הקלישאה אומרת שאתה יכול לעשות מהעתיד שלך מה שאתה רוצה. אבל זה שקר של מאמנים אישיים וספרי מוטיבציה. האפשרויות של העתיד הן בעצם מאוד מוגבלות, בגלל המון דברים כמו משפחה, חברים, יוקר המחיה, ועצות של ספרי אימון אישי.
העבר, לעומת זאת, הוא סיפור אחר לגמרי. העבר באמת פתוח לכל אפשרות שעולה בדעתנו ובדמיוננו. אנחנו קוראים לזה "נוסטלגיה".
בארץ הנוסטלגיה הכל רגוע ופשוט. בבתים ציוריים גרות שם כל השרות והדליות והרינות, מנגנות בגיטרה ומשחקות ב"קלאס", בזמן שהבנים זורקים כדור ישן – שאף אחד לא יודע מי הביא – אל אבני השפה של המדרכות האפורות. בארץ הנוסטלגיה השחור-לבן הוא הכי וורוד שיש, וענני האבק הופכים לנצנוצי נחמה.
לארץ הנוסטלגיה אנחנו נוסעים בכל פעם שהראש שלנו רוצה ליטוף והנפש העייפה שלנו רוצה חיזוק. לארץ הנוסטלגיה אנחנו נוסעים בכלי הרכב המהיר והנעים ביותר שהמצאנו אי-פעם – הגעגוע.
זהו כלי רכב כל-כך משוכלל, שהוא יכול לדלג בקלילות על כל חוקי הפיסיקה הידועים, לחצות את המדבריות של המרחב והאוקיינוסים של הזמן, ולמתוח את הקיום של האדם המתגעגע אל מחוזות חדשים-ישנים. האדם המתגעגע הוא גיבור-על. הוא יכול להתגעגע לאירועים שבהם לא היה אף-פעם, להתגעגע לדברים שלא היו מעולם, ולהתגעגע לתקופות שבהן לא היה לו משהו להתגעגע אליו.
אני עדיין זוכר, איך לפני המון שנים עבדתי באיזו חברת תוכנה שבה נדמה שהזמן עצר מלכת. וברגעים מייאשים במיוחד, כשטיפשות המחשב נראתה כמתגברת על חוכמתם של היושבים מולו, היינו יוצאים למרפסת הזמן האבוד, ועל סיגריית "מרלבורו" – שהפכה ברגע נינוח אחד ל"דובק שטוחה" – היינו מחליפים חוויות ואתגרי זכרון. "מה זה? מתי נולדת?", היה זועק איש הטכנולוגיה הוותיק שעבדתי איתו, בכל פעם שתיארתי בפירוט את הדברים שקרו עוד לפני שהוא נולד, ויותר מזה – את הדברים שאליהם אנשים נהגו להתגעגע כבר אז.
אבל הייתי שם, כמעט באמת. הייתי שם בזכות הסיפורים והשירים, בזכות הערוץ הבודד של הטלויזיה, שכבר אז היה אסופה של תוכניות ארכיון עם משקפיים עבי-מסגרת ופאות לחיים תמימות. הייתי שם בזכות כל השרות והדליות והרינות, שהיו הולכות במדים מגוהצים מתחת לבית ילדותי – גם אם זה היה בדרך אל האחזות צה"ל ברמת-גן. הייתי שם בזכות אלבומי המזכרת שאספתי על המדפים שלי: "ישראל 40 שנה", "ישראל 25 שנה", ו"מלכות דוד – השנים המוקדמות".
היום, כמובן הכל יותר קל. אנחנו לא צריכים אלבומי סיכום של עשורים אבודים, אלא מסתפקים ברגעים קטנים של נוסטלגיה חולפת כתחליף מתחמק מהגעגוע האמיתי, כשאנחנו מספרים בעמודים של רשתות חברתיות כמה היה יותר נעים פעם, כשהכל היה פשוט ולא היינו מחוברים לטכנולוגיה הזאת כל הזמן.
אבל הגעגוע, כמו הטכנולוגיה עצמה, הוא בריחה. שכנוע עצמי שהעבר היה יפה ונעים, למרות שלא היו בו הרבה צבעים או מזגנים עתירי כוחות-סוס. הגעגוע הוא כלי רכב כל-כך משוכלל, שקצת חבל שאנחנו משתמשים בו רק כדי לנסוע לכיוון אחד, וגם זה בלי להבין עד הסוף לאן הוא מביא אותנו.
כי מהו הגעגוע אם לא ההבנה שכמעט כל דבר יכול להתייפות ממרחק הזמן? אנשים שהיו לנו קשים מדי נראים פתאום כמו פסלים מושלמים של שיש איטלקי. מקומות דלים הופכים פתאום ליופי מינימליסטי של פשטות כובשת. תקופות משבר הופכות לגביע הנצחון של היכולת שלנו להתגבר ולהתחזק מהן.
ואם נרצה, אולי נוכל ללמוד מזה משהו, ולעשות את המהלך ההפוך – להתגעגע לעתיד. זה כמובן הרבה יותר קשה, וקורה רק לעיתים נדירות למי שאינו אופטימיסט עד כדי עיוורון, אבל מדי פעם, כשמצליחים לראות קצת מעבר למגבלות הכאן והעכשיו, אפשר להבין לא רק שיום אחד נתגעגע גם לימים האלה – למרות שאין בהם מכוניות יפות – אלא גם שאם אנחנו מסוגלים להתגעגע לדברים שלא היו מעולם, אולי אפשר גם להתגעגע לדברים שעדיין לא קרו. לעתיד.
זה הצד השני של אותו מטבע, והבעיה היחידה איתו היא שהצד הזה חושף את הצד השלישי, שאמנם קיים בכל מטבע, אבל אנחנו אוהבים להתעלם ממנו.
הצד השלישי סוגר את המעגל. והוא חד וחותך אותנו בהבנה שאותו געגוע, שמקרב אותנו שוב לדברים שכבר כמעט נשכחו, שלוקח אותנו לשם בכוח פעימות הלב והדמעות, הוא בדיוק הגעגוע שאנחנו רוצים כל-כך שיתגעגעו אלינו.
אני יושב בערב ומקריא לילדה שלי את אותם הספרים שהיו לי בילדות. אני רוצה לחשוב שאני חי בהווה ובעתיד, ולא בעבר, אבל אז אני מתאכזב אם היא לא אוהבת את "מר גוזמאי הבדאי", את "המפוזר", ואת כל שאר הדמויות המבולבלות שחיו בתקופה הפשוטה יותר, של פעם. ואני מתגאה ושמח אם היא כן אוהבת אותם. ממש כאילו אני עצמי כתבתי את הסיפורים שלהם, ולא רק את הזכרונות שיש לי מהם.
ואני אומר לה שהתגעגעתי אליה כל היום, והיא מחבקת אותי באותו חיבוק שאומר שגם היא מתגעגעת, וזה נשמע שמח, אבל זה בעצם קצת עצוב – כי כשאני שואל איך יתגעגעו אלי בעתיד, אני מבין שגעגוע הוא לא רק בריחה, ולא רק דרך מתוחכמת לבקש שיאהבו אותי. הוא הדרך היחידה שבה אנחנו זוכרים זה את זה.
העבר, לעומת זאת, הוא סיפור אחר לגמרי. העבר באמת פתוח לכל אפשרות שעולה בדעתנו ובדמיוננו. אנחנו קוראים לזה "נוסטלגיה".
בארץ הנוסטלגיה הכל רגוע ופשוט. בבתים ציוריים גרות שם כל השרות והדליות והרינות, מנגנות בגיטרה ומשחקות ב"קלאס", בזמן שהבנים זורקים כדור ישן – שאף אחד לא יודע מי הביא – אל אבני השפה של המדרכות האפורות. בארץ הנוסטלגיה השחור-לבן הוא הכי וורוד שיש, וענני האבק הופכים לנצנוצי נחמה.
לארץ הנוסטלגיה אנחנו נוסעים בכל פעם שהראש שלנו רוצה ליטוף והנפש העייפה שלנו רוצה חיזוק. לארץ הנוסטלגיה אנחנו נוסעים בכלי הרכב המהיר והנעים ביותר שהמצאנו אי-פעם – הגעגוע.
זהו כלי רכב כל-כך משוכלל, שהוא יכול לדלג בקלילות על כל חוקי הפיסיקה הידועים, לחצות את המדבריות של המרחב והאוקיינוסים של הזמן, ולמתוח את הקיום של האדם המתגעגע אל מחוזות חדשים-ישנים. האדם המתגעגע הוא גיבור-על. הוא יכול להתגעגע לאירועים שבהם לא היה אף-פעם, להתגעגע לדברים שלא היו מעולם, ולהתגעגע לתקופות שבהן לא היה לו משהו להתגעגע אליו.
אני עדיין זוכר, איך לפני המון שנים עבדתי באיזו חברת תוכנה שבה נדמה שהזמן עצר מלכת. וברגעים מייאשים במיוחד, כשטיפשות המחשב נראתה כמתגברת על חוכמתם של היושבים מולו, היינו יוצאים למרפסת הזמן האבוד, ועל סיגריית "מרלבורו" – שהפכה ברגע נינוח אחד ל"דובק שטוחה" – היינו מחליפים חוויות ואתגרי זכרון. "מה זה? מתי נולדת?", היה זועק איש הטכנולוגיה הוותיק שעבדתי איתו, בכל פעם שתיארתי בפירוט את הדברים שקרו עוד לפני שהוא נולד, ויותר מזה – את הדברים שאליהם אנשים נהגו להתגעגע כבר אז.
אבל הייתי שם, כמעט באמת. הייתי שם בזכות הסיפורים והשירים, בזכות הערוץ הבודד של הטלויזיה, שכבר אז היה אסופה של תוכניות ארכיון עם משקפיים עבי-מסגרת ופאות לחיים תמימות. הייתי שם בזכות כל השרות והדליות והרינות, שהיו הולכות במדים מגוהצים מתחת לבית ילדותי – גם אם זה היה בדרך אל האחזות צה"ל ברמת-גן. הייתי שם בזכות אלבומי המזכרת שאספתי על המדפים שלי: "ישראל 40 שנה", "ישראל 25 שנה", ו"מלכות דוד – השנים המוקדמות".
היום, כמובן הכל יותר קל. אנחנו לא צריכים אלבומי סיכום של עשורים אבודים, אלא מסתפקים ברגעים קטנים של נוסטלגיה חולפת כתחליף מתחמק מהגעגוע האמיתי, כשאנחנו מספרים בעמודים של רשתות חברתיות כמה היה יותר נעים פעם, כשהכל היה פשוט ולא היינו מחוברים לטכנולוגיה הזאת כל הזמן.
אבל הגעגוע, כמו הטכנולוגיה עצמה, הוא בריחה. שכנוע עצמי שהעבר היה יפה ונעים, למרות שלא היו בו הרבה צבעים או מזגנים עתירי כוחות-סוס. הגעגוע הוא כלי רכב כל-כך משוכלל, שקצת חבל שאנחנו משתמשים בו רק כדי לנסוע לכיוון אחד, וגם זה בלי להבין עד הסוף לאן הוא מביא אותנו.
ואם נרצה, אולי נוכל ללמוד מזה משהו, ולעשות את המהלך ההפוך – להתגעגע לעתיד. זה כמובן הרבה יותר קשה, וקורה רק לעיתים נדירות למי שאינו אופטימיסט עד כדי עיוורון, אבל מדי פעם, כשמצליחים לראות קצת מעבר למגבלות הכאן והעכשיו, אפשר להבין לא רק שיום אחד נתגעגע גם לימים האלה – למרות שאין בהם מכוניות יפות – אלא גם שאם אנחנו מסוגלים להתגעגע לדברים שלא היו מעולם, אולי אפשר גם להתגעגע לדברים שעדיין לא קרו. לעתיד.
זה הצד השני של אותו מטבע, והבעיה היחידה איתו היא שהצד הזה חושף את הצד השלישי, שאמנם קיים בכל מטבע, אבל אנחנו אוהבים להתעלם ממנו.
הצד השלישי סוגר את המעגל. והוא חד וחותך אותנו בהבנה שאותו געגוע, שמקרב אותנו שוב לדברים שכבר כמעט נשכחו, שלוקח אותנו לשם בכוח פעימות הלב והדמעות, הוא בדיוק הגעגוע שאנחנו רוצים כל-כך שיתגעגעו אלינו.
אני יושב בערב ומקריא לילדה שלי את אותם הספרים שהיו לי בילדות. אני רוצה לחשוב שאני חי בהווה ובעתיד, ולא בעבר, אבל אז אני מתאכזב אם היא לא אוהבת את "מר גוזמאי הבדאי", את "המפוזר", ואת כל שאר הדמויות המבולבלות שחיו בתקופה הפשוטה יותר, של פעם. ואני מתגאה ושמח אם היא כן אוהבת אותם. ממש כאילו אני עצמי כתבתי את הסיפורים שלהם, ולא רק את הזכרונות שיש לי מהם.
ואני אומר לה שהתגעגעתי אליה כל היום, והיא מחבקת אותי באותו חיבוק שאומר שגם היא מתגעגעת, וזה נשמע שמח, אבל זה בעצם קצת עצוב – כי כשאני שואל איך יתגעגעו אלי בעתיד, אני מבין שגעגוע הוא לא רק בריחה, ולא רק דרך מתוחכמת לבקש שיאהבו אותי. הוא הדרך היחידה שבה אנחנו זוכרים זה את זה.
אין תגובות :
הוסף רשומת תגובה