יום שבת, 12 בדצמבר 2009

סיכום שבועי - חופש הבחירה האוטומטית

על עיתונות חופשית, עיתונות אוטומטית, פארודיה טלויזיונית, איי-פוץ, ונביחות.                                                                                                                        

1

כאשר חוק נקרא על-שם אדם, יש שתי אפשרויות. או שמדובר בכבוד גדול, או שמדובר במחדל מביש של המחוקק. כמו חוק דרעי וחוק מופז בזמנם, עולה עכשיו האפשרות ל"חוק שלדון", או "חוק ישראל היום".
 
התגובות ההיסטריות של העיתונים המובילים במדינה למהלך ההתרחבות של "ישראל היום" (הגדלת התפוצה שלו, ובעיקר השקתה של מהדורת סוף השבוע) מעידות יותר מכל על איכותו של "ישראל היום" בעיניהם, ועל הקונפליקט בין עקרון חופש העיתונות והפלורליזם שגופי התקשורת אוהבים לנופף בו, לבין האינטרס העסקי הצר, שהולך יד ביד עם העקרון הזה במסגרת הדמוקרטיה של השוק החופשי.
 
הרי אם היה "ישראל היום" מוצר זניח וירוד, הוא לא היה באמת מהווה איום ל"מעריב", "ידיעות אחרונות", ו"הארץ". אלא שמאז השקתו, נראה ש"ישראל היום" עושה את הדברים הנכונים - גם בתחום המערכתי וגם בתחום השיווקי - ובעיתונים האחרים יודעים את זה, וינסו לעשות הכל כדי לעצור את זה.
 
אם אכן פועלות שדולות של כלי התקשורת בחצרות הכנסת ומשרד התקשורת, מדובר באקט שחומרתו לא נופלת מהשחיתויות אותן חושפים מדי פעם העיתונים עצמם. מצב כזה, בו "כלב השמירה של הדמוקרטיה" נושך בעכוזם של כמה מעקרונות היסוד שמזוהים (בטעות) עם הדמוקרטיה, עלול לגרום לכך שחוקי מדינה יחוקקו מתוך שיקולים צרים של גוף עסקי, ושיקולים עסקיים (בניגוד נניח לשיקולים אידאולוגיים או לאומיים) הם כידוע דינמיים מאוד. היום הם כאן, מחר הם משנים כיוון. רק הרקבון נשאר.
 
אבל זה כמובן מצב דמיוני. אף אחד לא יחוקק חוק שלפיו אסור למי שאינו ישראלי להיות בעלים של עיתון כי הוא עלול "לייצוג אינטרסים ברורים, וכל זאת כאשר מרבית הקוראים לא תמיד יודעים או מבינים מה האינטרס החבוי של אותו מוציא לאור". זאת מהסיבה הפשוטה שמרבית הקוראים לא מודעים גם לאינטרסים החבויים של כלי תקשורת בבעלות ישראלית מלאה.
 
 
השאלה האמיתית, אגב, צריכה להיות מדוע אפשר להיות בעלים לא ישראלי של נדל"ן בישראל. אבל זה כבר סיפור עם אינטרסים שונים לגמרי.
 
 

2

זה מה שקורה כשמערכות מחשב משתלטות על מנגנוני העריכה: המלצה להרחיב את כביש 3 בין צומת אבא-הלל (סילבר) לבין צומת הודיה משתחלת באלגנטיות לדף החדשות המקומיות של רמת-גן.
 
מלבד השם, אין כמובן שום קשר בין רחוב אבא הלל ברמת גן לבין צומת אבא-הלל שליד אשקלון, ואין ברמת גן אף מקום שנקרא "צומת הודיה". מה שלא מפריע לטוקבקיסטים להתלונן שאכן "הפקקים ברמת גן נוראיים".
 


 
 


3

הדבר הכמעט ראשון שאני קורא בעיתון סוף השבוע הוא מדור הסאטירה. והקטע הכי מהנה הוא לא מדור הסאטירה עצמו, אלא הדקה השבירה הזו לאחר מכן, כשאני הופך את הדף לעמודי החדשות וקורא את הכותרות, כשהראש שלי עדיין שבוי בתבניות הסאטירה. כל כותרת מקבלת משמעות חדשה.
 
אני לא רואה הרבה טלויזיה. גם בגלל שלא ממש יוצא לי (תירוץ עלוב), וגם בגלל שכמעט הכל בטלויזיה מאוד משעמם (סיבה מצויינת). אולי זאת הסיבה שקשה לי להיכנס לעומקו של התוכן הבידורי, וקורה לי הרבה שאני רואה טלויזיה והראש שלי שבוי בתבניות של פארודיה. הקדימונים המנופחים מדרמטיות-יתר, תוכניות הבידור והאירוח עם התזמורת הנוצצת והמרואיינים המיוחצנים, תוכניות הדוקו-מומחה-כל-יכול, והתחרויות המשפילות והמטופשות - כולם מקבלים פתאום עיוות מענג של קריקטורה. כמו בחדר המראות המצחיקות שהיה בלונה-פארק בילדותי.
 
 

4

אני נצמד לסלולרי הפשוט והקטן שלי יותר ויותר ככל שמתגברת הפלישה של המכשירים המתוחכמים, וככל שהשיווק שלהם הופך להיות יותר אלים ואגרסיבי.
 
הדורות החדשים הם אטרקטיביים יותר לגנבים, עדינים ושבירים יותר, עמוסים בתכונות שאין לי בהן צורך, איטיים, ולא נוחים לתפעול. ככל שהמכשיר הופך להיות יותר "מגניב", נראה שהפעולות הבסיסיות שלו הופכות לזניחות, ולכן רחוקות יותר מהאצבע.
 
מדי פעם אני מציץ במפרטים טכניים של מכשירים, או מתנסה במכשירים של חברים ובני משפחה, ובעיקר מתאכזב. אני מסתכן כאן בלהשמע כמו איי-פוץ, אבל אני באמת ובתמים חסיד של היומן שבו כותבים בעיפרון, והעט והנייר הם כלי החשיבה והתכנון העיקריים וכמעט הבלעדיים שלי. הטלפון שלי הוא רק טלפון, או לכל היותר שעון מעורר, ובכל פעם שאני מחזיר מכשיר חדש ומשוכלל לבעליו, אני מרגיש שאני מתעורר מחדש.
 
 

5

אנשים עם כלבים מצחיקים אותי. לוקחים חיה פראית, חיית טרף, מוליכים אותה ברחוב, מנקים אחריה את הצרכים - וחיים באשליה שהפכו את הכלב לחבר עם תכונות אנושיות. אגב, בדרך כלל מדובר באנשים הכי לא חברתיים שיש. בדיקת שפיות קצרה: אם אתה טוען ש"הכלב הוא החבר הכי נאמן והכי חף מאינטרסים", כדאי שתבחן את יכולותיך הבין-אישיות.
 
מצחיק לדמיין מה חושב על כל זה הכלב עצמו, אבל הכלב לא חושב על זה. הוא כלב. הוא חיה פראית, וזה מה שהוא רוצה להיות. ומה שבאמת הכי מצחיק (וגם מרגיז), זה לראות את החושים החייתיים של הכלב מתעוררים באופן טבעי (בגלל שראה, נניח חתול, או כלב אחר), ואת האדם נוזף בו וצועק עליו באופן לא טבעי בשפת אנוש, ללא הועיל כמובן. הכלבים נובחים, והאנשים צועקים, ומי ששומע אותם הם רק אנשים אחרים, שעכשיו יש להם שני מטרדים באוזן - נביחות של כלב, ונביחות של אדם.
 
 
 

 

יום שבת, 5 בדצמבר 2009

סיכום שבועי - פוסט זה לא נוסח על ידי יחצנים

סיכום שבועי: על אתיקה עיתונאית, שיווק, ביטלס, וטריבונות.                                                                                                                        

1

"תחקיר הפפראצי" שישודר הערב בערוץ 10 הוצג כבר בערב שבת כחשיפה מיוחדת של השיטות הגבוליות מבחינה אתית שבהן נוקטים צלמים, מערכות עיתונים, ומשרדי יחסי-ציבור.

מפתיע? מזעזע? לא אתי? ממש כמו שכל מהדורת חדשות בערוץ 10 מסתיימת באייטם שערכו החדשותי נמוך בהרבה, אם קיים בכלל, לעומת ערכו היחצני (ולא מדובר רק ביחצנות של הערוץ עצמו, שגם היא בעייתית). בדקו ותראו. ולא צריך ללכת רחוק מדי - בהמשך אותה מהדורת ערב שבת הוצגה בלי שום מבוכה כתבה על איזו הצגת ילדים לחנוכה.

אז חסכו מאיתנו את הזעזוע הצבוע הזה. כך פועלת היום התקשורת, בעידן העיתונאות העצלה. אותה עיתונות שמעדיפה לקבל פקסים ודוא"ל מאשר לחשוב, לצאת מהחדר, ולחקור. חלק גדול מהאייטמים, גם אלה שנראים חדשותיים יותר, מונעים מאינטרסים של יחסי ציבור ומאנשי יחסי ציבור שמפעילים את התקשורת כרצונם.

כך גם השבוע האחרון ב-וואלה, שהפך לבטאון חברת אמבלייז עם המכשיר הסלולרי החדש שלהם, כך גם בעיתונות הכתובה, ובוודאי שבמהדורות החדשות של הערוצים המסחריים.



2

בשבוע שעבר כתב יוני סער על אמנות הגילוח, ובעיקר על אמנות הפיכתו של סכין הגילוח למותג שנמכר בחנות קונספט מתוחכמת.
אבל התהליך המעניין באמת כאן הוא הפיכת השאלה "מדוע" לשאלה "איזה". במילים אחרות, הבעיה היא לא ידית השנהב או הזהב.

זה מתחיל בעצם זה שקונים את הפרסומות המדע-בדיוניות והחלליות של סכיני "מאך" ודומיהם, במקום להסתפק בסכינים רגילים (בעלי השם המטעה "חד פעמיים").



3

בשבוע שעבר קניתי את Abbey Road - לטעמי האלבום המשובח ביותר של הביטלס. מוזר, אבל דווקא האלבום האחרון שלהם, שהוקלט כשהלהקה כבר לא היתה ממש להקה, הוא פסגת היצירה המשותפת שלהם.

בתחילת הדרך הם היו להקת פופ שכתבה להיטים חביבים. כשהתבגרו קצת, והתחילו להיות יותר עצמאיים מבחינה יצירתית, הם גילו שכל אחד מהם עצמאי בדרך אחרת. אבל הכשרון של כל אחד ושל החיבור הנפיץ ביניהם רק התפתח. וכך, רק כשידעו שזה הסוף, ורק כשהחליטו במודע לעזוב את האגו ולהתחבר מחדש זה לזה, הם הצליחו ליצור את היצירה הכי הדוקה - יצירה שנשמעת כאילו באמת כולם כתבו אותה יחד.

יש בסיפור הזה לקח מרתק לחיים. כשיש לכם כשרון אמיתי, אתם לא צריכים אגו. במיוחד אם יש איתכם עוד מישהו כשרוני שמציג תמיד זווית קצת שונה משלכם.

ומעבר לזה, הרבה נכתב על ההוצאה המחודשת של אלבומי ה-Remaster של הביטלס. האם אפשר באמת לשמוע את ההבדל? למי אכפת. בכל מקרה יש באלבום הזה ובאחרים הנאה עצומה. מי שעסוק נואשות בחיפוש אחרי חריקת המפרט על המיתר פשוט מפספס את הצליל עצמו.



4

לפני שבועיים הייתי במשחק כדורגל. מה שריתק אותי יותר מהמשחק הוא האופן שבו אוהדי הקבוצה האורחת התכוננו למעמד. ביציע הם לא הפסיקו לשיר שירי גנאי, אבל כאלה שהלבישו מילים חדשות על מנגינות ידועות דווקא של שירי האוהדים של המארחת. האוהדים של המארחת השתתקו.

תחשבו למשל על חיזבאללה שרים (בעברית) שירים אנטי-ציוניים לפי מנגינת "ירושלים של זהב" או "התקווה". האפקט הפסיכולוגי הוא אדיר.


5

לפעמים מאוד אופנתי להיות "אנטי". לפעמים זה גם ילדותי. לפני משחק ה"סופר קלאסיקו" בין ריאל לברצלונה, בנסיון להציג זווית חדשה, היו כמה קולות שטענו שהשיווק של המשחק הזה מוגזם. היתה גם כתבה בוואלה (שנעלמה בינתיים באורח פלא) על מאחורי הקלעים של שיווק זכויות השידור של המשחק הזה.

אז הכל נכון, השיווק אגרסיבי, הדחיפה אדירה, אבל למען השם - תראו את איכות המוצר! יש מוצרים גם בתחום הזה (נבחרת ישראל), וגם בתחומים אחרים שזוכים לאותו היקף של שיווק ולא שווים מאית מזה.