יום שבת, 18 בספטמבר 2010

סיכום שבועי - הזמניים, הקבועים והמקובעים

על פצצות זרחן, שעות זריחה, ועל הקמח והתורה...                                                                                                                        


1


"גולדסטון, שים לב", זועק "ישראל היום", בעקבות ירי פצצות הזרחן מכיוון עזה לישראל, ומצטט את ראש המעוצה האזורית אשכול, חיים ילין, שאשכרה רוצה להתקשר לאדון גולדסטון ולבכות לו.

אכן אפקט מוזר יש לו, לזרחן: לעוור אנשים ולהפוך אותם לטוקבקיסטים. שוב יוצא שהדבר הכי קבוע ועקבי בישראל הוא חוסר העקביות וחוסר הראייה האסטרטגית. כל המאמץ שהושקע במאבק נגד עצם הלגיטימיות של גולדסטון חוטף כאן יריית מרגמה ברגל. הרי אי אפשר גם לפסול את גולדסטון (האיש, לא הדו"ח), וגם לבקש פתאום את דעתו ואת תגובתו.


2

ואם כבר מדברים על אסטרטגיית ההסברה הישראלית, שמתי לב שחזר לחיינו הקמפיין שמזמין כל תייר ישראלי בארוחת "הכל כלול" בחו"ל להיות מסביר לאומי. אני שוקל לנסוע לחו"ל בקרוב, ולכן, כאדם שאכפת לו, וכאדם שגם עסק דקה וחצי בחייו בתקשורת, חפרתי והפכתי באתר ההדרכה הממשלתי, אבל לא מצאתי תשובות.

אנא עזרו לי: איך אוכל להסביר לגויים שישראל היא האור שלהם, שהיא מדינה מערבית ומודרנית? איך אוכל להתמודד עם העובדות שיטיחו בפני, על נשיא מדינה שעומד למשפט באשמת אונס, שרים בממשלה שנשלחו לכלא עקב שוחד או גניבה, וראש ממשלה שעומד לדין על כמה וכמה אישומים של שוחד ושחיתות?


3

ואם כבר ממשלה, קשה להבין מדוע השר אלי ישי מתנגד ללימודי הליב"ה במוסדות התורניים. או שזאת צביעות, או שזאת בורות. הרי מאז ומתמיד שילבו היהודים תורה וקמח. הרי השבת הצליחה לשמור על עם ישראל רק כי היא התקיימה לצד ימי חול של עבודה ומסחר. העם היהודי לא היה שורד אם היה בוחר בתורה בלבד, פשוט בגלל שהיה מת מרעב, והשר ישי יודע את זה. הוא יודע את זה כי הוא בא מרקע כזה, שמחייב עבודה ומעשה כדי לאכול. אבל הוא רוצה כנראה לשמר את צאן מרעיתו כלומדי תורה בלבד, כדי שימשיכו להיות סמוכים אל שולחנו.


4

ואם כבר השר ישי, כל הדיון הישראלי בנושא זמן המעבר ל"שעון חורף", דחק הצידה את הדיון העולמי שמתקיים בנושא, ואינו קשור ליום הכיפורים, אלא לחשבון נפש (וחשבון כלכלי) של עצם הרעיון של "שעון קיץ".

מאמר שפירסם "סיינטיפיק אמריקן" מעלה סימני שאלה בדבר נחיצותו ויעילותו של המנגנון הזה. השינויים באופי צריכת האנרגיה (מזגנים בשעות השמש לעומת תאורה בשעות החשכה) גורמים לחסכון הכספי של שעון הקיץ להיות קטנים יותר, לפעמים לא מורגשים.

אבל לא נורא. אנחנו אור לגויים, גם בשעות החושך. אנחנו, כמחאה, נקיים באופן מלאכותי שני אזורי זמן במקביל!


5

ואגב יום הכיפורים, יש גם בעיה מסויימת בהצגת המאבק הזה על תאריך סיום שעון הקיץ (אין באמת כזה דבר "שעון חורף") כמאבק נגד כפיה דתית והתעקשות של דתיים. רוב האנשים צמים ביום הכיפורים, ודווקא החילוניים שבהם רוצים שזה יגמר מוקדם יותר.

אני, בכל מקרה, צם ועושה חשבונות נפש, ולא ממש משנה לי באיזה אזור זמן אני. חתימה טובה לכולם.


יום שישי, 3 בספטמבר 2010

סיכום שבועי - פחד ותגובות אוטומטיות

על תגובות ילדותיות, תגובות פחדניות, מבצעי פריצה, ומבצעי מחירים                                                                                                                        

1

אין מה לומר, שיאים חדשים של ילדותיות נשברו עם ההכרזה על החרם של כמה שחקנים על היכל התרבות החדש באריאל. אבל שיאים חדשים של טיפשות נחזו גם בתגובות לעניין. החל מכותרות בסגנון עדות עיתונות הספורט ("תיאטרון האבסורד"), ועד - וזה יותר חשוב - לתגובות של המתנגדים לחרם.

קודם כל, הטיעון הנפוץ, שהוא ילדותי כמעט כמו החרם עצמו, על כך שהמדינה מממנת (נכון יותר לומר "מסבסדת", או "מסייעת לממן") את התיאטרון, ולכן ש"יעשו את המחאה שלהם רק בלי המימון של העם".

הרי ברור שאותם מתנגדים היו מתנגדים גם אם לא היה מימון, כך שה"יעשו מה שהם רוצים" לא הכי מדויק כאן. בואו נהיה כנים, לא הייתי בונה על שקט בגזרה גם אם "הקאמרי" היה חי מהכנסותיו שלו בלבד.

שנית, המדינה מממנת כל מיני דברים שלא כל העם תומך בהם. החל מחוגים להטלת כידון, דרך פקולטות להטלת רפש, ועד - בואו שוב נהיה כנים - לעיר אריאל עצמה.

אבל מה שהכי עצוב כאן זה לראות את התגובות הנעלבות של אותם "ימנים מקצועיים". זה קצת מזכיר לי תגובות של פלסטינים, בעיקר בסגנון עדות רצועת עזה. אז במקום להקים היכל תרבות, תקימו תיאטרון של ממש. קחו דוגמה מהתרבות הרוסית, שבמקום לבכות שהיא לא מיוצגת פשוט יצרה את תיאטרון "גשר". במקום לבכות שלא נותנים לכם, תנו את שלכם. לקח הרבה זמן עד שאנשי ימין יצאו מהבועה של אותה "העלבות מקצועית", והתחילו אשכרה לעשות תקשורת וסאטירה עצמאית (ונראה שהפתיעו גם את עצמם בכך שהם מסוגלים לזה). רוצים להיות חלק מהתרבות? תתחילו ליצור תרבות. אל תחפשו חסדים. ובינתיים, אל תתפלאו אם אנשי התרבות בוחרים אידאולוגיה לפי צו האופנה.

2

היה עוד ספיח מצחיק לעניין הזה, והוא התגבובים ("טוקבקים", בלשון העם, של העם, ולמען עצמם). כולם יצאו בהצהרות חד-משמעיות על ביטול המנוי שלהם לתיאטרון זה או אחר, או לשניהם. זה בהחלט נס תרבותי, בהתחשב בזה שרוב כותבי התגבובים לא יודעים בכלל איך נראה כזה מנוי ומה עושים איתו, ורוב קהל התיאטרון לא יודע איך כותבים תגבוב זועם.

3

ואם כבר תגובות, עוד שיא של אטימות נשבר בתגובות האוטומטיות לפיגוע הרצחני בדרום הר-חברון. הפעם דווקא מדובר בתגובות המסורתיות של הצד השמאלי.

היטיבו לבטא את זה עמנואל רוזן ובן כספית, שהביטוי העיוור שלהם "הפיגוע נועד לחבל בתהליך השלום" היה, איך אומרים, כל-כך ניינטיז שזה מביך.

לפיגוע לא אכפת אם יש תהליך שלום או אין. אותם טרוריסטים שמבצעים פיגועים בישראל, עושים את זה לא כדי לחבל בתהליך השלום, אלא כדי למגר את הציונות. הבחירה בין חברון לאשקלון, או בין בוקר ללילה, היא לא אידאולוגית אלא פרקטית.

באופן אירוני, יוצא שהרבה אנשים שמתנגדים לכיבוש נוקטים בעצמם בכיבוש וכפייה (שלא לומר פטרונות) של הלכי המחשבה שלהם, על אותו צד שנכבש. צריך פשוט להקשיב לטרוריסטים ולהאמין להם, במקום לפרש אותם לפי עולם מושגים שלא קשור אליהם.

4

ואם כבר כפייה – ממשלת ישראל, כחלק ממלחמתה במשבר המים, ובעיקר בצרכני המים, הכריזה על מבצע חלוקת "חסכמים" חינם לכל הבתים.

כולי מלא הערכה ללוביסטים שהצליחו להביא מוצר מסחרי למעמד של תקן לאומי מחייב. רק אל תתפלאו כשתשמעו בקרוב על נוכלים שמבצעים "עוקץ מתוחכם", מתחזים למתקיני "חסכמים", ומנצלים את תמימותם של האזרחים כדי לשדוד, לפרוץ, או סתם לגנוב את המפתח מבעלי הבית.

5

השבוע, מול אחד השלטים של אחת מרשתות המזון הגדולות, אמרה לי ליאור שהפרסומות האלו, בנוסח "אנחנו יותר זולים מהמתחרים" הן לא יעילות.

ואכן, לפי סקר שפורסם ב"דה-מרקר", הציבור לא קונה את פרסומות מלחמת המחירים של "מגה" ו"שופרסל". 70% מהנשאלים לא מתכוונים להחליף את מקום הקניה שלהם, למרות שבקמפיינים של הרשתות הושקעו 30 מליון ש"ח (שמן הסתם יצאו בסוף מהארנק של כולנו, ורק יעשו את המוצרים יקרים יותר).

קודם כל, מסבירה ליאור, שתי הרשתות מזמרות את אותו מסר (ואפילו באותם צבעים), כך שאף אחד כבר לא זוכר מי הוא מי. שנית, הציבור כבר לא מאמין בקלות לפרסומות, הוא יותר חשדן, ועוד פחות מאמין לפרסומות בסגנון הזה. והכי חשוב – כנראה שההחלטה על מקום הקניה לא מתבססת באופן בלעדי, או אפילו עיקרי, על השיקול של המחיר.

נראה ששתי הרשתות נפלו זו לרשת של זו, ונסחפו לתוך מערבולת של תגובות ותגובות נגד. כדי להוביל, כמו בכל דבר, צריך לא להיסחף ולא להיות זה שמגיב, אלא זה, ובכן, שמוביל.

הטקטיקה הזאת של מלחמת המחירים מתודלקת בעיקר באמצעות פחד מכך שהצד השני יגיד את המילה האחרונה. הרשת הראשונה שתעיז להפסיק לפחד, ותעשה עבודת מחקר אמיתית על המוטיבציות של הצרכנים שלה – רק היא תצליח להפר את שיווי המשקל הבזבזני הזה.