אשתי עזבה את העבודה הקודמת שלה. מה שאומר שבמשך שבוע, היא החזירה בכל יום הביתה שקית נוספת מלאה בכל מיני פיצ'פקע'ס שהרכיבו פעם מונומנט מרשים ומסודר להפליא על שולחן העבודה שלה שם, ועכשיו הם מצטרפים לכל החברים שלהם שעדיין מחכים למקומם הראוי על שולחן העבודה שתמיד רציתי לסדר לעצמי בבית.
מדובר בכל מיני בובות קטנות עם פלומות שיער חמודות, פתקיות נייר בכל מיני צבעים, צעצועים מהסוג שאם אתה שם על השולחן אפשר יהיה לקרוא לך "מנהל", מתנות שיווקיות קטנות וחסרות שימוש שנאספו בכל מיני כנסים, ועטים – הו, העטים. אלפי עטים. עטים שחורים, כחולים, וורודים, מקושטים, ממותגים, ובאופן בלתי-נמנע, גם כמה מגמגמים.
אין לי את הנתונים המדוייקים – וממילא גם אין לי מקום על השולחן לפרוש אותם – אבל נראה לי שהשוק הכי רווחי והכי פורה הוא לא של מכשירי האלקטרוניקה והמחשוב המשוכללים, אלא זה של כל הדברים הקטנים שעוזרים לנו להשתמש בהם כמו שצריך: קופסאות לסידור כל השלטרחוקים, מדפים קטנים ומעוצבים, זרועות מתכווננות שיחזיקו את הסמארטפון ברכב, דיבוריות, וכמובן עטים בכל מיני צבעים.
הפרויקט של סידור הרכב שלי ארך שנים ארוכות. ליתר דיוק, בדיוק אותן שנים ארוכות שנמשכות מאז שרכשתי את הרכב הזה ועד היום. שזה הרבה יותר מהשנים שעברו מאז שיצרו את הרכב הזה ועד שקניתי אותו (יד רביעית), ונצח לעומת השנים שנדרשו למהנדסים והמתכננים היפניים להעלות אותו משולחן התכנונים הקר והנקי אל הכביש הישראלי החם והמאובק.
זו תורה שלמה, שתמציתה היא "איך אוכל להגיע בלי להסתכל ובלי ליישר את המרפק לכל חפץ או פריט שיפתור לי כל בעיה רגעית בנסיעה, בעמידה בפקקים, ובחיים הפקוקים עצמם". אם רק אשלח ידי, אוכל לשלוף מטלית, סוכריית מנטה, פתק צהוב, משקפת, מצפן, ספר תהילים קטן, מוצץ וורוד, רשימת אנשי קשר מועדפים, מוסיקה משובחת של המאה הקודמת, ותירוץ מוצלח לשוטר שמבקש את רשיון הרכב שבדיוק עכשיו אני לא זוכר איפה שמתי אותו.
ועדיין, המכונית שלי היא מערה ניאנדרטלית יחסית לתא הטייס המאובזר שאפשר למצוא במוניות. שם יש – בנוסף לאמור לעיל – מערך מדוייק של זרועות למכשירי ניווט ותקשורת מתקדמים, תופסני קסם לניירות מסוגים וגדלים שונים, מקרר, מכונת קפה, מכונת כביסה, עיתונים, ברכות-הדרך בכל הנוסחים הידועים, וכמובן בובת הכלב הזו על הדשבורד, שמהנהנת בהסכמה, ביחד עם הנוסע, בכל פעם שהנהג מדבר על פוליטיקה.
אבל אפשר להבין את זה – אחרי הכל הוא מבלה שם את כל חייו, ואי-אפשר לצפות שיסתפק רק ברשת ב' המובנית בלוח המחוונים ובמזגן מוצלח תוצרת "מרצדס", במיוחד כשלרוב מדובר ב"סקודה".
מה שמחזיר אותי לחדר העבודה שלי, או ליתר דיוק – לשולחן הכורע תחת נטל האחסנה, שיום אחד יהיה הכוכב הראשי בחדר העבודה שלי, ביחד עם היצירות הממוסגרות שיהיו על הקיר, המדף המרשים של פריטי ההשראה, והמנורה המאוד מיוחדת שקניתי פעם בהום-סנטר במיוחד. ואני כמעט בטוח שאני יודע איפה שמרתי את כל הדברים האלה עד שתגיע הגאולה.
אבל להיתלות בתירוץ של סביבת העבודה כדי לא לעבוד זה נחמד באופן זמני, לא לכזה נצח. לכן בינתיים אני מתאמן בשיפור מתמיד של יכולות סידור השולחן המושלם בבית הקפה השכונתי, שהילדה שלי חושבת משום מה שבו אני עובד. כי זה לא פשוט לבחור את יחסי המיקומים המושלמים בין הקפה, השתיה הקרה, המאפרה, בלוק הנייר, הסמארטפון, ושמץ המשב המרענן מהמזגן – בדיוק כמו שזה לא פשוט לבחור את היחסים המושלמים של העבודה ותשומת הלב בין כל אלה.
ובסופו של דבר, מה שממלא באופן הכי טוב את סביבת העבודה שלנו הוא התירוצים האלה שמונעים מאיתנו לעבוד כי משהו בה לא שלם, והנחמות האלו שגורמות לנו לעבוד בכל זאת בכל פעם שאנחנו מוסיפים עוד משהו לחבורת הפיצ'פקע'ס הצבעונית, או רק מסובבים אחד מהם לזווית מרעננת שמשנה את כל התמונה.
ובסופו של דבר אלו כנראה ההמצאות הקטנות שאנחנו אוספים שם, שהופכות את החיים לנסבלים. מעודדות אותנו בקריצת עין להמשיך ולסבול בשקט את תולדות ימי הקיום האפור שלנו, ולהמשיך ולקבל על עצמנו את עול קיומנו כיצורים קטנים שכל מטרתם להיות הזרוע המתכווננת או משחק המנהלים בסביבת העבודה הנוחה והנעימה של מישהו גדול וטמיר מאיתנו.
מדובר בכל מיני בובות קטנות עם פלומות שיער חמודות, פתקיות נייר בכל מיני צבעים, צעצועים מהסוג שאם אתה שם על השולחן אפשר יהיה לקרוא לך "מנהל", מתנות שיווקיות קטנות וחסרות שימוש שנאספו בכל מיני כנסים, ועטים – הו, העטים. אלפי עטים. עטים שחורים, כחולים, וורודים, מקושטים, ממותגים, ובאופן בלתי-נמנע, גם כמה מגמגמים.
אין לי את הנתונים המדוייקים – וממילא גם אין לי מקום על השולחן לפרוש אותם – אבל נראה לי שהשוק הכי רווחי והכי פורה הוא לא של מכשירי האלקטרוניקה והמחשוב המשוכללים, אלא זה של כל הדברים הקטנים שעוזרים לנו להשתמש בהם כמו שצריך: קופסאות לסידור כל השלטרחוקים, מדפים קטנים ומעוצבים, זרועות מתכווננות שיחזיקו את הסמארטפון ברכב, דיבוריות, וכמובן עטים בכל מיני צבעים.
הפרויקט של סידור הרכב שלי ארך שנים ארוכות. ליתר דיוק, בדיוק אותן שנים ארוכות שנמשכות מאז שרכשתי את הרכב הזה ועד היום. שזה הרבה יותר מהשנים שעברו מאז שיצרו את הרכב הזה ועד שקניתי אותו (יד רביעית), ונצח לעומת השנים שנדרשו למהנדסים והמתכננים היפניים להעלות אותו משולחן התכנונים הקר והנקי אל הכביש הישראלי החם והמאובק.
זו תורה שלמה, שתמציתה היא "איך אוכל להגיע בלי להסתכל ובלי ליישר את המרפק לכל חפץ או פריט שיפתור לי כל בעיה רגעית בנסיעה, בעמידה בפקקים, ובחיים הפקוקים עצמם". אם רק אשלח ידי, אוכל לשלוף מטלית, סוכריית מנטה, פתק צהוב, משקפת, מצפן, ספר תהילים קטן, מוצץ וורוד, רשימת אנשי קשר מועדפים, מוסיקה משובחת של המאה הקודמת, ותירוץ מוצלח לשוטר שמבקש את רשיון הרכב שבדיוק עכשיו אני לא זוכר איפה שמתי אותו.
אבל אפשר להבין את זה – אחרי הכל הוא מבלה שם את כל חייו, ואי-אפשר לצפות שיסתפק רק ברשת ב' המובנית בלוח המחוונים ובמזגן מוצלח תוצרת "מרצדס", במיוחד כשלרוב מדובר ב"סקודה".
מה שמחזיר אותי לחדר העבודה שלי, או ליתר דיוק – לשולחן הכורע תחת נטל האחסנה, שיום אחד יהיה הכוכב הראשי בחדר העבודה שלי, ביחד עם היצירות הממוסגרות שיהיו על הקיר, המדף המרשים של פריטי ההשראה, והמנורה המאוד מיוחדת שקניתי פעם בהום-סנטר במיוחד. ואני כמעט בטוח שאני יודע איפה שמרתי את כל הדברים האלה עד שתגיע הגאולה.
אבל להיתלות בתירוץ של סביבת העבודה כדי לא לעבוד זה נחמד באופן זמני, לא לכזה נצח. לכן בינתיים אני מתאמן בשיפור מתמיד של יכולות סידור השולחן המושלם בבית הקפה השכונתי, שהילדה שלי חושבת משום מה שבו אני עובד. כי זה לא פשוט לבחור את יחסי המיקומים המושלמים בין הקפה, השתיה הקרה, המאפרה, בלוק הנייר, הסמארטפון, ושמץ המשב המרענן מהמזגן – בדיוק כמו שזה לא פשוט לבחור את היחסים המושלמים של העבודה ותשומת הלב בין כל אלה.
ובסופו של דבר, מה שממלא באופן הכי טוב את סביבת העבודה שלנו הוא התירוצים האלה שמונעים מאיתנו לעבוד כי משהו בה לא שלם, והנחמות האלו שגורמות לנו לעבוד בכל זאת בכל פעם שאנחנו מוסיפים עוד משהו לחבורת הפיצ'פקע'ס הצבעונית, או רק מסובבים אחד מהם לזווית מרעננת שמשנה את כל התמונה.
ובסופו של דבר אלו כנראה ההמצאות הקטנות שאנחנו אוספים שם, שהופכות את החיים לנסבלים. מעודדות אותנו בקריצת עין להמשיך ולסבול בשקט את תולדות ימי הקיום האפור שלנו, ולהמשיך ולקבל על עצמנו את עול קיומנו כיצורים קטנים שכל מטרתם להיות הזרוע המתכווננת או משחק המנהלים בסביבת העבודה הנוחה והנעימה של מישהו גדול וטמיר מאיתנו.
