יום חמישי, 24 בדצמבר 2015

בנק אפשטיין

בשבוע שעבר הודיע בנק ישראל שככל הנראה יספק רשיונות להקמת שלושה בנקים חדשים.

זאת בשורה משמחת, כי הרי כל אחד מאיתנו הוא לקוח של בנק, ואין אחד שלא נכנס מדי פעם לאפליקציית הבנק בטלפון החכם, ומחפש את הקליק שיוכל להעביר אותו לבנק אחר, יותר הגון. אלא שהבעיה היא, כמובן, שאין הרבה אפשרויות. יש כיום בארץ כ-15 בנקים, שנשלטים על-ידי חמש קבוצות – מהן שתיים עד כדי כך גדולות שהן נחשבות "דואופול".

בשנת 1966 גם יוסף אפשטיין רצה לעבור לבנק אחר. כמו הרבה עסקים בתקופת המיתון הגדולה ההיא, גם עסקי הנדל"ן של אפשטיין נקלעו לקשיים. אבל גם כשאף אחד לא הצליח להשלים את הקמת בניין הסינרמה בתל אביב, אפשטיין לא התייאש. אלה בדיוק הפרויקטים שהתאימו לאדם נחוש ועיקש כמותו. הגאון הפיננסי. האדם שלא מסכים להיכשל. הוא רק היה זקוק למימון נוסף.
אלא שאפשטיין לא היה עוד אדם כמו כל אחד מאיתנו. הוא לא סתם פסע לתוך משרדו של מנהל הסניף והתמקח על גובה העמלות, תוך איום שיעביר את החשבון וההלוואות שלו לבנק פויכטוונגר, המתחרה. התוכנית שלו היתה יותר גדולה.

בנק פויכטוונגר היה אחד משלושת הבנקים המשפחתיים שהצליחו לשרוד ולשגשג עוד משנות השלושים. בתקופה ההיא, תקופת העלייה החמישית, הגיעו לארץ ישראל כ-60,000 יהודים מגרמניה – "ייקים". המשבר הכלכלי העולמי, עליית הנאצים לשלטון, ומדיניות אישורי העלייה של הנציב העליון הבריטי החדש בישראל, ארתור ווקופ, הזרימו לארץ אנשי עסקים מבוססים, וביניהם גם כמה משפחות בנקאים מכובדות. משפחות כמו יפת, אלרן ופויכטוונגר פתחו כאן בנקים מסחריים לפי המודל הגרמני – בנקים שלא רק ניהלו חשבונות עו"ש, אלא פיתחו את הכלכלה, את התעשיה ואת המסחר בישראל המנדטורית, תוך שימוש בכלים חדשים כמו הלוואות, אגרות חוב, הקמת הבורסה לניירות ערך, וניצול הקשרים הגרמניים לצורך טיפול בהעברת נכסים ורכוש מגרמניה הנאצית.

בשנת 1936 כבר היו ניכרות תוצאות "מפץ הבנקאות" הזה. בארץ פעלו מעל 70 בנקים פרטיים מקומיים, ששירתו את האוכלוסיה הדלילה – קצת מעל מיליון תושבים, פחות ממחצית מהם יהודים. אבל הפיקוח על הבנקים האלה היה רופף, והדרישות הרגולטוריות כמעט ולא היו קיימות. הסכנה שבמצב השביר הזה אכן התממשה כשנה לאחר מכן, כשהשמועות על רפורמה מתוכננת בתחום הבנקאות הביאה למשיכת פקדונות ולהתמוטטות של בנקים קטנים, או במקרה הטוב, רכישתם על-ידי בנקים יותר יציבים.

הבנקים של יפת, אלרן ופויכטוונגר היו שלושת השורדים האחרונים מהתקופה ההיא, שלפני הקמת המדינה. בשנות השישים עדיין לא היתה נהוגה המילה "טייקון", אבל משפחות יפת, אלרן, ופויכטוונגר הפכו למשפחות ההון הבולטות בארץ. הם היו אנשי ציבור מכובדים, וכיכבו בכתבות בעיתונים, שניסו להתחקות אחרי סוד הקסם וההצלחה שלהם. והם פתחו ברחבי הארץ עוד ועוד סניפים לבנקים שלהם – הבנקים שקרצו גם לאנשי עסקים אחרים.

את הניהול של בנק יפת, שיהפוך אחר-כך לבנק "אמריקאי ישראלי", ויבלע בתוך בנק הפועלים, קיבל בנו של המייסד, ארנסט, שברבות הימים גם כמעט ימוטט את בנק לאומי במשבר המניות של שנות השמונים. אבל בנק פויכטוונגר נמכר מידי המשפחה המייסדת, ונרכש על-ידי שני עורכי דין מצליחים, שהמשיכו לנהל ולפתח אותו.

עד שהגיע אפשטיין.

התוכנית שלו היתה פשוטה: הוא ירכוש את בנק פויכטוונגר, וכך יוכל לממן לעצמו את עסקיו. אלא שכמובן לא היה לו כסף לרכוש את הבנק. אבל זה בנק, הוא אמר לעצמו כשישב במשרדו הצנוע בתל אביב, ומימן את הרכישה בהלוואות ממנו, גם ללא בטחונות מתאימים, ובתעלולים שרוקנו את קופות הכספים והפקדונות של הלקוחות.
זה הצליח, אבל זה לא הספיק.

בנק אלרן היה הבא בתור.

תוכנית הרכישה היתה דומה, כמו גם תוכנית הניצול של הבנק ונכסיו. אבל המו"מ שנוהל בין אפשטיין ואנשיו לבין בעלי הבנק בשוויץ הרחוקה, בזמן שהלקוחות בארץ עדיין סגרו עיסקאות בחליפות ובמבטא ייקי בלי שידעו דבר על העניין, היה קשה ומלא במחלוקות, שהגיעו בסוף עד לבית המשפט.
אפשטיין לא היה רגיל לעסקים שמתנהלים באיטיות כזאת. הוא היה רגיל לחתוך עניינים מהר. "זה לא יתכן!" הוא רשף בסגנונו התמציתי והענייני, כשהוא מביט בנוכחים בעיניו הגדולות והנוצצות, בין ענני עשן הסיגריות והמקטרות. "אם הבעלות היא שלנו, הניהול לא יכול להישאר שלכם".
"אנחנו רוצים לעשות את השינוי בהדרגה", ביקש הרמן אלרן. "שלא להרתיע את הלקוחות הרגועים והחשובים שלנו". הוא כבר ראה איך איבד בנק פויכטוונגר את הצביון המשפחתי שלו, ולא רצה לאבד כך את המורשת של הבנק שלו – המורשת שהתחילה עוד בבנק שהקים אבי המשפחה, איגנץ אלרן, בגרמניה בשנת 1881. אבל אפשטיין היה נחוש, בדיוק כפי שהיה תמיד, עוד מאז שהסתכן בחוזים עתידיים כדי לבנות את עסקי הפרדסנות שלו, העסקים שמהם התחיל להתעשר. הוא היה נחוש, והוא ידע בדיוק מדוע.

באוקטובר 1966 הרימו הצדדים כוסית קוניאק טובה במשרדי ההנהלה של "אלרן" בבית מעריב, והבעלות, וגם הניהול, של הבנק הועברו לידי אפשטיין וקבוצתו. ארבעה חודשים אחר כך, אפקט הדומינו התחיל. בנק פויכטוונגר, שנכסיו וחשבונותיו נסחטו כמו לימונים טריים מהפרדסים ההם של תחילת הדרך לטובת הלימונדה של אפשטיין, התקשה כבר לעמוד בהתחיבויות שלו ללקוחות. בנק ישראל השתלט עליו, ובאופן טבעי הזהיר את הציבור גם מפני יציבותו של בנק אלרן, למרות שמצבו היה עדיין טוב מאוד. מאוחר יותר יידרש גם מבקר המדינה לחקור את אותה היסטריה שאחזה בבנק ישראל, אבל קל לשפוט היסטריה בדיעבד, במיוחד במדינה צעירה ומלאת סודות כמו ישראל.

לבנקים וללקוחותיהם זה כבר היה מאוחר מדי. המפולת הזאת היתה למעשה הסוף של סיפור מפץ "הבנקים הייקים". שלושת השורדים האחרונים פורקו, רוסקו, ונמכרו בחלקים לבנקים הגדולים יותר. בדיוק כמו האוכלוסיה הייקית שכבר נטמעה בתוך כור ההיתוך של כל העדות בארץ.

אבל כמו הלקוחות הלא מרוצים והחוששים, גם אצולת הממון הישראלית לא נעלמה. היא רק התחלפה. לעומת 70 ומשהו הבנקים ששירתו כמיליון תושבים בשנת 1936, יש היום כ-15 בנקים, שמשרתים מעל 8 מיליון תושבים, ולמעשה נשלטים כולם בידי קבוצות השקעה שמחזיקות בחמשת הבנקים הגדולים.

כל אחד רוצה מדי פעם להחליף את הבנק שמשרת אותו, אבל הדרישות הרגולטוריות בקושי מאפשרות פתיחת בנקים חדשים, וגם בלעדיהן – להקים בנק חדש בעידן הנוכחי זה לא פשוט. זה כבר כרוך בתשתיות מיחשוב, אינטרנט, מועצות מנהלים סבוכות, ואפליקציות מתוחכמות ללקוחות הניידים וחסרי הסבלנות. עברו הימים של המשרדים המשפחתיים הקטנים כמו של יפת, פויכטוונגר ואלרן, שהכירו כל לקוח אישית וניהלו את הרישומים בכרטיסיות נייר.

ובכל זאת, בשבוע שעבר התבשרנו שאולי אולי יתחיל בנק ישראל בתהליך של מתן רשיונות להקמת שלושה בנקים חדשים. מי שיזכה בהזדמנות הגדולה הזאת, אלה שיפתחו וינהלו את הבנקים החדשים, יהיו חברות כרטיסי האשראי – מהסיבה הפשוטה שהן למעשה עומדות כבר עכשיו ברוב הדרישות הלוגיסטיות, הארגוניות, והמיחשוביות.

כל אחד מרגיש לפעמים שהוא לא סומך על הבנק שלו. ומסתבר שהבנקאות בישראל באמת מלאה סיפורים של משברים, מעילות, ורגולציה שלא תמיד מצליחה לייצר תחרות מועילה, או אפילו להגן מפני כל מיני הטייקונים רודפי הכסף הקל.

או אפילו האפשטיינים וחבריהם.

בשנת 1977, אחרי ששוחרר מהכלא בעקבות פרשת פויכטוונגר-אלרן, נידון יוסף אפשטיין שוב למאסר בעקבות פרשה של גניבה מבנק. אבל הזמנים השתנו, וסרט ההמשך הזה כבר לא היה אפוס אירופאי אפל של עשן וקוניאק, אלא מותחן פעולה הוליוודי של ממש: הפעם נאסר אפשטיין בגין מעורבותו בשוד הכספות הגדול של בנק ברקליס-דיסקונט ברמת-גן, שהתרחש כשלוש שנים קודם לכן.

יום חמישי, 17 בדצמבר 2015

הסיפור של גרייטפול דו

מה הספיק כל אחד מאיתנו לעשות ב-20 שנים האחרונות? עד כמה השתנו החיים של כל אחת מאיתנו בתקופה הממושכת הזאת? כמה שאלות ובעיות פתרנו לעצמנו בכל יום ובכל שבוע במהלך הזמן הארוך הזה?

בשבוע שעבר, בארה"ב, סוף סוף נפתרה תעלומה בת 20 שנה. התעלומה של ג'ייסון.

לקראת סוף חודש יוני בשנת 1995 קנה ג'ייסון בן ה-18 כרטיסים לשתי הופעות של ה"גרייטפול דד". גם את המחיר המופקע שדרש הספסר הסכים ג'ייסון לשלם כדי לצפות בשתי ההופעות של הלהקה שאהב כל כך, האחת בשבת והשניה ביום ראשון שלמחרת. כאלה הם ה"דד-הדס", המעריצים של הגרייטפול דד. נודדים ברחבי ארה"ב מהופעה להופעה, כמו קהילה חמה ומחבקת, כמו עיירה שצצה בכל פעם במקום חדש. כמו משפחה.

וזאת היתה המשפחה של ג'ייסון באותם ימים. הוא חי לבדו כבר זמן מה. עבר ממקום למקום, אחרי שברח מהבית ומהמשפחה הביולוגית שהתפרקה. ברח בעקבות הלהקה שאהב, והמעריצים שלה – המשפחה החדשה שאימץ לעצמו. וגם אמא שלו הבינה את זה. הבינה שהמסע שלו אחרי הלהקה הוא בעצם תחילת המסע שלו לחיות את חייו העצמאיים מחדש. אולי חיים טובים יותר.

ביום שני, אחרי שתי ההופעות, המשיך ג'ייסון בדרכו הלאה. הוא תפס טרמפ מזדמן עם מעריץ צעיר אחר של הלהקה, מייקל האגר. ג'ייסון היה עייף מאירועי היומיים הקודמים, ואולי מכל המסע שעבר. וגם מייקל היה עייף. עייף מדי.
בנסיעה מערבה על דרך 58, בצהרי היום, נרדם מייקל על ההגה. הוולקסוואגן המסחרית סטתה לשוליים, מחוץ לכביש. לשני הצעירים לא היה סיכוי. הם הועפו מהרכב, התרסקו על האדמה והעצים, ונהרגו.

כך הסתיימו 18 שנות חייו של ג'ייסון, וכך התחילו 20 שנות החיפוש אחרי זהותו האמיתית.

לא היתה לו תעודה מזהה. כל מה שהיה איתו הם הבגדים הפשוטים וקעקוע הכוכב החובבני שעל גופו, מצית חד פעמי, דולר אחד, ופתק. הפתק שהיה גם הדרך היחידה לדעת את אותו הדבר היחיד שאפשר לדעת עליו - שמו הפרטי. הפתק שהפך אותו ל-"ג'ייסון דו", במקום עוד "ג'ון דו", פלוני אלמוני.

"ג'ייסון, מצטערות אבל היינו חייבות ללכת. נתראה. תתקשר אלי", אמר הפתק שבתחתיתו מספר טלפון ללא אזור חיוג. מספר טלפון, כך הסתבר לחוקרים, שלא מוביל לשום מקום. הרמז היחיד לזהותו שוב השאיר אותו לבדו.

עבודתו של הצייר המשטרתי היתה קשה. הוא ניסה כמיטב יכולתו לבנות שחזור של הפנים של ג'ייסון, כפי שהיו לפני שהושחתו ורוסקו בתאונה שהביאה למותו, והציור הזה הפך לתמונה האחרונה של ג'ייסון. התמונה שאיתה ינסו לבנות את שחזור זהותו וחייו.

גם כשאתה הולך לחיים עצמאיים, וגם כשאתה מת בבדידותך במדינה ענקית, אתה לא יכול להיות לבד. במשך קרוב ל-20 שנה פורסם ציור פניו של ג'ייסון, ביחד עם מעט הפרטים שהיו ידועים עליו, בכל מקום אפשרי. גם אחרי שהמשטרה התייאשה מהעניין ופנתה למשימות חדשות יותר, חובבי תעלומות לא פתורות ניסו לשווא למצוא במשך כל השנים קצה חוט שיסגור את הסיפור של ה-"גרייטפול דו".

השנים המשיכו לעבור. ועם השנים האלו, הפורומים באינטרנט, והרשתות החברתיות שהתפתחו בזמן הזה שבו נשאר ג'ייסון באלמוניותו, קיצרו את פערי המרחב, וכיווצו את מימד הזמן. בתחילת השנה שוב פורסמה מודעה. "אני חי ללא שם כבר 20 שנה. האם אתם מכירים אותי?" זעקה הכותרת, ומתחתיה, כרגיל הפרטים הקטנים הידועים, וציור פניו הצעירים של ג'ייסון – עיבוד מחשב מחודש וברור יותר.

הזמן והמרחב התכווצו. הפעם העניינים התפתחו מהר.

"קראו לו ג'ייסון. והוא היה מעריץ של הגרייטפול דד", צצה פתאום תגובה מאדם לא מוכר. "הוא גר איתנו בדירה באילנוי בשנת 1994 או 1995", הוא טען, וזה נשמע מתאים.
והיו גם התמונות. רגעים ספורים שקפאו בזמן, חיוכים בני 20 שנה של ג'ייסון, בחולצה צבעונית כמו זו שלבש כשנהרג, חיוכים רחבים, שלא היו על ציורי השחזור של פניו, כי ציורי שחזור כאלה תמיד נעדרי חיוך, תמיד נעדרי חיים.
ולמרות זאת, הפנים היו דומים.

"אל אלוהים! זה הבן שלי!", הופיעה אחרי כמה ימים בעמוד הפייסבוק של החיפוש אחרי ג'ייסון דו תגובתה של מרגרטה אוונס בת ה-63.
היא מעולם לא דיווחה למשטרה על העדרותו. הוא הלך לחיות את חייו, היא אמרה לעצמה. נוודי הגרייטפול דד הם כאלה. נודדים. אין טעם לדווח, כי לאן אדווח? הוא כבר בטח לא כאן. ובכל שנה, באפריל, חגגה אמו לבדה את יום הולדתו. בכל שנה. עשרים שנה. וקיוותה שגם הוא חוגג, ושאיפה שלא יהיה, הוא מאושר.
ורק יומיים אחרי שזיהתה אותו בתמונות ההן, עשרים שנה אחרי שנהרג, היא מילאה את הטפסים של הדיווח על ההעדרות. ומה שנשאר למשטרה היה רק לבצע כמה בדיקות DNA לבני משפחתו מאז, משפחתו הישנה שממנה הלך.

בשבוע שעבר, ב-9 בדצמבר 2015, קצת יותר מ-20 שנה אחרי שמת, ניתן לו שוב שמו המלא. ג'ייסון דו חזר להיות ג'ייסון קלהאן.

והוא כבר לא היה יכול לדעת את זה, אבל באוגוסט 1995, כחודש וחצי אחרי שראה בפעם האחרונה את ה-"גרייטפול דד" שהיו כל חייו אז, מת גם ג'רי גרסיה, מנהיג וסולן הלהקה, וגם היא חדלה להתקיים.