‏הצגת רשומות עם תוויות מיחזור. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות מיחזור. הצג את כל הרשומות

יום חמישי, 18 באפריל 2013

זבל של אדם אחר


חגי האביב חלפו, וכמו אותו נהג שממהר לצפור לזה שלפניו כי הוא מתעכב קצת להיכנס לרכב אחרי צפירת הדומיה של יום-הזכרון, מדהימה המהירות שבה מתפנים גם הררי הזבל שנשארו אחרי החגיגות, ביחד עם עיתוני החג הכרסתניים והנעימים, וביחד עם כל תחושת הנעים בגב שהם עשו לנו, ושהלכה לאיבוד אחרי חמש דקות של דפדוף.

כשהייתי ילד באמת האמנתי שיש מקום כזה, שנקרא "איבוד" – המקום שבו נמצאים כל הדברים ש"הלכו לאיבוד". שנים חיפשתי את המקום הזה במפות ובאטלסים, ודמיינתי איך אני מוצא שם סוף-סוף את מכונית הצעצוע הכתומה שאהבתי, או את שיעורי הבית בגיאוגרפיה שאני נשבע שבאמת הכנתי. היום אני יודע שהמקום הזה נקרא "מזבלת חירייה", ובינתיים הוא כבר עבר תהליך של מיחזור וקוראים לו "פארק אריאל שרון", ובכל מקרה אי-אפשר למצוא שם את הילדות האבודה שלי.

אבל אני בטוח שהמכונית הכתומה הזאת עדיין חיה איפשהו, כי אני יודע שהצעצועים של פעם היו קשוחים הרבה יותר מאיתנו, ועמידים הרבה יותר מכל המגוון העצום של סוגי הפלסטיק הזולים של היום. כן, זה לא יפתיע אף-אחד לשמוע שהיום מייצרים בעולם הרבה יותר, בזול יותר, ובאיכות שתספיק בדיוק עד לרגע שבו נרצה להשתמש בפעם השניה בדבר הזה שקנינו. והבעיה היא שזה לא קורה רק עם מכוניות צעצוע, אלא גם עם מכוניות אמיתיות, תמונות, או אידאולוגיות של מנהיגים פוליטיים.

ולא נעים להודות, אבל בין ערימות הזבל שלנו מסתתרת גם איזו תחושה לא נעימה על עצמנו – ואני לא מתכוון לריח. איפה שהוא בין הרגע שבו אנחנו מחליטים שמשהו כבר סיים את תפקידו, לבין הרגע שבו אנחנו רוצים משהו חדש שיחליף את התחושה שהוא נתן לנו, נמצאת נקודה קטנה שאי-אפשר לזרוק, שבה אנחנו כאילו אומרים על עצמנו שאנחנו לא יודעים להיות שמחים בחלקנו.
הפתרון שמצאנו לזה הוא אותו "מיחזור", שמאפשר לנו מצד אחד למצוא שימושים יצירתיים לדברים, ומצד שני להרגיע את המצפון שלנו כשאנחנו מייצרים עוד ועוד, קונים שוב ושוב את אותו הדבר, וזורקים אותו שוב ושוב לפחים המתפקעים – כי הרי איך נמחזר אם לא נייצר מספיק זבל כדי למחזר ממנו?

ואחרי שאנחנו ממחזרים את הצמיג הישן לכדי עציץ, או את אורח-החיים הישן שלנו לכדי נוסטלגיה, אנחנו משליכים גם את היצירה החדשה, והופכים את הטראומה שלה לכפולה. וזה עוד במקרה הטוב, שמצאנו את הרעיון ואת הזמן לכל כאב-הראש הזה, ולא השלכנו את עצם הקונספט של "מיחזור" לפח-האשפה של חיינו. כי מסתבר שלמרות שאנחנו שופעים רעיונות והדרכות של "עשה זאת בעצמך", אנחנו בכל-זאת מצליחים לייצר הרבה יותר זבל מפעם, ומסתבר גם שאנחנו לא באמת ממחזרים כמו שהיינו רוצים לחשוב, אלא סומכים תמיד על מישהו אחר שיראה בזבל שלנו אוצר שלו, או שינסה למצוא בפחים ובערימות הגרוטאות את חייו, דרך החיים שאנחנו כבר לא רוצים.

לא נעים להודות, אבל לא כל דבר אפשר למחזר, ועוד יותר לא נעים להודות, שאנחנו לא באמת רוצים את זה. בסופו של דבר, נראה שהרבה יותר קל לנו למצוא רעיונות לשימוש חוזר לזבל של השכן, ולא לזבל שלנו. הרבה יותר קל לנו לא להתעכב על יצירה שתחזיק מעמד, אלא להרכיב ולהדביק שוב ושוב את שברי הרעיונות שאספנו, את האמנות המהירה והקלה לעיכול, או את קרעי הזכרונות של מה שכבר הלך לאיבוד ולא יחזור אף-פעם.

כי האמת היא שעם כל הסיפוק של למצוא שימוש יצירתי למשהו ישן, הרבה יותר קל לנו למחזר את התירוצים שתומכים בקניה של הדבר החדש. זה הרבה יותר מרגש ונוצץ. וגם אם בדרך איבדנו קצת את האיכות ואת הסבלנות, לפחות הקפדנו לשים את אריזת הקרטון במיכל המיחזור המתאים, אז אנחנו בסדר גמור.
ובדרך אל ימי-החול של הקיץ, גם אני זורק, ביחד עם המכונית הכתומה שלא תחזור, את הסבלנות שלי ואת עיתוני-החג הענקיים האלה. ממילא כל הכתבות והראיונות שם ממוחזרים מהשנה שעברה.

יום שישי, 6 בפברואר 2009

הבחירה הירוקה של מקצוע העתיד


בביה"ס היסודי שבו למדתי, "בן-גוריון", היתה תלויה תמונה ענקית של ראש הממשלה הראשון. לא תמונה מחוייכת ומהוקצעת של יחצ"נים, ולא תמונת כרומו דקיקה שצורפה לעיתון סוף השבוע בחסות הבנק הראשון של המדינה.
 
 
זו היתה תמונה אמיתית - התמונה הכי מוצלחת שראיתי של איזה שהוא ראש ממשלה.
 
 

זו היתה התמונה הזאת:


והיא מוצלחת דווקא כי הוא לא מחייך, דווקא כי הוא לא מביט אל היועץ שלו שעומד ליד המצלמה ואומר לו "אתה אכבר גבר". היא מוצלחת כי היא אמיתית כל-כך, כאילו תפסו את האיש ברגע הכי טרוד ומתוח שלו בתפקיד התובעני שהוא מילא באופן עוד יותר תובעני, ואת הרגע הזה, את התחושה הזאת, חצבו בקמטים על סרט הצילום.
 
 

הזמנים השתנו, ועכשיו, בתקופת הבחירות החגיגית והיקרה הזו, מציפות את הארץ תמונות "מנהיגים" משני סוגים (שני סוגים של תמונות, כן? "מנהיגים" יש פה בינתיים רק מסוג אחד):
 
 

התמונות "הטובות", והתמונות "הרעות".
 
 

הטובות באות מטעם האיש עצמו. ברק מביט בעיניים, ביבי חזק, לבני מנהיגה. אורגיה של בטחון עצמי ונפיחות-קומה.
 
 

אבל התמונות הרעות יותר מרתקות אותי. הן באות מצד היריב דווקא. ביבי מצלם את לבני מורטת שערות בייאוש, לבני מצלמת את ביבי מזיע ומעקם את פניו, ברק מצלם את כולם מביטים הצידה (כי רק הוא ניחן ביכולת להביט בעיניים).
 
 

השאלה המעניינת היא מהיכן באות התמונות הרעות. התשובה עליה פשוטה. כל צלם עיתונות או דוגמנות יודע שיש לו עשר תמונות לא מוצלחות על כל אחת שתודפס לבסוף. והמספר הזה אופטימי מאוד, ומניח שהצלם שלנו הוא הרונאלדו של עולם הצילום - אבל את העקרון הבנתם.
 
 

מה עושים עם התמונות הלא מוצלחות? כאן מגיעה החשיבה הירוקה. ממחזרים, אבל במובן העמוק של המילה. יוצרים ערך משאריות שנראה שאפשר רק לזרוק אותן. לוקחים את שאריות הבשר ומכינים קומפוסט לגידולי ירקות. לוקחים את המים האפורים ומשקים את הגינה. לוקחים את התמונות שתפסו את המצולם מגרד באף, ומוכרים אותן ליריבו, כתמונות שמעידות על רפיסותו של אותו מצולם. שהרי מנהיג אמיתי לא ממצמץ, לא מזיע, לא מגרד באף, ולא נוגע בשערותיו. ועוד לא דיברנו על פלאי התאורה ועל קסמי הפוטושופ.
 
 


אז חברים, עזבו אתכם מטכנולוגיות ירוקות של היי-טק וביו-טק.
 
 

במדינה שבה מפארים את שלטון החוק אבל לא מצליחים לייצר שלטון יציב ליותר משנתיים, במדינה שבה חוגגים את חג הדמוקרטיה אבל מתרכזים תמיד בתעמולה (וגם בהצבעה) שלילית ותוקפנית - במדינה כזו, זה מקצוע העתיד שלכם: תהיו צלמים טובים של תמונות רעות. זה גם ירוק, גם רווחי, וגם נהנים על הדרך.