אומרים שחוש עסקי מפותח הוא כמו כשרון אמנותי – משהו שנולדים איתו. משהו שאי-אפשר ללמוד. ובכל-זאת, כולם מסביבי הולכים ללמוד "מנהל עסקים", ולא אמנות. כנראה בגלל שהצלחה בעסקים היא משהו שנראה קצת יותר מעשיר ומכובד, אפילו במחיר של להחנק בתוך חליפה עבה בקיץ הישראלי.
אני זוכר את האבות האלה עוד מהזמן שהייתי ילד. האבות אנשי-העסקים שתמיד הגיעו הביתה נורא מאוחר כי הם עשו עסקים חשובים ולא ברורים, בזמן שאני הפסדתי במונופול לילדים שלהם, החברים שלי. אבל זאת היתה תקופה אחרת. תקופה שבה באמת היה אפשר לעשות עסקים ולהישאר איש. תקופה שבה עדיין לא היו מכללות ופקולטות עם הרצאות שמבוססות על דילים עם חברות מסחריות.
לסבא שלי – אחרי שיצא מהמסתור ביער בתקופת השואה כשכל מה שיש לו הוא אישה וילדים קטנים, והצליח לחזור להיות סוחר מצליח ולחסוך מספיק כדי להתחיל את חייו החדשים – היה קיוסק קטן ברמת-גן. אני לא חושב שהיתה שם על הקיר תעודה של תואר שני במנהל עסקים מאיזו מכללה, אבל אולי זה סתם כי הוא העדיף לתלות במקומה עוד מדף לשוקולדים שכל-כך אהבתי.
ואני, לצערי, תמיד התעניינתי יותר בצד המתוק של השוקולדים והאמנות, ולא ירשתי ממנו את כישורי העסקים המפותחים האלה. לא נורא, בדיוק בשביל אנשים כמוני קיימים אנשים טובים שמארגנים ועידות וכנסים מאירי עיניים, שבהן אולי אני יכול ללמוד משהו.
וכך, ביום קיץ שמתאים יותר למכירת ארטיקים במחיר מופקע בחוף-הים, לבשתי את מיטב החליפה הבודדת שלי ונכנסתי בצעד בטוח לכיכר השוק ההומה של דוכני ועידת העסקים הקטנים, הבינוניים, וההולכים וגדלים.
הבחור בדוכן של "סודות השיווק" ניסה למכור את שירותיו לאשת המכירות האלגנטית מדוכן "ניהול רשימות תפוצה", שניסתה לקושש לקוח נוסף בדמות האיש העייף מחברת ה"מתקני תצוגה לדוכני מכירות", שהיה עסוק באותו זמן בלהציג את יתרונות מוצריו לממושקפת מ"תוכנה לניהול לקוחות", שהתאמצה כל היום לסגור עסקת מכירה עם הבחור מ"סודות השיווק".
ובתוך כל מעגל החד-גדיא הזה, הסתובבתי בחליפה הקצת לוחצת מדי שלי, וניסיתי להבין מה כדאי לקנות, מה כדאי למכור, ואיך בכלל עובדת המכונה האינסופית ומזינת-עצמה הזאת. המכונה שהמנוע שלה הוא איש המכירות של הוועידה עצמה, והדלק שלה הוא אותה תשוקה, עתיקה ונצחית כמו האמנות, להיות כבר עשיר ומשגשג, ולחזור כבר הביתה לילדים.
העולם העסקי של היום הרבה יותר פתוח, טכנולוגי, ומחובר ישירות לאנשים ולעסקים אחרים – מה שכמובן עושה אותו הרבה יותר מסובך. לא כל אחד יכול להדביק את הקצב המהיר הזה, אבל למזלנו אפשר היום הרבה יותר בקלות ללמוד מהמומחים, מאלה שכבר עשו את זה. למשל הבחורה הכריזמטית שמפרסמת בפייסבוק בנסיון לפתות אותך ללמוד את סודות הפרסום ברשת, ומגלה שאף אחד לא לוחץ על המודעה שלה. או הבחור הנמרץ שטוען שהוא ילמד אותך – חינם לגמרי, אם רק תשלם הרבה כסף – את הסוד הגדול שעשה אותו עשיר. מה שגורם לך לחשוב למה בכלל הוא רוצה למכור את זה. אם יש לו את הסוד הגדול, שיהיה עשיר בשקט.
והתשובה היא כמובן אותה תשובה שמלמדים אותך בתואר השני. כי הסוד הגדול הוא פשוט למכור את אותו "סוד", ולהתעשר מכל אלה שרוצים להיות עשירים. מכל אלה שלא נולדו עם החוש העסקי המפותח, מכל אלה שלא מתעוררים אף-פעם מהחלום, גם כשקול הצעקות "רק היום!" של הרוכלים בשוק מחריש להם את האוזניים כמו בכל יום.
ובסוף היום, בדרך חזרה מהוועידה ההיא, אני עובר ברחוב הראשי ברמת-גן, ורואה את הקיוסק של סבא ז"ל, שאיזה יבואן חד-חושים-עסקיים הפך אותו לדוכן לממכר תיקים אופנתיים דמויי עור. ואני חוזר הביתה, כמו בכל יום, להפסיד במשחק המונופול, ולהתנחם בשוקולד מתוק.
אני זוכר את האבות האלה עוד מהזמן שהייתי ילד. האבות אנשי-העסקים שתמיד הגיעו הביתה נורא מאוחר כי הם עשו עסקים חשובים ולא ברורים, בזמן שאני הפסדתי במונופול לילדים שלהם, החברים שלי. אבל זאת היתה תקופה אחרת. תקופה שבה באמת היה אפשר לעשות עסקים ולהישאר איש. תקופה שבה עדיין לא היו מכללות ופקולטות עם הרצאות שמבוססות על דילים עם חברות מסחריות.
לסבא שלי – אחרי שיצא מהמסתור ביער בתקופת השואה כשכל מה שיש לו הוא אישה וילדים קטנים, והצליח לחזור להיות סוחר מצליח ולחסוך מספיק כדי להתחיל את חייו החדשים – היה קיוסק קטן ברמת-גן. אני לא חושב שהיתה שם על הקיר תעודה של תואר שני במנהל עסקים מאיזו מכללה, אבל אולי זה סתם כי הוא העדיף לתלות במקומה עוד מדף לשוקולדים שכל-כך אהבתי.
ואני, לצערי, תמיד התעניינתי יותר בצד המתוק של השוקולדים והאמנות, ולא ירשתי ממנו את כישורי העסקים המפותחים האלה. לא נורא, בדיוק בשביל אנשים כמוני קיימים אנשים טובים שמארגנים ועידות וכנסים מאירי עיניים, שבהן אולי אני יכול ללמוד משהו.
הבחור בדוכן של "סודות השיווק" ניסה למכור את שירותיו לאשת המכירות האלגנטית מדוכן "ניהול רשימות תפוצה", שניסתה לקושש לקוח נוסף בדמות האיש העייף מחברת ה"מתקני תצוגה לדוכני מכירות", שהיה עסוק באותו זמן בלהציג את יתרונות מוצריו לממושקפת מ"תוכנה לניהול לקוחות", שהתאמצה כל היום לסגור עסקת מכירה עם הבחור מ"סודות השיווק".
ובתוך כל מעגל החד-גדיא הזה, הסתובבתי בחליפה הקצת לוחצת מדי שלי, וניסיתי להבין מה כדאי לקנות, מה כדאי למכור, ואיך בכלל עובדת המכונה האינסופית ומזינת-עצמה הזאת. המכונה שהמנוע שלה הוא איש המכירות של הוועידה עצמה, והדלק שלה הוא אותה תשוקה, עתיקה ונצחית כמו האמנות, להיות כבר עשיר ומשגשג, ולחזור כבר הביתה לילדים.
העולם העסקי של היום הרבה יותר פתוח, טכנולוגי, ומחובר ישירות לאנשים ולעסקים אחרים – מה שכמובן עושה אותו הרבה יותר מסובך. לא כל אחד יכול להדביק את הקצב המהיר הזה, אבל למזלנו אפשר היום הרבה יותר בקלות ללמוד מהמומחים, מאלה שכבר עשו את זה. למשל הבחורה הכריזמטית שמפרסמת בפייסבוק בנסיון לפתות אותך ללמוד את סודות הפרסום ברשת, ומגלה שאף אחד לא לוחץ על המודעה שלה. או הבחור הנמרץ שטוען שהוא ילמד אותך – חינם לגמרי, אם רק תשלם הרבה כסף – את הסוד הגדול שעשה אותו עשיר. מה שגורם לך לחשוב למה בכלל הוא רוצה למכור את זה. אם יש לו את הסוד הגדול, שיהיה עשיר בשקט.
והתשובה היא כמובן אותה תשובה שמלמדים אותך בתואר השני. כי הסוד הגדול הוא פשוט למכור את אותו "סוד", ולהתעשר מכל אלה שרוצים להיות עשירים. מכל אלה שלא נולדו עם החוש העסקי המפותח, מכל אלה שלא מתעוררים אף-פעם מהחלום, גם כשקול הצעקות "רק היום!" של הרוכלים בשוק מחריש להם את האוזניים כמו בכל יום.
ובסוף היום, בדרך חזרה מהוועידה ההיא, אני עובר ברחוב הראשי ברמת-גן, ורואה את הקיוסק של סבא ז"ל, שאיזה יבואן חד-חושים-עסקיים הפך אותו לדוכן לממכר תיקים אופנתיים דמויי עור. ואני חוזר הביתה, כמו בכל יום, להפסיד במשחק המונופול, ולהתנחם בשוקולד מתוק.
אין תגובות :
הוסף רשומת תגובה