‏הצגת רשומות עם תוויות כדורגל. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות כדורגל. הצג את כל הרשומות

יום חמישי, 10 ביולי 2014

האנדרדוג המועדף

בלהט האירועים זה כבר לא ממש רלוונטי ואקטואלי, אבל למען הפרוטוקול אני חייב לציין שבמירוץ לבחירת נשיא המדינה, כל הזמן הייתי בעד רובי ריבלין. גם בגלל השם המוצלח שלו, גם בגלל שמו הטוב, אבל בעיקר בגלל שהוא זה שניצח.
אז כשיגמר גמר גביע העולם, בעוד כמה ימים, אוכל גם לגלות סוף-סוף את מי אהדתי שם לכל אורך הדרך.

ככה זה בכלל, בחיים. אין תחושה משכרת וסוחפת יותר כמו שמחת המנצחים, גם – ואולי במיוחד – אם מדובר בנצחון בדקה ה-94 במשחק המכריע שמציל את הקבוצה מירידה לליגה השלישית. זה כל-כך משכר ומשמח, עד שזה גורם לך לשכוח את כל שאר הדברים הלא חשובים בחיים, ולהתדרדר לאמירות כמו "כדורגל משחקים 90 דקות", "זה היופי בכדורגל", או "איזה זבלים. תמיד האמנתי בהם".

הרומן שלי עם כדורגל התחיל כשהייתי ילד, אבל בגלל שלא באתי מבית שבו יש מסורת של קדושת צבע יוקדת וצרידות יום א', נאלצתי לסלול את דרכי בעולם הזה בעצמי, וזה אומר קודם כל להחליט למי להעניק את אהדתי.
הימים היו ימי השחור-לבן, פטריוטיות של מותגים ישראליים כמו נעלי "גלי", עודד מכנס ועוד עשרה שחקנים, ומוטל'ה שפיגלר "ועוד 15 קבוצות". לכן זה היה אך טבעי שאבחר בקבוצה שחיברה את כל אלה, הקבוצה הכי טובה בארץ באותו זמן – מכבי נתניה. למרות שלא ידעתי איפה זה נתניה, מה זה "מכבי", ובטח לא שקבוצות טובות יכולות גם לרדת מגדולתן.
אני נזכר בזה דווקא בגלל שזה לא משהו כל-כך חריג. אהדתי את מכבי נתניה פשוט כי היא הצליחה, וכמוני יש עוד הרבה אנשים. לא אוהדי נתניה, כלומר, אלא אוהדי המנצחים.

יש בחיים שתי אפשרויות: לעשות לעצמך חיים קלים ומאושרים עם הקבוצה שתמיד מנצחת, או לגזור על עצמך גורל של אכזבה תמידית מהקבוצה הקטנה וחסרת הסיכוי שבחרת. להיות זה שתמיד צודק ומתנשא, או להיות זה שמסתכן בלקפוא על שמריו, להיות עיוור למצוקות של החלשים, ובאופן כללי להיות חרא של בנאדם.

אבל אני לא רוצה להיות אדם כזה, שקופא על שמריו. ולכן, למען ההגינות, הגיוון וצו האופנה, החלפתי מדי כמה שנים את החולצה. וכלקח חשוב לחיים, או כהצדקה בדיעבד כלקח חשוב לחיים, בחרתי גם קבוצות לא מנצחות בעליל, חלקן אפילו איומות ונוראות, שנאבקות על הישרדותן בליגה. או בכלל.
וזה מזכיר קצת את המשבר שעובר על המון ישראלים בתקופה הסוערת והחשוכה הזאת – כשברצלונה מתחילה קצת לחרוק, לאבד את ניצוץ האלוהות המושלם שלה, ולחזור להיות סתם עיר בניכר, או סתם שיר של ג'ו עמר.

אבל טבעם של משברים להיות גם אתגר והזדמנות לחשיבה מחדש, כמו שיגיד לכם כל מאמן עסקי שמעריץ פתגמים סיניים משובשים. וטבעה של המציאות הקשה לערער לפעמים את כל מה שאתה מאמין בו. אלא אם אתה מכיר רק צבע אחד, ומתעקש להמר תמיד על אותה תוצאה.
כי אהדה יוקדת היא בעצם אהבה עצמית. היא התאהבות בתחושת הצדק האוטומטי. וזה דופק את ההימורים, כי הימורים ותחזיות קשורים למציאות, וכשאתה שבוי בקסמי האהדה לקבוצה שלך, נקודת המבט שלך מוגבלת בין הבחור המיוזע שצועק לידך בטריבונה, לבין ההוא עם הדגל הענק ששמתרומם להסתיר לך את הרגע הכי חשוב במגרש. ושם, בפינה הנעימה שלך, הדבר שהכי מחזק את דעתך יהיה תמיד מישהו שמציג לך את הדעה ההפוכה.
בגלל זה אני אף-פעם לא מתווכח על ספורט. או על פוליטיקה.

לבחור מי צודק בחיים זה קצת יותר קשה מלבחור איזו קבוצה לאהוד, או אפילו מלבחור נשיא. זה מערב שיקולים מסובכים וזרים כמו אמונה בעצמך, חזון, אהבה, שנאה, סימפטיה למיעוטים, דאגה לחלשים, והצורך האנושי והטבעי להיות מהחזקים, או לפחות מהצודקים. והבעיה היא שאם זה ככה, אז פתאום כולם צודקים, וזה לא טוב לאף-אחד – ובטח שלא לכל הרעיון הזה של אהדה.

כי כדי להיות אוהד אמיתי, כדי לאהוב באמת, אתה צריך שיהיו גם לך אוהדים. הרי כל צעקות העידוד בטריבונה, אם נהיה כנים, מיועדות בעיקר כדי לעודד את היושבים שם, ולא את מציאות המשחק. והצעקות האלו קצת מחרישות, ואפילו מעוורות, אבל הן עוזרות לנו להרגיש צודקים, וזה לכשעצמו מאוד חשוב בתנאי אי-הוודאות האלה, או בעולם כזה שהוא תקופת אי-וודאות אחת אינסופית.
ולכל הצועקים והצודקים מטעם עצמם – ולא משנה אם הם הפועל, מכבי, מדריד, ברצלונה, ימין משיחי או שמאל סהרורי – לכולם, גם לאוהדי המנצחים הנצחיים, דבר משותף אחד: כולם תמיד מרגישים שהם מיעוט מקופח ומסכן. כי הרי רק ככה סוחטים אהדה.

ואתם יודעים מה? גם בזה הם צודקים. כל האוהדים הקבועים והמושבעים, כל אלה ששום דבר לא ישנה את מילות השירה שלהם ביציע – כולם באמת מיעוטים. אוסף של מיעוטים. הבעיה היא שכולם ביחד הם כבר הרוב.

יום חמישי, 25 ביולי 2013

העולם הוא הגול


פעם בכמה שנים עולה שוב המפלצת הזאת ומרימה את ראשה, ואני חוזר לאהוב כדורגל.
היחסים שלי עם כדורגל הם יחסי אהבה-שנאה. קצת כמו כל אוהד שלא יודע אם הוא יותר אוהב את הקבוצה שלו או יותר שונא את השניה, רק עם ההבדל הקטן שאני בכלל לא אוהד של אף קבוצה.
אף פעם לא אהדתי קבוצה. כלומר אהדתי כמה, בכל פעם קבוצה אחרת, ובכל פעם גם מהסיבות הכי אידיוטיות – צבע החולצות, נסיון להרשים מישהי, או אפילו זכיה היסטורית בגביע המדינה. אבל זה לא אומר שאני לא אוהב כדורגל. אני פשוט מעדיף לחשוב שאני אוהב את המשחק עצמו, ולא קבוצה אחת מסויימת, ואפשר לומר שגם לא את הקונספט של לאהוב קבוצה מסויימת. בגלל זה כנראה כל האוהדים לא בוחרים אותי כשהם עושים כוחות.

אז בתקופות מסוימות בחיים שלי כדורגל הוא שירה צרופה, או דרמה אנושית נעלית, ובתקופות אחרות הוא נבעט החוצה מכר הדשא, לטובת אירועים אחרים שמפיק אמרגן החיים. ומעבר להסבר הפשוט שקשה לי להתמיד בדברים ושכל דבר נמאס עלי אחרי תקופה מסויימת, הסיבה לטלטלה הזאת היא כנראה טלטלות אחרות שמתרחשות בחיים. ובכדורגל.

כי עם כל הכבוד לשירה הצרופה ולדרמה האנושית, אנחנו אוהבים כדורגל, וגם שונאים אותו, מהסיבה הפשוטה שבבסיס אנחנו בהמות גסות, וככל שבחיים שלנו אנחנו נאלצים ללבוש יותר חליפות ולהתנהג יותר יפה, כך אנחנו זקוקים יותר לטריבונה הזאת שבה אנחנו יכולים לצעוק, לקלל, ולהוציא את האגרסיות המצטברות ואת התשוקות החבויות שלנו. קצת כמו הסיבה שנשים עושות קניות. או לחלופין יושבות בטריבונה וצועקות.

והצרה היא שזה הולך ונהיה יותר קרוב לבלתי-אפשרי. הרי כל הסוד בכדורגל הוא שזה נראה משחק פשוט: הקסם הכי גדול שיצר המשחק הזה הוא היכולת לתת לכל אחד מהצופים תחושת התנשאות קטנה, וכל מי שישב פעם בטריבונה ושמע את שכנו המעשן בשרשרת בן ה-60 נוזף בכושר הגופני של השחקנים תוך צעקות נוטפות קליפות גרעינים, יודע למה אני מתכוון.
והתחושה הזאת של "אני הייתי עושה את זה יותר טוב" – ולא משנה אם זה לבעוט פנדל או להקסים דוגמניות – הולכת ומתפוגגת בעיני כשהכדורגל הופך להיות מוקף ביותר מדי דברים מסובכים שלא קשורים אליו. כי לקבל את זה שהכדורגל הוא בריחה מהרצינות התהומית של החיים זה החלק הקל של העניין. אבל המשבר האמיתי הוא לגלות שגם הכדורגל עצמו הפך לעניין רציני ותהומי, ושהאפשרות לברוח מהמלכוד הזה היא הרבה יותר קשה.

אנשים כמוני, שאוהבים פשוט לראות משחק טוב, לא צריכים לזכור ולדקלם סטטיסטיקות ואנקדוטות בסגנון שהשדרים בטלויזיה אוהבים לספר כשאין להם כשרון לספר את סיפור המשחק. לי לא ממש אכפת אם "מנצ'סטר לא כבשה גול כבר 267 דקות לשער בצד המערבי באצטדיון שממזרח לקו האורך 10 אחרי השעה 8 בערב במחצית הראשונה", כי אני מעדיף להתרכז במהלכי המשחק עצמם, וכי את שניהם – גם המספרים וגם המהלכים – אני חווה ושוכח אחרי יום. אבל מה שלמדתי זה שהדרך שלי עדיפה, ולא רק בגלל שאין לי דרך אחרת ואני מעדיף להצדיק את מה שיש.

כי ככל שמתקדמים החיים הזכרון שלי תופס את הצד ומנתשף כשהוא מנסה להדביק את קצב האירועים שמסביב. אני לא זוכר הרבה דברים, בטח לא משחקי כדורגל וגולים היסטוריים שהייתי עד להם, אבל איכשהו את הגולים הכי מוצלחים שהיו לי בילדות, במגרש השכונתי, אני זוכר בצבעים מלאים, בהילוך איטי, ועם ריח הזיעה המקורי – בדיוק כמו שאני זוכר את התדהמה הגדולה שהכתה אותי כשגיליתי שאת הכדורגל הזה שכולם מדברים עליו בשבת, משחקים אנשים מבוגרים, ולא ילדים כמונו, ומתוך סקרנות הלכתי לראות אותו בפעם הראשונה.

צריך להבין שאלה היו ימים שנעו על מגרש החיים בקצב אחר. ברדיו בקושי דיווחו על התוצאות בליגה האנגלית, על ליגות אחרות לא ידענו בכלל, והחולצות של מכבי נתניה נשאו בגאון את שם המותג "גלי", בעיקר כי לא היה משהו יותר טוב. אבל הקריינים ברדיו באמת התרגשו מכל גול של הפועל יהוד, ואנחנו באמת חשבנו שניצחון של בני-יהודה הוא מתוק כמו הממתקים של "עלית" – ולא התעסקנו בחוזים של שחקנים, ריבים של עסקנים, ועבירות של מאמנים.

וזה סוג של גירסה מקריחה ומבוגרת שלי, שקמה עכשיו בשורה שלפני ומסתירה לילד שבי את המשחק עצמו. אני באמת אוהב את הכדורגל. הוא שירה, הוא דרמה, הוא קומדיה, והוא פנטזיה שיש לרגל הנכה שלי כמעט כל הזמן. לפני כמה שנים, כשניתקתי את עצמי מהטלויזיה על עשרות ערוציה, ומאות ערוצי הספורט שלה, גזרתי על עצמי בעצם גם ניתוק מהכדורגל. זה היה מחיר שידעתי מראש שאשלם, כי חוויית הכדורגל המודרנית היא בעצם חוויה טלויזיונית ופלייסטיישנית.
אבל מדי כמה שנים המפלצת הזאת מרימה שוב את ראשה, ואני חוזר לאהוב כדורגל לאיזו תקופה ומוצא את עצמי עד בזמן-אמת להתרגשות האמיתית שמספק המשחק הזה – ואני אפילו לא מדבר על ברצלונה האגדית של 2008, אלא על דברים כמו הזכיה של הפועל רמת-גן בגביע, או האליפות (בליגה ג') של מכבי קביליו יפו.

בתקופות כאלו אני מסוגל ללבוש בגדים מגוחכים של הקבוצה שבחרתי, גם כשאני לא הולך לים. בתקופות כאלו אני מצליח להנות לפעמים אפילו מכדורגל ישראלי. אבל בתקופות כאלו אי-אפשר גם לחמוק מההכרה שכדורגל כובש אותנו בגלל שהוא בעצם אנלוגיה לכל דבר בחיים שלנו.
והאנלוגיה הזאת היא בדיוק הבעיה: כי האמת היא שהיום אני כבר המבוגר, ופתאום אין לידי כבר את "הגדולים" שיגנו עלי ויסוככו עלי כמו צל בטריבונה מפני כל העולם שמסביב.

יום שישי, 27 באוגוסט 2010

סיכום שבועי - מי הגיבור שיציל את העם?

על מורשתם של גיבורים, קדושים, וכאלה שמלאכתם נעשית בידי אחרים.                                                                                                                        

1

"המוזיאון הישראלי במרכז יצחק רבין הוא ייחודי וחדשני ומטרתו לתאר שני סיפורים מקבילים, שלעיתים התלכדו לסיפור אחד: סיפור חייו של יצחק רבין וסיפור תולדותיה של מדינת ישראל".

כך במקור, כמו שאומרים. הבנתם את זה? הסיפור של רבין הוא הסיפור של מדינת ישראל. מי שמספר סיפור אחר, אינו ישראלי כנראה.

אין שום פסול בהנצחת פועלו של יצחק רבין. תיעוד ההסטוריה של מדינת ישראל גם הוא חשוב מאין כמותו. הבעיה היא בחיבור ביניהם, וביצירה יש מאין של איזו שהיא "מורשת רבין". יותר מזה - החיבור בין כל שנותיו ומהפכיו של רבין לכל שנותיה של המדינה רק מנציח את ריקנותו של המושג "מורשת" בהקשר הזה. המורשת היחידה שיש כאן היא, אם נהיה כנים, פשיזם. איש אחד שמסמל את המדינה כולה, על כל אירועיה ותהפוכותיה.

כנראה שההצדקה היחידה להיות פשיסט צר מוחין, היא אם אתה מקפיד לצווח נגד כל מתנגדיך שהם פשיסטים וצרי מוחין.

2

ואם כבר דו-פרצופיות, אז אותם קולות שמכשירים את השם "רבין" למטרת כביש או בית-חולים, ואוסרים אותו למטרת מסעדה, הם כנראה אלה שמלטפים עכשיו את שרה נתניהו.

עד היום היתה שרה נתניהו זאת שנדחפת, זאת שמתערבת, אפילו בבוטות. אבל כשהיא מביעה את העמדה ה"נכונה", היא פתאום מגוייסת לקמפיין האופנתי למען ילדי העובדים הזרים. פתאום מותר לה להביע את דעתה על מדיניות הממשלה, פתאום היא קול קורא במדבר.

3

כל העיסוק הזה בילדי הזרים הוא טעות יסודית. אם ילד נולד כאן הוא צריך לקבל אזרחות. אבל אם ההורה שלו נמצא כאן באופן לא חוקי, אכיפה טובה צריכה להחזיר את אותו הורה לארץ מוצאו. ועכשיו סוגיית הילדים תהיה של הוריהם, ולא של אלי ישי או שרה נתניהו.
והטיעון המקושקש על ה"חמלה היהודית" הוא דמגוגיה שמחברת שתי סוגיות שאין ביניהן קשר אמיתי - העובדים הזרים, והמסתננים/פליטים. עובדים זרים באים לעבוד כאן. חלקם באופן חוקי וחלקם לא. מה הקשר לחמלה? המסתננים והפליטים הם בעיה סבוכה וקשה הרבה יותר.

4

ואם כבר ענייני יהדות - חלקים לא מבוטלים ביהדות המודרנית, מסתבר, הופכים לעובדי אלילים.

נפל בחלקי הגורל הטוב, ואני מתגורר ליד בית הקברות "נחלת יצחק". שם, לפני כמה שנים, התגלה קבר של צדיק. בעברית תקנית יש לומר "קדוש". כמו אצל טובי הנוצרים, עולים אליו לרגל מכל קצוות הארץ אנשים המאמינים בסגולותיו וביכולותיו לרפא מחלות, לשדך שידוכים, ובכלל לעשות ניסים - כמו למשל הנס של ביקוע שער חדש בחומת בית הקברות ("כניסה לנשים").
הם באים באוטובוסים, במכוניות פרטיות, בימי חמישי, ובימים כתיקונם. לשיאו מגיע הפסטיבל הזה בשבוע של הולדתו - או פטירתו, אני עדיין לא בטוח - של הקדוש משטפנשט. המשטרה סוגרת את הכביש, האוטובוסים חונים על המדרכה, וכל התעשיה שמסביב משגשגת.

נכון, זה קצת מפריע לחיי היום-יום בשכונה השקטה הזאת, אבל הרעש שזה עושה לי בראש מפריע הרבה יותר. מה ליהדות ולקדושים שהלכו לעולמם? ללמוד את חוכמתו וכתביו של חכם מן העבר זה דבר אחד, אבל לסמוך על קברו למען נסים והצלחות? לא עדיף לסגוד לחיים במקום לאיזה "סיינט", תמונתו ומצבתו?

ובכלל, אם נשמתו של הצדיק ממשיכה לעשות טוב, לא הגיוני יותר שהיא תפרח הלאה מתחומי בית הקברות, ותעשה את הטוב הזה במקום שהוא דרוש?

כשאני מתפלל אני אומר "להעביר גילולים מן הארץ". גם אתם?

5

המשימה הכי קשה עבור פרסומאי היא להבטיח שוב ושוב את אותה הבטחה שהכזיבה, ולפרסם את אותו מוצר שכשל שוב ושוב בעבר. זה אפילו יותר קשה מלהעפיל ליורו או למונדיאל

אז נכון, לנבחרת ישראל יש הנהלה חדשה, וכדרך הטבע גם כמה שחקנים חדשים, אבל אני כבר לא מאמין לשלטי החוצות שמבטיחים לי שהפעם (כמו בכל פעם) זה יהיה אחרת.

מצד שני, הכל באמת יהיה אחרת. לדעתי בקמפיין הזה מינו לנבחרת משרד פרסום חדש.


יום שבת, 5 בדצמבר 2009

סיכום שבועי - פוסט זה לא נוסח על ידי יחצנים

סיכום שבועי: על אתיקה עיתונאית, שיווק, ביטלס, וטריבונות.                                                                                                                        

1

"תחקיר הפפראצי" שישודר הערב בערוץ 10 הוצג כבר בערב שבת כחשיפה מיוחדת של השיטות הגבוליות מבחינה אתית שבהן נוקטים צלמים, מערכות עיתונים, ומשרדי יחסי-ציבור.

מפתיע? מזעזע? לא אתי? ממש כמו שכל מהדורת חדשות בערוץ 10 מסתיימת באייטם שערכו החדשותי נמוך בהרבה, אם קיים בכלל, לעומת ערכו היחצני (ולא מדובר רק ביחצנות של הערוץ עצמו, שגם היא בעייתית). בדקו ותראו. ולא צריך ללכת רחוק מדי - בהמשך אותה מהדורת ערב שבת הוצגה בלי שום מבוכה כתבה על איזו הצגת ילדים לחנוכה.

אז חסכו מאיתנו את הזעזוע הצבוע הזה. כך פועלת היום התקשורת, בעידן העיתונאות העצלה. אותה עיתונות שמעדיפה לקבל פקסים ודוא"ל מאשר לחשוב, לצאת מהחדר, ולחקור. חלק גדול מהאייטמים, גם אלה שנראים חדשותיים יותר, מונעים מאינטרסים של יחסי ציבור ומאנשי יחסי ציבור שמפעילים את התקשורת כרצונם.

כך גם השבוע האחרון ב-וואלה, שהפך לבטאון חברת אמבלייז עם המכשיר הסלולרי החדש שלהם, כך גם בעיתונות הכתובה, ובוודאי שבמהדורות החדשות של הערוצים המסחריים.



2

בשבוע שעבר כתב יוני סער על אמנות הגילוח, ובעיקר על אמנות הפיכתו של סכין הגילוח למותג שנמכר בחנות קונספט מתוחכמת.
אבל התהליך המעניין באמת כאן הוא הפיכת השאלה "מדוע" לשאלה "איזה". במילים אחרות, הבעיה היא לא ידית השנהב או הזהב.

זה מתחיל בעצם זה שקונים את הפרסומות המדע-בדיוניות והחלליות של סכיני "מאך" ודומיהם, במקום להסתפק בסכינים רגילים (בעלי השם המטעה "חד פעמיים").



3

בשבוע שעבר קניתי את Abbey Road - לטעמי האלבום המשובח ביותר של הביטלס. מוזר, אבל דווקא האלבום האחרון שלהם, שהוקלט כשהלהקה כבר לא היתה ממש להקה, הוא פסגת היצירה המשותפת שלהם.

בתחילת הדרך הם היו להקת פופ שכתבה להיטים חביבים. כשהתבגרו קצת, והתחילו להיות יותר עצמאיים מבחינה יצירתית, הם גילו שכל אחד מהם עצמאי בדרך אחרת. אבל הכשרון של כל אחד ושל החיבור הנפיץ ביניהם רק התפתח. וכך, רק כשידעו שזה הסוף, ורק כשהחליטו במודע לעזוב את האגו ולהתחבר מחדש זה לזה, הם הצליחו ליצור את היצירה הכי הדוקה - יצירה שנשמעת כאילו באמת כולם כתבו אותה יחד.

יש בסיפור הזה לקח מרתק לחיים. כשיש לכם כשרון אמיתי, אתם לא צריכים אגו. במיוחד אם יש איתכם עוד מישהו כשרוני שמציג תמיד זווית קצת שונה משלכם.

ומעבר לזה, הרבה נכתב על ההוצאה המחודשת של אלבומי ה-Remaster של הביטלס. האם אפשר באמת לשמוע את ההבדל? למי אכפת. בכל מקרה יש באלבום הזה ובאחרים הנאה עצומה. מי שעסוק נואשות בחיפוש אחרי חריקת המפרט על המיתר פשוט מפספס את הצליל עצמו.



4

לפני שבועיים הייתי במשחק כדורגל. מה שריתק אותי יותר מהמשחק הוא האופן שבו אוהדי הקבוצה האורחת התכוננו למעמד. ביציע הם לא הפסיקו לשיר שירי גנאי, אבל כאלה שהלבישו מילים חדשות על מנגינות ידועות דווקא של שירי האוהדים של המארחת. האוהדים של המארחת השתתקו.

תחשבו למשל על חיזבאללה שרים (בעברית) שירים אנטי-ציוניים לפי מנגינת "ירושלים של זהב" או "התקווה". האפקט הפסיכולוגי הוא אדיר.


5

לפעמים מאוד אופנתי להיות "אנטי". לפעמים זה גם ילדותי. לפני משחק ה"סופר קלאסיקו" בין ריאל לברצלונה, בנסיון להציג זווית חדשה, היו כמה קולות שטענו שהשיווק של המשחק הזה מוגזם. היתה גם כתבה בוואלה (שנעלמה בינתיים באורח פלא) על מאחורי הקלעים של שיווק זכויות השידור של המשחק הזה.

אז הכל נכון, השיווק אגרסיבי, הדחיפה אדירה, אבל למען השם - תראו את איכות המוצר! יש מוצרים גם בתחום הזה (נבחרת ישראל), וגם בתחומים אחרים שזוכים לאותו היקף של שיווק ולא שווים מאית מזה.


יום ראשון, 27 בספטמבר 2009

חולה הכדורגל


במחזור הקודם, לקראת סוף המשחק, התחנן הפרשן דני נוימן לשחקנים שיקחו את הכדור לפינה ויבזבזו זמן.
   
הילוך חוזר למי שפיספס: דני נוימן, פרשן המשחק המרכזי בליגת העל הישראלית, נוזף בשחקנים ואומר שהם טיפשים (ממש ככה!), כי הם סוף סוף, לכמה דקות, מעדיפים לשחק כדורגל ולא לשחק בקקי.


הרגע הזה כמעט הפיל לי את בקבוק הבירה מהיד. הרגע הזה סימל בעיני את השילוב המושלם של כל מה שרע בכדורגל, גם מצד השחקנים, וגם מצד השידור הטלויזיוני של הספורט הפופולרי ביותר בעולם.
 

כבר מזמן רציתי לכתוב על כדורגל. בעיקר על הכדורגל הישראלי.  כל זמן הוא טוב לדבר על כדורגל, ובכל פעם שרציתי לכתוב היתה סיבת רקע מצויינת: גמר ליגת האלופות, גמר הגביע שלנו, סיום העונה, תחילת העונה, ראש השנה. אז עכשיו זה יום כיפור, ואם אצליח לכתוב הפעם, אוכל לתרץ את זה בחשבון נפש שכזה. זה תירוץ קלוש כמו התירוצים של קשטן ולוזון, והקוראים אכן מוזמנים להתעלם ממנו ולעבור לספיישל החג החגיגי של העיתון החביב עליהם.
 
 


שריקת פתיחה: השחקנים
 

כדורגל הוא משחק קבוצתי, שמבוסס על תנועה. כל התורה מקופלת במשפט הפשוט הזה.
 

 מסירות מדויקות ("מרגל לרגל") צריכות להתבצע כמעט רק בהגנה וסביב החצי. קישור התקפי טוב מבוסס על מסירות "לשטח", כלומר מסירות בהן שחקן היעד נע כדי לקבל את הכדור. רוב המסירות שאנחנו רואים בארץ (כשכבר רואים אותן) הן סטטיות: השחקן המוסר מכוון את הרגל של שחקן היעד, וזה האחרון עוצר את הכדור וממשיך הלאה. כשאנחנו רואים שחקן שזז ממקומו כדי לקבל את הכדור אנחנו לרוב רואים גם התקפה מוחצת עם הזדמנות לכיבוש שער.
 

ההבדל העיקרי בין כדורגל טוב לכדורגל רע הוא בתנועה של הקבוצה. הצפיה בכדורגל מתרכזת בדרך-כלל בכדור, ובשחקן שמחזיק בו, אבל אני מזמין אתכם לתרגיל פשוט: כששחקן מקבל כדור, הביטו דווקא בשחקנים שסביבו. אם הם זזים אני מבטיח לכם התקפה יעילה ומסוכנת. אם לא, אני מבטיח לכם שתראו משחק כדורעף של רגליים באזור ה-20 מטר, או התעמלות קרקע מאוד לא חיננית עם כדור שכאילו נזרק לשם כדי להפריע לכולם.  אז מדוע שחקנים בארץ לא נעים ללא כדור? החשודים המיידיים הם הכושר הגופני (ע"ע, בהמשך), העצלנות המחשבתית, ותסמונת הבריחה מאחריות.
 

בשכונה קראנו לזה "אגואיסט". היום זה השתכלל לכדי "אני אדפוק דריבל כדי להרשים את הסקאוטר מבלגיה". כמובן שבאופן אירוני כל שחקן שיגיע לאירופה (וגם אשכרה ישחק שם), יאלץ ללמוד בקבוצתו החדשה למסור ולרוץ, במקום לבעוט בדשא או באוויר, אבל כאן מוסרים רק כבחירה אחרונה, כמעשה נואש, כשברור שהאופציה האחרת היחידה באותו רגע היא לאבד את הכדור. ואז כמובן יוצאת מסירה רעה, שחקן המטרה לא בנה את העמדה שלו נכונה, המוסר נופל, והכדורגל כולו שכונת עוני.
 

כשהמוטיבציה למסור היא רק הפחד לרשום על שמך את איבוד הכדור, זאת בריחה מאחריות. ואגב, לרוב זה גם איבוד כדור.  למאמנים יש כמובן את ההשפעה הגדולה ביותר על סגנון המשחק (הזה או האחר). המאמן הוא היחיד שרואה את התמונה הכוללת, והוא זה שצריך להנחיל את החינוך לכדורגל נכון ויעיל. כל-כך פשוט, וכל-כך מסובך כנראה:
 

1. כדור ינוע תמיד מהר יותר משחקן עם כדור.
2. מסירות מרגל לרגל מאפשרות המון זמן לסגירה וחסימה.
3. הכדרור הוא אמצעי, לא מטרה. הוא מוצדק רק בדיעבד, כשהוא מצליח. לרוב הוא לא.
4. מסירה מתחילה משחקן המטרה, ולא מהשחקן המחזיק בכדור. שחקן המטרה הוא זה שצריך ליצור את קו המסירה באמצעות תנועה ללא כדור.
 

והכושר הגופני, נדמה שבארץ הוא כמו מזג האוויר. כולם רק מדברים עליו והוא נשאר בלי אוויר. מכבי חיפה הפסידה לבאירן מינכן 3:0 אך ורק בגלל נחיתות של כושר גופני. הגרמנים לא פחדו מהחום המזרח תיכוני, כי הם ידעו מראש שחיפה תיפול מהרגליים באזור הדקה ה-70. מי שלא עושה תנועה לעולם לא ינצח, אבל כדי לעשות תנועה כל הזמן, צריך כמובן לרוץ כל הזמן, וזה כנראה נורא מעייף.
 
 


הפסקת מחצית: השיפוט
 

יש שתי אקסיומות שקשורות בשופטים. האחת קשורה לאמא של השופט, והשניה, שנוטים לשכוח, היא העובדה שרמת השיפוט תהיה תמיד ביחס ישר לרמת המשחק עצמו.
 

טעויות שיפוט תמיד היו ויהיו, אבל כשהמשחק טוב הן מאבדות משמעות ומאזנות את עצמן. הפועל ת"א ניצחה את סלטיק למרות טעויות של (חמשת!) השופטים, פשוט כי היא שיחקה נכון ויעיל. לאו מסי מרשה לעצמו לחייך כשהוא נעצר בשריקת נבדל שלא היה, כי כבר חמש פעמים לפני כן התרגיל שלו הצליח, וברצלונה מובילה כבר 4:0.
 

אל תיפלו בפח: מי שטוען שטעויות שיפוט הכריעו את המשחק לרעתו, אומר בעצם "שיחקנו רע". השפעה של שופטים על המשחק אפשרית רק כשהמשחק היה שביר מספיק כדי לאפשר את ההשפעה הזאת.
 
 


זמן פציעות: השידור הטלויזיוני
 

העובדה שהכדורגל הישראלי בקושי מוצא לעצמו ערוץ שידור היא מבישה. אבל זה רק חצי אמת לתלות את העניין ברמת הכדורגל. טוב, אולי 80% אמת. החלק השני בכל אופן, קשור לרמת השידור עצמה, שלמרות שיפור מתמיד, עדיין כוללת כמה מחלות כרוניות כמו הילוכים חוזרים ברגעים של אירועי זמן-אמת בעלי משמעות, שדרים שחושבים שתפקידם הוא להיות פלט של מאגר סטטיסטיקות, ופרשנים שנשמעים כמו שכנך לטריבונה.
 

להפתעתי התברר לי שקיים איזה שהוא ויכוח על דמות השדר הישראלי המוצלח. בואו נהיה ישירים: מחנה ארבל מול מחנה וייץ.
 

ההפתעה שלי היתה על עצם קיומו של הויכוח, ובעצם על עצם קיומה של גישה אחרת מזו שמכירה בכדורגל כצורה של בידור להמונים. יורם ארבל ניחן בקול הכי נעים בארץ. אבל אם זאת היתה המעלה היחידה שלו, הוא היה עדיין צובע את השלכת בירוק, ולא את הדשא בכל הצבעים. כי אחרי ככלות הקול והתמונה (וכושר הביטוי המופלא), יורם ארבל בא מראש עם תובנה מקצועית שעמיתיו מתקשים להפנים גם כשהם מתאמצים: מטרתו של שדר הטלויזיה היא לא לתאר, אלא לספר.
 

בני אדם חושבים בתבניות סיפוריות. חיינו הם מאבק מתמיד של סידור ויציקה של התחושות והחוויות לתוך עלילות. אנחנו מספרים לעצמנו סיפורים על כל דבר, מחפשים סיבתיות בכל כאוס, מייצרים קטגוריות ומשפטים עם התחלה-אמצע-סוף לכל גרעפץ, ונרגעים רק כשהצלחנו בכך.
 

אם מישהו יתמלל את הטקסט של תיאור המשחק של יורם ארבל, כמעט תמיד תקבלו סיפור שכאילו נכתב מראש. האיזונים שלו בין רגש לפעולה ובין רקע לאירועים, הם כמעט מושלמים. הוא לעולם לא יספר לנו שליברפול לא כבשה גול כבר 267 דקות לשער בצד המערבי באצטדיון שממזרח לקו האורך 10 אחרי השעה 8 בערב במחצית הראשונה. הוא יודע שהרבה יותר מעניין אותנו לשמוע שגם רפא בניטז מבין שמשהו חורק ברגליים של החלוצים שלו ושהוא עכשיו מזיע כמו השחקנים שלו.
 

וכך גם הצילום והבימוי עצמם. ליגת האלופות היא לא רק פסגת הכדורגל העולמי, אלא גם פסגת טלויזיית הכדורגל. היכולת של הצלמים והבמאים לייצר בזמן אמת מתוך המשחק גם דרמה של שפת גוף, הבעות פנים, פעולות ותגובות, ורגשות, מעוררת הערצה. לראות כדורגל במגרש זאת חוויה מלאה ועמוקה יותר, ולכן הטלויזיה חייבת לתת משהו שאי אפשר אף פעם לקבל ביציע, ולא לנסות לייצר בחוסר הצלחה את אותו הדבר הזה שיש שם.
 

מה שמחזיר אותי לפרשן שוב את נושא עמדת הפרשן. פרשן טוב צריך לספר לי את מה שאני לא יכול לראות - גם בגלל מגבלת הצילום, וגם כערך מוסף מקצועי. אבל גם אם זכינו לפרשן שיודע לנפק קצת יותר מ"או-אה זה היה מצב מסוכן", זה עדיין לא מספיק. והיחידים (כמעט) שהבינו את זה עד עכשיו, הם שגיא כהן ואייל ברקוביץ'.
 

ברקוביץ' הרי מיישם באופן שהוא עדיין לא מושלם את הגישה המושלמת. הוא מעלה את טמפרטורת המשחק באופן מלאכותי, מתוך הבנה אמיתית שכדורגל הוא בידור. הוא פאן. הוא מבין מספיק את המקצוע כדי להאיר מערכים ומהלכים, אבל גם מאמין בכל לבו שמותר להגיד על כל זה "קישקוש". בכדורגל יש בן אנוש על המגרש, ובן אנוש מול המסך, ומישהו פשוט צריך לחבר ביניהם. משחק כדורגל יכול להיות הדרמה הכי גדולה, הקומדיה הכי גדולה, והסיפור הכי מרגש. כל מה שצריך זה להבין שזה מה שהוא. תבלו.  




  
 

יום שישי, 12 בדצמבר 2008

מצוות האל-תעשה


אם אתם רוצים לעצור פנדל, פשוט אל תזנקו.
 

המסקנה הזו, שכל חובב כדורגל יבעט בה בליגלוג, נקבעה במחקר אקדמי, או שלא נקבעה בכלל, ורק העיתנואים סילפו אותה כי זה נראה להם יותר מגניב. כך או כך, היא מעידה על התנהגות שגויה. יום אחד שווה לעשות מחקר על שיטות המחקר האלו.
 

הכתבה הזאת משכה אותי כי אני אוהב חשיבה שחורגת מהתבניות המקובלות, ואוהב מאוד כשקושרים בין תחומים שונים, ומוצאים ביניהם קשר (גם כשמדובר בתחום לעוס ונדוש כמו פנדלים). אה כן, ובמקרה אני גם אוהב את שני התחומים הקשורים פה.

אז איפה מתחיל הפאול? כשהמסקנה כבר לא מוצגת כדימוי או הקבלה, אלא כשייכת לשני התחומים יחד. כאילו כלכלה וכדורגל (במקרה הזה) מצייתים לאותם חוקים, רק בגלל שבשניהם משחקים בני-אדם. אם זה באמת היה ככה, אז לא היינו מגיעים למצב שבו בכלכלה יש לנו פרסי נובל, והיי-טק, וגורואים עולמיים, ובכדורגל יש לנו את האורווה בפתח-תקווה, והגול ההוא של שפיגלר שאנחנו מתענגים עליו כבר ארבעים שנה כמעט.
 

המחקר מדבר על "הטיית העשייה" - מונח שבמילים פשוטות אומר שאם תעשה את עצמך עובד, הבוס שלך יחשוב גם שזה תורם לעסק שלו. אני מכיר כמה אנשים שעשו קריירה מזה, ועוד כמה אנשים שאיבדו חסכונות כי השוק באמת נוטה להתנהג כמו עדר, ועושי השוק מתנהגים כמו רועה שתוי - בדיוק כמו שאומר המחקר (רק במילים יותר אקדמיות).
 

כלומר, עדיף שתעשה משהו, רק כדי להראות שעשית, ולא תשב כמו גולם, כדי שלא יגידו עליך שאתה גולם. ואם הדבר הזה שעשית שגוי, אז לפחות הראית מאמץ, ניסית, השתדלת.
 

החלטות כלכליות (וניהוליות לצורך העניין) הן מגוונות, ובאמת עדיף לפעמים לתת לגלגלים להתגלגל, ולא לקפוץ כמו חמורים.
בכדורגל, לעומת זאת, המצב הפוך, וזה באמת קצת מביך לקרוא מסקנה כזאת. כדורגל הוא משחק של תנועה. מנצח בכדורגל מי שיוזם, ומי שהשחקנים שלו נעים כל הזמן (הכוונה על המגרש, עם הרגליים, לא בג'יפים בין מסעדות, כן?).

ספציפית בבעיטת עונשין מ-11 מטר, אם אכן המסקנה של החוקרים היתה זאת שנכתבה בעיתון, אז היא מלמדת בעיקר על איך (לא) עורכים מחקר, ואיך לבנות את השאלות הנכונות כדי לא לקבל תשובות שגויות, ולא לקבל מכות מהמאמן במחצית.
 

העובדה הבסיסית היא שהרוב המכריע של בעיטות ה"פנדל" נבעטות לאחת הפינות. הבעיטה האידאלית היא חזק לחיבור. למה? כי לשם לשוער הכי קשה להגיע בזמן הקצר שיש לו, גם אם הוא קופץ לצד הנכון, פיזיקה של החיים, גם בלי להיות באוניברסיטה.
 

מכאן, המסקנה היא שעדיף לשוער לקפוץ. "לבחור פינה" כמו שאומרים הפרשנים, ולקוות שניצח בהימור. לרוב זה עובד. אבל יש שיטה יותר טובה, ששוערים מסויימים מבצעים, וגם היא, בספין מרתק, יכולה ללמד אותנו משהו על התנהגות כלכלית.
 

השיטה היותר טובה מורדת בחשיבה המקובלת - אחד בועט, והשוער מגיב כדי להדוף - כי החשיבה המקובלת שמה את השוער מראש בעמדה של... ובכן, מגיב. בתורת המשחקים יש מחקרים שלמים על העניין הזה, של מתי כדאי להיות זה שמגיב, ומתי כדאי להיות זה שמגיבים אליו. בכדורגל, מאז שמותר לשוערים לזוז לפני הבעיטה (והחוק הזה שונה בדיוק למטרה הזאת), הם כבר לא בהכרח המגיבים. שוער מיומן, יכול לא רק לנטרל את הטעיית הרגליים של הבועט, אלא ממש להטעות את הבועט. למשל, ברגע המכריע, לקפוץ קצת ימינה, ואז לזנק לפינה השמאלית.
 
ההנחה השגויה, שבועט הפנדל החליט מראש לאיזה צד לבעוט, דווקא מוציאה אותו מה"משחק" - הכלכלי-התנהגותי. בועט הפנדל הוא אדם, ומשחק המוחות (והרגליים), מתנהל לא מרגע הבעיטה, אלא מרגע השריקה של השופט וריצת התנופה.
 

את המסקנות הכלכליות והניהוליות מכל זה אי אפשר לנסח בצורה של חוק (וגם לא כדאי). אם יש מסקנה, אז היא אומרת שבמקרים מסויימים כדאי להגיב, במקרים אחרים לא לזוז, אבל תמיד מומלץ לחשוב על האופציה השלישית - להיות השוער המטעה, להיות זה שיוזם כדי שיגיבו בדרך שמתאימה לו ביותר.