מצוות האל-תעשה

אם אתם רוצים לעצור פנדל, פשוט אל תזנקו.
 

המסקנה הזו, שכל חובב כדורגל יבעט בה בליגלוג, נקבעה במחקר אקדמי, או שלא נקבעה בכלל, ורק העיתנואים סילפו אותה כי זה נראה להם יותר מגניב. כך או כך, היא מעידה על התנהגות שגויה. יום אחד שווה לעשות מחקר על שיטות המחקר האלו.
 

הכתבה הזאת משכה אותי כי אני אוהב חשיבה שחורגת מהתבניות המקובלות, ואוהב מאוד כשקושרים בין תחומים שונים, ומוצאים ביניהם קשר (גם כשמדובר בתחום לעוס ונדוש כמו פנדלים). אה כן, ובמקרה אני גם אוהב את שני התחומים הקשורים פה.

אז איפה מתחיל הפאול? כשהמסקנה כבר לא מוצגת כדימוי או הקבלה, אלא כשייכת לשני התחומים יחד. כאילו כלכלה וכדורגל (במקרה הזה) מצייתים לאותם חוקים, רק בגלל שבשניהם משחקים בני-אדם. אם זה באמת היה ככה, אז לא היינו מגיעים למצב שבו בכלכלה יש לנו פרסי נובל, והיי-טק, וגורואים עולמיים, ובכדורגל יש לנו את האורווה בפתח-תקווה, והגול ההוא של שפיגלר שאנחנו מתענגים עליו כבר ארבעים שנה כמעט.
 

המחקר מדבר על "הטיית העשייה" - מונח שבמילים פשוטות אומר שאם תעשה את עצמך עובד, הבוס שלך יחשוב גם שזה תורם לעסק שלו. אני מכיר כמה אנשים שעשו קריירה מזה, ועוד כמה אנשים שאיבדו חסכונות כי השוק באמת נוטה להתנהג כמו עדר, ועושי השוק מתנהגים כמו רועה שתוי - בדיוק כמו שאומר המחקר (רק במילים יותר אקדמיות).
 

כלומר, עדיף שתעשה משהו, רק כדי להראות שעשית, ולא תשב כמו גולם, כדי שלא יגידו עליך שאתה גולם. ואם הדבר הזה שעשית שגוי, אז לפחות הראית מאמץ, ניסית, השתדלת.
 

החלטות כלכליות (וניהוליות לצורך העניין) הן מגוונות, ובאמת עדיף לפעמים לתת לגלגלים להתגלגל, ולא לקפוץ כמו חמורים.
בכדורגל, לעומת זאת, המצב הפוך, וזה באמת קצת מביך לקרוא מסקנה כזאת. כדורגל הוא משחק של תנועה. מנצח בכדורגל מי שיוזם, ומי שהשחקנים שלו נעים כל הזמן (הכוונה על המגרש, עם הרגליים, לא בג'יפים בין מסעדות, כן?).

ספציפית בבעיטת עונשין מ-11 מטר, אם אכן המסקנה של החוקרים היתה זאת שנכתבה בעיתון, אז היא מלמדת בעיקר על איך (לא) עורכים מחקר, ואיך לבנות את השאלות הנכונות כדי לא לקבל תשובות שגויות, ולא לקבל מכות מהמאמן במחצית.
 

העובדה הבסיסית היא שהרוב המכריע של בעיטות ה"פנדל" נבעטות לאחת הפינות. הבעיטה האידאלית היא חזק לחיבור. למה? כי לשם לשוער הכי קשה להגיע בזמן הקצר שיש לו, גם אם הוא קופץ לצד הנכון, פיזיקה של החיים, גם בלי להיות באוניברסיטה.
 

מכאן, המסקנה היא שעדיף לשוער לקפוץ. "לבחור פינה" כמו שאומרים הפרשנים, ולקוות שניצח בהימור. לרוב זה עובד. אבל יש שיטה יותר טובה, ששוערים מסויימים מבצעים, וגם היא, בספין מרתק, יכולה ללמד אותנו משהו על התנהגות כלכלית.
 

השיטה היותר טובה מורדת בחשיבה המקובלת - אחד בועט, והשוער מגיב כדי להדוף - כי החשיבה המקובלת שמה את השוער מראש בעמדה של... ובכן, מגיב. בתורת המשחקים יש מחקרים שלמים על העניין הזה, של מתי כדאי להיות זה שמגיב, ומתי כדאי להיות זה שמגיבים אליו. בכדורגל, מאז שמותר לשוערים לזוז לפני הבעיטה (והחוק הזה שונה בדיוק למטרה הזאת), הם כבר לא בהכרח המגיבים. שוער מיומן, יכול לא רק לנטרל את הטעיית הרגליים של הבועט, אלא ממש להטעות את הבועט. למשל, ברגע המכריע, לקפוץ קצת ימינה, ואז לזנק לפינה השמאלית.
 
ההנחה השגויה, שבועט הפנדל החליט מראש לאיזה צד לבעוט, דווקא מוציאה אותו מה"משחק" - הכלכלי-התנהגותי. בועט הפנדל הוא אדם, ומשחק המוחות (והרגליים), מתנהל לא מרגע הבעיטה, אלא מרגע השריקה של השופט וריצת התנופה.
 

את המסקנות הכלכליות והניהוליות מכל זה אי אפשר לנסח בצורה של חוק (וגם לא כדאי). אם יש מסקנה, אז היא אומרת שבמקרים מסויימים כדאי להגיב, במקרים אחרים לא לזוז, אבל תמיד מומלץ לחשוב על האופציה השלישית - להיות השוער המטעה, להיות זה שיוזם כדי שיגיבו בדרך שמתאימה לו ביותר.