עוד לפני שהספקתי להכניס את כרטיס האשראי פלטינום בחזרה לארנק, החשבונית כבר חיכתה לי בתיבת הדואר-האלקטרוני. זאת הרגשה נפלאה שגובלת ממש באקסטזה. קצת בגלל הקטע הזה של לקנות משהו חדש שמשדרג את החיים עד לבלי הכר, אבל אם להיות הגון, אז בעיקר בגלל שאחרת הייתי שוכח מה קניתי בכלל.
העולם באמת השתנה בקצב שרק פס-רחב יכול לאפשר. כבר אין צורך להתעייף משיטוט בין חנויות בחיפוש אחרי המוצר שאתה רוצה לקנות, או בהמתנה מייגעת בקניון לאשתך שתחליט מה היא בעצם מחפשת. כמה קליקים ברשת – ומיד נפרש בפניך מגוון עצום של כל תוצרת סין לדורותיה, בין אם מדובר בתחפושת של משה רבנו לפורים, או בסמארטפון נוצץ ומשוכלל, שבעזרתו אפשר לגלוש ברשת הזאת גם במהלך העדלאידע, ולהמשיך לרכוש מוצרים גם משם.
אני זוכר את התמימות הכמעט אידיוטית שהיתה לי בתחילת ימי האינטרנט, כשכל מה שהיה שם אלה אתרים אישיים בנוסח "הנה אני והנה החתול שלי", וכמה אתרים מסחריים, שהיו רק העתק זול של עלוני פרסום כעורים – ואסור לשכוח שבימים ההם גם הדפוס לא היה משהו. מי היה מאמין שבתוך זמן כל-כך קצר כל זה יתפתח לזירות פרסום ומסחר מטורפות כאלו, ולרשתות חברתיות כובשות עולם, שבהם אנשים מציגים לאחרים את עצמם, את החתול שלהם, ואת הדבר האחרון והמדהים שהם קנו.
אלה אפילו כבר לא הימים שבהם היינו מרגישים ממש בקצה הקידמה אם מצאנו איזו מכירה פומבית מדהימה באיזה פורטל ישראלי שהקים יזם זריז וחד חושים, או הימים שבהם גילינו שכל המכירות הפומביות האלו הן קומבינה, וגם השקענו את הזמן היקר שלנו בטירחה שכרוכה בלהתלונן על זה.
וזה זול. כל-כך זול, שאנחנו מסכימים לוותר אפילו על אחד התענוגות היקרים ביותר שלנו – לגעת ולמשש במבט חושני את המוצרים לפני שאנחנו משליכים אותם בחזרה לחנות תוך סינון "פחחח... יקר מדי", או לטרוח ולמדוד את הבגדים שאנחנו מתכוונים ללבוש לחתונה. לא נורא, אם זה לא ישב טוב, מקסימום נעשה מזה וילון, או מפת שולחן, או עטיפה למתנה. והמשלוח חינם.
והאשליה היתה יכולה להיות מושלמת, אם רק לא היינו נזרקים אחרי כמה שבועות של המתנה דרוכה בחזרה אל המציאות הלא-וירטואלית שלנו. כי בסוף כל חשבונית שמחכה לנו בדוא"ל, יושבת איזו פקידה מותשת באיזה סניף מתקלף ומאובק של הדואר בשכונה. ואנחנו נאלצים לכתת רגליים ולסור לשם עם הפתק הוורוד שאנחנו אוחזים ביד רועדת, ולהמתין עשרים מספרים בתור, כשמתוכם שבעה לא הגיעו בכלל, ושבעה אחרים הגיעו אחרינו אבל נדחפים לפנינו, כי הם קנו את התור באיזו קומבינה של מכירה פומבית מפוקפקת.
לא נורא. אני מתנחם בזה שהם בטח פראיירים שקנו באתר הלא נכון, ובמקום משלוח חינם הם שילמו על המשלוח מחיר יותר גבוה מאשר על המוצר עצמו. פרימיטיביים.
וככה אני חוזר הביתה, עמוס בחבילות עטופות ברישול, שבתוכן דברים שיתבררו כלא בדיוק מתאימים לצרכים שלי או למה שהוצג בתמונה המוגדלת באתר הסיני, אבל היו מספיק זולים כדי לטשטש את האכזבה הזאת. ואני מבטיח לעצמי שזאת הפעם האחרונה, כי באמת הגיע הזמן להשקיע את הכסף שלי בדברים יותר חשובים ממטען USB של איזו חולצה, ומתכנן כבר איך אני משתף ברשת החברתית את התמונה של טקס גזירת כרטיס האשראי שלי – הטקס שיביא לסוף מעגל הכשפים האיום הזה. מצד שני, אני יודע שזה לא באמת יעזור, כי מרוב קניות ברשת אני כבר זוכר את המספר של הכרטיס שלי בעל-פה. כולל שלוש הספרות הסודיות שמודפסות בגב שלו.
ולא נעים להודות, אבל בסופו של דבר, הסוד של שלוש הספרות האלו הוא משהו שאף אתר לא יכול למכור לך, ואף עטיפה מרושלת לא תוכל להסתיר ממך. זאת ההבנה הפשוטה שכל הטכנולוגיה הזאת לא שינתה שום דבר בעצם. כי העולם כולו תמיד התחלק, ותמיד גם יתחלק, לשני סוגים של אנשים: המוכרים והקונים. אלה שיודעים לזהות לאן מתקדמת האנושות, ולעשות מזה כסף, או לפחות לעשות קומבינה שמביאה כסף, ולעומתם אלה שמרגישים את הקידמה פועמת בדמם, חושבים שהם עוקפים את כל שאר הפרימיטיביים בסיבוב, ולא מבינים שהסיבוב הוא בעצם עליהם – שהם המפרנס העיקרי של העולם החדיש והמתקדם הזה שלהם.
ואני, לצערי, שייך לסוג השני של האנשים.
יש לי אפילו בדואר-האלקטרוני אישור רשמי שמעיד על זה.
