן במעקב, שומר עד כמה שאפשר על קור רוח, אוסף פרט אל פרט כדי להרכיב איזו תמונה כמה שיותר שלמה, והפתעה כזאת קצת טורפת את חלקי הפאזל. מציפה פתאום בתחושת כשלון מסויימת. איך לא צפיתי את זה? איך לא שמתי לב שכל אותם פרטים קטנים כאילו זועקים אלי שהנער הזה הוא בדיוק מה שהכי הגיוני שיהיה חסר שם, במארג המסודר הזה של חייו.

ובכל זאת, נער צעיר. אבל אחרי ההפתעה באה שוב הסקרנות. התאוששתי מהר וחזרתי לכתוב כמו תמיד את הפרטים היבשים במחברת, לנסות לחבר אותם בקווים שאולי יציירו לי בסוף את הציור המלא, ולחפש את המשך הסיפור בין כל האפשרויות. בסך הכל, אין לי יותר מדי זמן להשקיע במעקב הזה, למרות שהוא דורש ממני יותר ויותר לאחרונה. אחרי הכל, יש לי חיים שלמים ומלאים לנהל.

כשהתחלתי להסתכל עליו, לפני כמה שנים, זה היה כמעט במקרה. כמעט בלי סיבה הגיונית. אף-פעם לא הייתי בלש. אף-פעם אפילו לא חלמתי על זה. גם כשהייתי ילד – והרי לא היה לי הרבה זמן להיות ילד. התחלתי את חיי הבוגרים די מוקדם.
אבל הוא לא. הוא בדיוק ההיפך ממני. הוא מין איש מבוגר שעדיין קצת לא התבגר לגמרי. אני מספר לעצמי שזאת אולי הסיבה האמיתית שאני עושה את זה, הרצון לחקור את מה שכל-כך שונה ממך, לא להתבצר בצדקנות האינסופית של כל מה שמרכיב את חייך שלך. זה דורש אומץ אמיתי שאין לרוב האנשים, אני אומר לעצמי.
אבל הסיבה האמיתית היא אחרת, ועד כמה שזה נשמע טיפשי, היא דורשת הרבה יותר אומץ.
התחלתי לעקוב אחריו כי הוא כל-כך דומה לי. חיצונית, כלומר. הוא כמעט כמו איזה תאום אבוד שלי, עם ההבדלים הקטנים וההכרחיים. וזה באמת אמיץ להודות בזה. תראו לי עוד אדם שמוכן להודות שמישהו דומה לו. חיצונית. רוב האנשים יהיו נבוכים, יכחישו, יברחו מזה לתוך הנסיון הנואש להרגיש מיוחדים וחד-פעמיים.

אני חושב שהצלחתי להיות מספיק אמיץ רק בגלל שאני באמת בטוח בעצמי. ואני בטוח בעצמי, בגלל שחוץ מהעניין החיצוני, אני כל-כך שונה ממנו. בגלל שהחיים שלי מלאים ושלמים. זכיתי למצוא את אהבת חיי ולהקים איתה משפחה נפלאה, הצלחתי גם להיות מוערך בעבודה, הגעתי לרווחה כלכלית ונוחות מרגיעה כזאת שמאפשרת לי לשבת אחרי הצהריים במרפסת ולהקדיש זמן גם למחשבות מהסוג הזה.

ובכל זאת, לא סיפרתי לאף אחד על התחביב הזה שלי, אם אפשר לקרוא לזה "תחביב". איך אפשר להסביר דבר כזה? אין שום הגיון בלעקוב אחרי אדם זר, לבנות את סיפור חייו בעבודת נמלים כזאת – רק בלי התכלית המעשית שיש לנמלים – בלי שתהיה לזה שום סיבה, לפחות בהתחלה.
אבל ההימור היה נכון. וכמו שחשבתי, לפעמים צריך פשוט להתחיל לעשות את הדברים, כי הסיבה, התכלית והמשמעות מתגלות מתוך העשייה עצמה. אם יש משהו שלמדתי מתוך נסיון החיים הזה שלי, הוא בדיוק הדבר הזה. וזה כנראה משהו שהוא לא ידע אף-פעם. הוא, עם כל הבדידות הנצחית שהוא חושב שבחר לעצמו, עם כל הזחיחות הריקה שהוא חושב שהיא הבטחון העצמי שלו, עם כל החיים שהוא חושב שהוא הצליח לבנות מהרסיסים הכמעט אקראיים של הרגעים שצבר זה על גבי זה.

אני יודע את זה כי אני עוקב אחריו כבר הרבה זמן. אני יודע את זה כי הוא בעצם בן דמותי. הוא בעצם האיש שהייתי אני, בלי הבחירות הנכונות שלי. הוא בעצם דומה לי, אבל רק חיצונית. ובכל השאר הוא הכי שונה ממני, כי הוא לא עשה את מה שאני עשיתי.
ואני יודע את זה בעיקר אחרי שהבנתי מי הוא הנער הזה, שהפגישות איתו הולכות ומתארכות בזמן האחרון. והבנתי את זה כשהסתכלתי יום אחד על הנער הזה יותר מקרוב, והבנתי על מה הם מדברים שם, ומה הוא מנסה להסביר לו וללמד אותו. כי הנער הזה, גם הוא האיש ההוא, והוא גם אני. הוא אנחנו, לפני כל בחירות החיים שעשינו.