יום חמישי, 29 באוקטובר 2015

דברי שיכתוב הימים

יום אחד, בשנת 1988, הבנתי שאני בעצם כן אוהב היסטוריה. הבנתי שהיסטוריה היא לא המורה ההיא מהתיכון שעומדת ומקריאה מהמחברת המקומטת שלה את קטעי הספרים שהיא העתיקה לשם. היסטוריה היא – כמו מהלך כל החיים שלנו – נסיון תמידי לסדר את העולם בסיפורים, בסיבות ותוצאות, בהתחלות וסופים.

כמו למשל באותו יום אחד, בשנת 2015, שבו עמד ראש ממשלת ישראל על במה, ואמר שהיטלר לא התכוון להשמיד את היהודים, עד שבא המופתי הערבי ולחש את זה על אוזנו.
התגובות, כמובן, היו קשות. איך מעז ראש ממשלת מדינת היהודים, בנו של היסטוריון, לשכתב ככה את ההיסטוריה הידועה? כרגיל בנושא ביבי, ההשערות נעו בין פאניקה פוליטית קטנה ומטופשת, לבין ספין תקשורתי גדול ומתוחכם. אבל האמת היא שגם עוד המון שנים, במבט היסטורי על האירוע הזה, כנראה לעולם לא נוכל לפענח מה גרם לו להגיד את זה. מי יודע, אולי פשוט המופתי אמר לו.

"אלה שלא לומדים מההיסטוריה נידונו לחיות אותה שוב", טוענת האימרה הידועה. רק שהיא מתעלמת מהעובדה שההיסטוריה כולה היא סיפורים שמישהו בחר לספר לנו, לא בהכרח הסיפורים שהיו באמת. הדבר היחיד שאולי אפשר ללמוד מההיסטוריה, הוא שתמיד יהיה מי שירצה לכתוב אותה, או לשכתב אותה אחרי שמישהו אחר כבר כתב אותה, ואת זה – את השיכתוב האינסופי הזה – אנחנו באמת נידונים לחיות שוב ושוב.

כמו שיום אחד בשנת 1995, נרצח ראש הממשלה בישראל. ומאז תיאוריות הקונספירציה אודות הרצח הן משחק ילדים לעומת תיאוריות הקונספירציה האמיתיות – אלו שעוסקות במורשת רבין. במבט היסטורי, "מורשת רבין" הוא מושג שנולד בחטא. כי הוא נולד כמושג ריק מתוכן, שיזמו אנשים שהיו אז בתחושת אבל - ואין ספק שזה היה אבל אמיתי וכן - רק כדי לסייע בהתמודדות עם אותו אבל. מעין נוסטלגיה שבאופן אבסורדי נולדה בזמן אמת, ולא בדיעבד, כפי שנהוג.

מרתק לראות את הנסיונות של אנשים לנסח מהי בדיוק מורשת רבין הזאת, ולגלות שמקופל בה סתם זכרון סלקטיבי, במקרה הטוב, או עיוות מכוון של תולדות חייו, במקרה הפחות טוב – בחיי, קראתי אפילו שמישהו ניסה להגיד שרבין דיבר תמיד בנימוס וברוגע.
האמת היא שרבין היה ראש ממשלה שבקדנציה השניה שלו קרו דברים טובים, וגם דברים לא טובים. לרבין לא היתה משנה סדורה, כי לאף מנהיג אין משנה סדורה במשטר דמוקרטי ופתוח תקשורתית וגלובלית.
אם כבר, מורשת רבין האמיתית, אם יכול להיות קיים משהו כזה מעבר ללהירצח באופן טרגי, היא מה שהיינו זוכרים ממנו אם היתה הקדנציה שלו מסתיימת באופן "דמוקרטי טבעי". מה שהיינו זוכרים מרבין אם היה מאריך ימים ומסיים את חייו באופן שאינו טראגי מבחינה פוליטית ולאומית. רק כך אפשר לעסוק ב"מורשת רבין" מבלי לצייר אותה על בד הרצח עצמו.

ואגב, במצב כזה, לעניות דעתי, רבין היה אחד האנשים השנואים על השמאל הישראלי. לא כמו ביבי, אמנם, כי המורשת של שנאת ביבי כנראה יותר קיצונית, אבל בכל זאת.

אבל יותר משאנחנו זקוקים למנהיגים, אנחנו כנראה זקוקים למורשת שלהם. להיסטוריה שנוכל לספר עליהם ועל עצמנו. אולי בגלל שזה באמת נשמע עונש נורא לחיות את ההיסטוריה שוב, או אולי בגלל שכמו שכתב אורוול בספר "1984", "מי ששולט על ההווה – שולט על העבר, ומי ששולט על העבר – שולט על העתיד". כלומר הסיבה האמיתית, ההבדל בין שתי האימרות, היא בדיוק ההבדל בין להיות זה שקורא היסטוריה לבין זה שכותב אותה.
או בעצם משכתב אותה.

וזה נראה כאילו ככל שעובר הזמן, וככל שגוגל משתכלל, המשימה הזאת – לשכתב את ההיסטוריה – הופכת קשה יותר ויותר. אבל זה לא אומר שזה לא קורה. היסטוריה – גם אם היא רוצה להיות נייטרלית כמו ויקיפדיה בשוויץ – היא סיפור, ובבסיס של כל סיפור יש בחירה, ובכל בחירה יש גם ויתור, ותמיד יש מניעים – או כמו שקוראים לזה ההיסטוריונים של היום: "אג'נדה".

זאת כנראה הסיבה שאני לא היסטוריון, אלא מעדיף לכתוב סיפורים – כאלה שמראש הם סיפורים. הרי כל סיפור היסטורי אפשר לכתוב אחרת, אז עדיף, במקום לעסוק בשיכתוב האירועים, פשוט לכתוב את הסיפור טוב יותר מבחינה ספרותית.
אולי בעצם זאת הסיבה שהתחלתי בכלל לאהוב היסטוריה, אי אז בשנת 1988. פשוט כי היתה לי בתיכון מורה מעולה לספרות. ואולי בעצם זה לא מה שקרה, אלא סתם מה שאני מעדיף לספר לעצמי כדי להסביר את העניין.

יום חמישי, 22 באוקטובר 2015

קו ההתחלה

כבר כמה שנים, בכל פעם מחדש, אחותי מנסה לשכנע אותי לקרוא את "ספר הפתיחות" של ענר שלו – ספר שיש בו למעשה רק פסקאות פתיחה של סיפורים, בלי ההמשכים שלהן. אני תמיד אומר לה שהתחלות דווקא יש לי מספיק, והבעיה שלי היא מה לעשות איתן הלאה. בדיוק, היא אומרת. הנה מישהו שמצא מה לעשות עם זה. תקרא.

יש כמה דרכים מוכחות לכתוב התחלות. אפשר למשל, להצהיר משהו כללי ומבטיח מאוד, בדיוק כמו במשפט הקודם. דרך נפוצה אחרת היא לספר סיפור אישי קטן, למשל כמו זה שבמשפט הראשון של הטור הזה כולו, או אנקדוטה מעניינת, כמו מה שאכתוב דווקא בפסקת הסיום. ואפשר כמובן לכתוב משפט שיש בו מתח וסתירה מסויימת: הרי בעצם כמעט כל משפט יכול להיות התחלה מוצלחת של משהו – למרבה האבסורד, אפילו, ואולי בעיקר, משפט שנשמע לגמרי כמו משפט סיום.

כי למרות שהפתגם הידוע אומר שכל ההתחלות קשות, למעשה ההיפך הוא הנכון. להתחיל משהו זה הדבר הכי קל בעולם. ככה זה לפחות אצלי. חוץ מלהתחיל עם נשים, אולי, אבל זה כבר נושא לטור אחר.
בשבילי, החלק הקשה היה מאז ומעולם להמשיך. להתמיד. להגיע לשלב שבו צריך כבר לעבוד יותר קשה, והרבה יותר אפור. ולהמשיך גם עם זה. להשלים את כתיבת הספר מעבר לתקציר שניסחתי; לסיים את תיכנות האפליקציה אחרי שעיצבתי ותכננתי אותה; להתמיד בהשקיית אדניות התבלינים אחרי ששתלתי אותם כל כך יפה.

לא מזמן סידרתי את תיקיית הכתיבה היצירתית שלי, וגיליתי שיש שם המון. כלומר, יש שם המון התחלות ורעיונות. כל התחלה כזאת היא משהו שדורש המון זמן ומאמץ לפתח ולהשלים, ואת כולן אני רוצה לפתח ולהשלים. ובמקום זה אני מוצא את עצמי ממציא עוד התחלות, עוד רעיונות, או בימים יבשים במיוחד – פשוט עושה סדר יותר מדויק בתיקיה ההיא. כלומר, ממשיך לעשות סדר. כי גם אותו עדיין רק התחלתי, ולא השלמתי עד הסוף.

אני אספן של התחלות ושל רעיונות. וככל שהגיל מתקדם הבעיה הזאת רק מחריפה. גם כי מצטברות יותר התחלות כאלו, וגם כי מצטברת במקביל איזו תחושה של זמן שאוזל וחומק מהידיים כמו בשעון חול ענק, שמאיים לקבור את הכל.
יש לי בכל רגע נתון רעיונות נפלאים לעשרה סיפורים קצרים, ארבעה מיזמים עסקיים מהפכניים, שלושה סרטים, וחמישה ספרים מרתקים – כולל עיצוב הכריכות שלהם. פעם ניסיתי לאמץ כל מיני טריקים ושיטות כדי להכריח את עצמי להתמיד ולממש את כולם. למשל לנסוע למקום רחוק שבו אין לי הפרעות. זה אפילו הצליח לכמה דקות, עד שגיליתי שדווקא שם עולים לי כל הרעיונות החדשים והמוצלחים יותר. אז המשכתי לנסוע למקומות יותר רחוקים, עד שהשלמתי את כל הסיבוב וחזרתי בדיוק לאותו מקום שבו התחלתי את הכל. בחזרה למשבצת הראשונה, כמו שאומרים, רק עם הרבה יותר חבילות שמונחות עליה.

ואולי בעצם הטעות, וסליחה על משחק המילים, היא שהתחלתי עם זה בכלל. שבכלל העליתי על דעתי, אי שם לפני הרבה שנים, שראוי שאעלה את הדברים שעל דעתי גם על הכתב. שכפיתי על עצמי את הייאוש התמידי הזה שבמירוץ אחרי ההגשמה וההתמדה, שבחיפוש אחרי הסיפוק וההערכה. אולי צריך להיות זמן תפוגה לרעיונות, והוא צריך להיות קצר מאוד. אולי רעיונות צריכים להעלם מהר אם לא ממשיכים אותם. להישכח. לא להישאר כסלעי התחלות שאין להן הופכין.
זה בטח יותר פשוט מאשר ממש להמשיך כל רעיון – להמשיך באמת, לא להמשיך להמציא התחלות חדשות נוספות.

מספרים שאלפרד היצ'קוק בעצם שנא לביים סרטים. הוא תמיד היה אומר שברגע שהוא תכנן את "תסריט הצילומים" – והוא עשה את זה לפרטי פרטים – הוא בעצם סיים את עבודתו. כל העניין המעיק הזה עם מצלמות, ופנסים, ותפאורות, ולמען השם גם שחקנים והאגו שלהם – זה כבר סתם בזבוז זמן טכני ומעיק. הסרט כבר היה מושלם בראש שלו. הוא ראה אותו עוד לפני שהתחיל לצלם. משם והלאה כל דבר רק יכול להפריע ולהרוס.
אני יכול בקלות להזדהות עם העניין הזה אצלו, אבל הבעיה של היצ'קוק היא שהוא לא חי היום, ולכן אין לו את האפליקציה המהפכנית הזו שממשיכה את ההתחלות, ושמממשת את כל הרעיונות. בעצם, גם לי אין. אבל היי – זאת התחלה של אחלה רעיון.

יום חמישי, 15 באוקטובר 2015

במדינת הכאילו

מדינת הכאילו הוקמה על בסיס ערכים של המערב הנאור והחופשי, אבל קצת מזרחה ממנו, באמצע המדבר.

יש להם חגים, במדינת הכאילו, ויש להם מלחמות, ויש להם אויבים, וכל מה שצריך כדי להרגיש אחדות ושנאה הדדית.
כי מדינת הכאילו היא דמוקרטיה. יש בה את החופש המלא לשנוא, להסית, ולחוש אמפתיה לפגיעה בכל אחד שאינו כמוך.
באופן שיוויוני לחלוטין.

במדינת הכאילו יש כבישים חדישים, ועליהן עומדות בפקקים מכוניות חדישות, עם נהגים שעוקפים את הפקק, כדי להגיע לשמורת הטבע ולהספיק לטנף אותה לפני כולם.
ויש בה גם ים, במדינת הכאילו, וכל אחד יכול לשלם כסף כדי להצטופף בו ולצעוק, או לסגור אותו בגדר ולהציב עמדת תשלום בכניסה, ולצחוק.

במדינת הכאילו יש טכנולוגיה עילית, ומערכות מידע, ולכל טיפש יש טלפון חכם, או שניים, ואפליקציית מסרים ושיחות, או שתיים, ולכן הדואר הרגיל מגיע ליעדו אחרי שכבר אין בו צורך. אם הוא מגיע.

ראשה של מדינת הכאילו במערב, למרות שרגליה ברחוק מזרח. ויש בה חוק וסדר. חוק אחד שווה לכולם. וחוק אחד שונה לכל אחד ואחת. ויש בה עונשים הקבועים בחוק, במדינת הכאילו, וכל מי שעובר על החוקים מחוייב לשבת ולהתחנך ולהתפרנס מחדש ממנה.

במדינת הכאילו כולם יודעים הכל. הם שמעו ולמדו את כל מה שצריך. כי במדינת הכאילו יש עיתונים שיודעים לזעוק בכל הצבעים, וטלויזיה שיודעת לצעוק בכל הממדים, ותקשורת שיודעת לחבק ולחנוק בכל מגוון המסרים שמאפשרים לה בעליה, בעלי העסקים העשירים.

יש לה כלכלה חזקה, למדינת הכאילו. יש בה בעלי עסקים, וקניונים, וקונים, ומבצעי חיסול וסתם מבצעים. ויוזמות שסוגרות את הטבע והים, ופרנסה טובה לאלה שעברו על החוקים, ומיזמים טכנולוגיים לכל בעלי הטלפונים החכמים, ותשלום פנסיה לכל המתים, וחוב גדול לכל החיים.

מדינת הכאילו היא מערבית, היא דמוקרטית, ויש בה מוסדות שלטון וצעקות בוועדות הפרלמנט, שנבחר בכל כמה שנים, כדי לתת תחושה מרגיעה של שינוי ומחאה לכל אלה שלא יכולים באמת למשוך בשקט בחוטים.

במדינת הכאילו יש אנשי דת שמאמינים שאלוהים חלש מדי, לכן הם צריכים לדאוג בעצמם להעניש את הכופרים. ויש אנשי שיוויון וזכויות אדם, שמאמינים שרק הם צודקים, ולכן הם שווים יותר ביחס לכל שאר הטועים. ובאופן כללי, במדינת הכאילו יש המון חילוקי דעות, אבל באורח פלא כולם יודעים בבטחון גמור שהם צודקים.

במדינת הכאילו יש סטטוס קוו, וכולם רגועים. הכל תמיד נשאר כמו שהיה, ולכן היא מדינה שמתפתחת כל כך הרבה זמן.

ורק התיעוד במדינת הכאילו הוא חי, מיידי ודרמטי. צפו!