יום חמישי, 31 ביולי 2014

הולכת ונלחצת

אומרים שהאמריקאים לא מתחברים לכדורגל, ומעדיפים בייסבול, פוטבול וכדורסל, בגלל שבכדורגל יש אפשרות סבירה לתוצאת שיוויון במשחק, והקהל האמריקאי רוצה לראות הכרעה.
זאת כמובן פרשנות מוטעית. העם היהודי הוא הרבה יותר חובב הכרעות, ובכל זאת משלם כסף כדי לראות משחקים שמסתיימים בתוצאה 0:0.

התרבות היהודית, כך מעידים גם ההיסטוריה וגם ספרי הקודש, נבנתה מוויכוחים וחילוקי דעות. ההבדל הוא שאז הוויכוח היה בנסיון אמיתי להציג מגוון פנים לכל סוגיה, כדי להכריע לבסוף הכרעה מלומדת יותר. היום הווכחנות היא לא יותר מפרובוקציה וכוחנות. והיות ובוויכוח נהוג לחזור שוב ושוב על טיעונים, גם אני ארשה לעצמי לחזור על עצמי - הוויכוחים של היום נועדו בעיקר כדי להתבצר כל אחד בעצמדו, כדי להגביר את תחושת הצדק העצמי, וכדי להתנשא.

אז אולי גם בכדורגל אנחנו מחפשים את ההכרעה בטריבונה, אצל הפרשנים, או מול צלחת הגרעינים והשידור הישיר – ולא במגרש. וזה בסדר כשמדובר בכדורגל. הבעיה היא שכבר המון זמן זה ככה גם במלחמות האמיתיות שלנו.

פעם היו כאן "אלבומי נצחון", היום אנחנו יותר צנועים ומסתפקים אפילו בתמונה אחת – "תמונת הנצחון", ה"צריבה התודעתית" שינסח האלוף במילואים שהוזמן לשדה הקרב של אולפן הטלויזיה האינסופי. אנחנו רוצים הכרעה, אבל מסתפקים בדימוי שלה, או בדימוי של הדימוי שלה, בסטטוס בטריבונת הפייסבוק.

המציאות, מטבעה, היא מורכבת. ולפעמים, כמו שיודע כל מתמטיקאי, התשובה עלולה להיות "אין פתרון" – ולא במשמעות של "אנחנו לא חכמים מספיק", אלא דווקא במשמעות של "אנחנו כל-כך חכמים, שהבנו שגם זאת אפשרות שקיימת". אבל הקושי הגדול הוא, כמובן, לדעת מתי זה קורה, ומתי מדובר בסתם פרדוקס קשה.

בחיים, כמו במתמטיקה, לפעמים הסתירות והפרדוקסים נראים כמו תקיעה, אבל החשיפה שלהם היא הדבר היחיד שמאפשר חשיבה מחודשת. הרבה יותר, עם כל הכבוד שאין לי, מוויכוחים שהם בעצם רק דקלום מתבצר של אותם טיעונים שחוקים שוב ושוב.

ולא חסרים פרדוקסים. למשל, "שלום עושים עם אויבים". זה הרי ברור, אבל האם הכלל הזה נצחי וחד-משמעי? או אולי קיים בעולם אויב כלשהו – תיאורטי, אמיתי, מדומיין או ממומן – שאיתו בשום אופן לא מנסים לעשות שלום?
למשל "אי-אפשר לנצח טרור בכוח". הרי טרור הוא אלימות בהמית. האם אי-אפשר לנצח אלימות בהמית בכוח? לפי ההגיון הזה צריך להרים ידיים גם מול פשיעה אלימה – נניח פשיעה מינית. או בעצם מול כל מאבק, בשניה שהוא בוחר בדרך האלימה – נניח בריונים שמתיימרים לייצג את הצד הימני של הפוליטיקה.
או למשל קדושתו המוזרה של "הקו הירוק", שהרשמיות שלו הרבה יותר קטנה מקווי החלוקה של 47, קווי הפסקת האש של 67, או הקווים שיוצרים את ציור "איפה יונת השלום" בחידה השבועית של ג'קי ב"ידיעות אחרונות".

אבל הפרדוקסים של החיים לא מתנהגים כמו אלה של המתמטיקה. ולא בגלל שהמתמטיקאים הם רציונאליים וחסרי רגש – הו לא, הם משתגעים, גונבים קרדיטים, ומתאהבים עד מוות – אלא בגלל החיבה המוזרה של כל הלא-מתמטיקאים לחפש הכרעות, אבל לא לעשות איתן שום-דבר, מלבד כמובן לחזור מחדש על כל התהליך שהוביל אליהן, בנסיון עיקש להגיע אליהן מחדש.
זאת כנראה הסיבה לוויכוחים, שרק הופכים אלימים וקשים יותר. זה, וכמובן הרייטינג.

כי הרייטינג של אחדות והסכמה הוא נורא נמוך. תראו מה קרה לרייטינג של הערוץ הראשון אחרי שכולם הסכימו שהוא גרוע. אבל הכרעה היא משהו אחר לגמרי. הכרעה היא פופולרית, היא זוהרת, היא נפלאה – ובעיקר, היא מובילה לעוד סיבוב של לחימה, ולעוד סבב של וויכוחים בפייסבוק.
ואלה חדשות נהדרות לתעשיית הנשק של יצרני ההכרעות בטלויזיה, כי ערוצי הטלויזיה הרי טובים בלהזדעזע מהלחימה הזאת, אבל הם גם מנצלים עבורה את הפייסבוק כמגן אנושי: הרי הכי קל להזדעזע מהרדידות וההתלהמות בפייסבוק ולטשטש ככה את המניפולציות הרגשיות, הפרובוקציות הזולות, והרדידות המגמגמת של הטלויזיה. ואני עדיין לא מדבר על תוכניות ריאליטי, אלא סתם על תוכניות האירוח שפעם קראנו להן "חדשות".

אז בפעם הבאה שאתם נתקלים בפרדוקס קיומי, למשל זה שהזעקות "מתקפה על חופש הביטוי" ו-"כבר אסור להביע דעה שונה" נשמעות הכי טוב דווקא בהפגנות עם רשיון ובאמצעי תקשורת מסודרים, תחשבו גם על אלה שטוענים שהעולם הוא תמיד נגדנו, ותמיד לא מבין אותנו, את אויבינו, את המזרח-התיכון, ואת כדור-הארץ – ותחשבו על זה שאולי בעצם כולם כן מבינים, אבל יודעים שעדיף להם להשאיר את מה שקורה כאן כסכסוך מקומי שלנו, מחשש שחס וחלילה לא יפלוש אליהם, ליציע המכובד שבו הם צופים בתוצאת השיוויון האינסופית שלנו.

יום חמישי, 24 ביולי 2014

חירופי דעות

בכל שבוע אני כותב, ולפעמים זה הולך קשה ולוקח הרבה זמן.
הפעם, כנראה, זה יהיה קל ומהיר מתמיד. כי הפעם אני כותב דעה על "המצב", ודעות על המצב, כידוע, יש לכל אחד, והן באות מאוד בקלות.

לכל איש יש דעה, וכמו טביעות אצבע, כל אחת קצת שונה. הדבר היחיד שמשותף לכל האנשים עם הדעות, הוא ההסכמה שזכותו של כל אחד להביע בחופשיות את דעתו. כמובן, כל עוד האחד הזה הוא זה שמביע עכשיו את דעתו, ולא מישהו אחר.
כי איכשהו תמיד הדעה שלך היא הדעה השפויה וההגיונית, ורק בצד השני יש קיצוניים והזויים. וזה עובד לשני הצדדים, או ליתר דיוק – למאות ואלפי הצדדים. כל צד צועק שהוא הרוב השפוי, ורק הרוב האמיתי שותק, כי הוא בעצם מיעוט מבוטל ומדוכא.

לכל איש יש דעה, אז הנה עוד אחת, שלי. והיא לא באה כלאחר-יד. הו לא. גיבשתי אותה אחרי עשרות ישיבות ודיונים של הקבינט המדיני-בטחוני, הממוקם על הספסל הסמוך לתחנת המוניות הקרובה. גיבשתי אותה אחרי קריאה מעמיקה ומתישה של וויכוחים במאות עמודי פייסבוק של השרים הבכירים "לצאת מעזה", "להיכנס בעזה בכל הכוח", "לכו כולכם לעזה", ו-"עזבו אותי מהעזה הזאת באמ'שלכם". לכן אני מבטיח לכם שזאת תהיה דעה רצינית, שקולה, מקורית, וכמובן מתלהמת. הכל תלוי בדעה הראשונית איתה הגעתם לכאן.

כי כל הדעות הן כאלו. וכולן גם מלומדות וצודקות ומבוססות על ניתוח קר ושקול של העובדות והמציאות. הרי היום כל אחד מחובר לעשרים קבוצות ווטסאפ של משפחה, גן ילדים, סקופים מאומתים וסקופים מעוותים, וכל אחד מקבל התראות מתפרצות לסמארטפון מהקבוצות ומאתרי החדשות, והן תופסות אותו בדרך מהשירותים למעלית בעבודה, עוטפות את פניו בארשת חשיבות עצמית, והופכות אותו באבחת צליל פעמונים למערכת חדשות של איש אחד. אבל זה בסדר, כי גם באולפני הטלויזיה יושבים כל מיני "לשעברים", שקיבלו מינוי מחודש ומלהגים אינסוף ניתוחי ניתוחים של כל מה שהם ידעו פעם.

ולא רק שלכל אחד יש דעה, לכל אחד גם יש זכות יסוד להביע את דעתו המיותרת. גם אם הוא מגיע למצב שבו הוא צריך לצווח כל הזמן על האחרים ש"זאת סתימת פיות", ו"פגיעה בחופש הביטוי", וגם אם זה אומר שאולי מראש הוא באמת היה צריך לסתום את הפה, כי הרי כולם אומרים שבשעות כאלו צריך להיות מאוחדים, רגועים, אחראיים.

אבל אולי מה שנכון הוא דווקא הדעה הקיצונית. הדעה שאומרת שדווקא בשעות כאלו נחשפת האמת, וזה טוב. זה מנקה את האיפור ורשתות ההסוואה שמצלות עלינו ומצילות אותנו. אולי ענני עשן הפגזים הם חומר חיטוי טוב יותר אפילו מאור השמש. אולי טוב שכל אחד יזעק בדיוק את האמת שלו, בלי לצנזר. כי זה לא תפקידם של האנשים, של העם, להיות שקולים ואחראיים.

כי האזעקה והמקלט מאחדים בינינו רק לשקט של לשעה קלה, עד שמסתיימים ליפול הרסיסים מסביב. אחר-כך כל אחד חוזר לביתו, לרעש הפרטי שלו, ולקולות בתוך ראשו. וכשהתותחים רועמים, מסתבר, המוזות עסוקות בלריב בפייסבוק, ורק המסך מגן עליהן כמו קירות הבטון של המקלט מפני אותה אלימות שבימים כתיקונם אפשר לפרוק פשוט באיזו לחיצה עצבנית על צופר המכונית בפקק.

ובימים כאלה, שלא כתיקונם, יש אלימות, והיא מגיעה מכל הצדדים. ואחרי קריאה של המון דיוני ימין/שמאל בפייסבוק במשך כמה ימים, מעבר לזה שהגעתי למסקנה שהכל נאמר שוב ושוב, ושאפשר לחתוך את עלויות אחסון הנתונים שם ב-90% לפחות, הבנתי גם שאף-אחד לא משתכנע. יותר מזה, אף-אחד גם לא מנסה לשכנע. כולם מחפשים רק את הצדק הפרטי שלהם, את ההתנשאות של "אני יודע יותר טוב מכם", את החיזוק לדעתם המקורית, ואת זה שכל השאר טיפשים, בורים, פרימיטיביים.

ובכן, הרי החדשות החמות-עד-שריפה: כולם צודקים. כי באמת כולם טיפשים, ובאופן אירוני, בו בזמן גם מתנשאים. קשה מאוד להכריע, ולכן המסקנה היא שכנראה לא צריך להכריע. כי הנה החדשות בהרחבה: כמו שהוכח שוב ושוב מאז ראשית שיבת-ציון לארצנו, אין דבר כזה "דו-קיום". זאת תמימות להאמין בזה. במקרה הטוב, יש לפעמים שיתוף אינטרסים רגעי או מלאכותי. ובכל הוויכוחים האינסופיים האלה תמיד ברור לך מי צודק רק כשאתה יודע את זה מראש. אבל המסקנה האמיתית מהם היא שאלו שיחות קולניות וחסרות טעם שנשמעות מהצד כמו יפני שמנסה לדבר עם שוודי. כל עולם המושגים הוא שונה, ורק במקרה הכל מתבצע באמצעות אותן אותיות. וגם זה רק בחלק מהמקרים.

אז אולי, ואני אומר את זה בזהירות וההתלהמות המתבקשות, הטעות היא שלא למדנו מלקחי העבר, ושמראש לא הקמנו שתי מדינות לעם היהודי. או שלוש. או 128. אבל אולי זה עדיין לא מאוחר. אולי יש עוד תקווה.
ואם זה יקרה עכשיו, אתם ודאי שואלים, אם תצטרך לבחור באיזו מדינה מהשתיים או מהמאתיים לחיות, במה תבחר? אין לי ספק לרגע אחד, אני עונה. אין לי שום התלבטות. אבל מה זה משנה. זאת רק הדעה הפרטית, האידיוטית והמיותרת שלי.

יום חמישי, 17 ביולי 2014

מדעי הבדיון

פעם, כשהאחיין שלי היה בן 6, הוא שאל אותי מה זה המסך הזה שתלוי מולי במכונית. נאמן לעקרונות שלי לא להמציא סיפורים פנטסטיים אלא להסביר תמיד את האמת, אבל בדרך שמתאימה לקהל, לא אמרתי לו שזה "נווטן", אלא "ג'י-פי-אס". בכל זאת, הוא רק ילד.
אבל טבעם של ילדים להמשיך ולשאול, ולכן הוא המשיך ושאל, ואני המשכתי והסברתי באופן פשוט ופנטסטי:
"יש בשמיים כל מיני חלליות שנקראות 'לוויינים', והן רואות כל הזמן איפה אנחנו. המכשיר הזה קולט את מה שהן אומרות לו, ומראה לנו את זה על ציור של כל הרחובות – כי הוא מכיר את כל הרחובות שיש בעולם". פשוט, לא?
"די נו, אל תעבוד עלי!", הוא כעס.

חזרתי על ההסבר, ופתאום הבנתי כמה הוא נשמע לא הגיוני. חלליות שרואות אותנו, תשדורות בלתי-נראות מהאוויר, מכשיר קטן שמכיר את כל הרחובות בעולם – זה הרי אפילו מוזר יותר מדובון חמוד שמתלוצץ בעברית עם נמר הולך על שתיים.
"זה באמת ככה?" הוא שאל באותו טון חסר-אונים שיש לילדים כשהם נאלצים תמיד להאמין למה שהמבוגרים אומרים, רק כי הם מבוגרים.
"פנה שמאלה!" פקד המכשיר בקול מתכתי, שרק מבוגרים מסוגלים לציית ולהאמין לו.

לפעמים מה שנראה לנו כמדע-בדיוני הופך למציאות יום-יומית מובנת מאליה תוך זמן קצר, כמו שלמדתי על בשרי כשנחתי רגע מכתיבת הספר העתידני שהתחלתי פעם, והתעוררתי לתוך הווה מאוד דומה למה שהיה כתוב בו. אבל מדע-בדיוני אמיתי, כזה שיש לו ערך ספרותי נצחי הוא כזה שמצליח להישאר בדיוני גם בעתיד, ולא משנה אם זה בגלל שהמציאות שבו היא חסרת סיכוי להתרחש, או שהיא יותר מדי אידיוטית מכדי שמישהו באמת ינסה להגשים אותה.

אבל אני, גם כשהייתי ילד, לא אהבתי סיפורי מדע-בדיוני. תמיד העדפתי תמיד משחקי סימולציה ריאליסטיים, ולא משחקי חלליות – גם כשהיה לי כבר מחשב או כרטיסיית אוטובוס לאולם המשחקים האלקטרוניים בדיזנגוף. וחמור מזה – עד היום, למרות נסיונות חוזרים ונשנים להסביר לי, אני לא מבין מה ההבדל בין סטאר-טרק לסטאר-וורז.
וגם היום, למרות שאני שוב ושוב מתדרדר לפרנסה מתחום המערכות הטכנולוגיות – או אולי דווקא בגלל זה – אני לא מאמין לא להן ולא בהן. להיפך: בעיני, אדם שעוסק בטכנולוגיה חייב גם להאמין באיזה שהוא אלוהים. האתאיזם הוא מותרות שיכולים להרשות לעצמם רק אנשים שצורכים טכנולוגיה ומאמינים בה, בלי לדעת ובלי להתעניין איך עומד מגדל הקלפים עשוי נייר הטואלט שהיא.

והמדע-הבדיוני הוא אפילו גרוע יותר מהטכנולוגיה שלנו, גם אם לפעמים הוא ההשראה שלה, וגם אם בעצם הוא לא מספר על העתיד והרובוטים, אלא מתאר משל מתוחכם על ההווה והאנושות. כי מציאות לא הגיונית, מופלאה ומטופשת יש בכל סיפור ילדים או רומן רומנטי. אבל מדע-בדיוני הוא הפתרון הקל והנוח – הוא מספר לנו על חלליות ורובוטים שמשתלטים על האנושות בזמן שבינתיים האנשים הם אלה שמשתלטים על אנשים אחרים באמצעות טכנולוגיות הרבה פחות מרשימות, כמו למשל סחטנות רגשית.

והוא עושה עוד משהו, המדע-הבדיוני. הוא מבלבל אותנו וגורם לנו להאמין בו-זמנית שהכל אפשרי, וששום דבר לא אפשרי. כי לא כולם מבינים שרובוטים אנושיים הם תמונת מראה של אנשים רובוטיים, או שסיפור על השמדת כדור-הארץ לא מבוסס על פחד מאיבוד הבית, אלא מהפחד של להיתקע לנצח עם אותם שישה אנשים בלתי נסבלים בחללית. רוב האנשים סתם נהנים לשקוע ולברוח לתוך פנטזיות על מחשבים קוראי מחשבות, רובוטים מגושמים, וספינות חלל עם דלתות אוטומטיות. רוב האנשים מעדיפים לזכור אם סטאר-טרק זה עם החללית וסטאר-וורז זה עם הרובוט או להיפך, ולחשוב שעתיד טכנולוגי הוא משהו רע מאוד, או טוב מאוד – הכל בהתאם לאמונה הראשונית שלהם ולמצב הרוח הכללי באותו זמן.

אז אני מסוגל להבין לגמרי אנשים שלא מאמינים שמערכת "כיפת-ברזל" היא משהו שעובד באמת, או אנשים שחושבים שזה מסוכן שחלליות יודעות באיזה רחוב אנחנו נמצאים בכל רגע. מה שאני לא מבין, זה אנשים שלא מבינים שהם בעצמם חייזרים שחיים על כוכב-לכת בחלל, ושהטכנולוגיה והמדע לא שווים כלום בלי האמונה שאנחנו מעניקים להם, או ההכרה שהם מבוססים קצת על פלא שאי-אפשר להסביר בנוסחאות או אלגוריתמים.

ולכן אני מתעקש להזכיר מדי פעם לאחיין שלי, שהיום הוא כבר בן 11, את היום ההוא שנסענו יחד במכונית הישנה שלי. דווקא בגלל שעבר המון זמן. כי בינתיים נכתבו עוד הרבה סיפורי מדע-בדיוני, הג'י-פי-אס הישן שלי הוחלף בטלפון חכם חדש עם נווטן מובנה, וגם אני עצמי כבר זקן הרבה יותר, ומאמין עוד הרבה פחות בטכנולוגיה. לא בגלל האנושות שהיא עלולה ליצור, אלא דווקא בגלל האנושות שיוצרת אותה.

יום חמישי, 10 ביולי 2014

האנדרדוג המועדף

בלהט האירועים זה כבר לא ממש רלוונטי ואקטואלי, אבל למען הפרוטוקול אני חייב לציין שבמירוץ לבחירת נשיא המדינה, כל הזמן הייתי בעד רובי ריבלין. גם בגלל השם המוצלח שלו, גם בגלל שמו הטוב, אבל בעיקר בגלל שהוא זה שניצח.
אז כשיגמר גמר גביע העולם, בעוד כמה ימים, אוכל גם לגלות סוף-סוף את מי אהדתי שם לכל אורך הדרך.

ככה זה בכלל, בחיים. אין תחושה משכרת וסוחפת יותר כמו שמחת המנצחים, גם – ואולי במיוחד – אם מדובר בנצחון בדקה ה-94 במשחק המכריע שמציל את הקבוצה מירידה לליגה השלישית. זה כל-כך משכר ומשמח, עד שזה גורם לך לשכוח את כל שאר הדברים הלא חשובים בחיים, ולהתדרדר לאמירות כמו "כדורגל משחקים 90 דקות", "זה היופי בכדורגל", או "איזה זבלים. תמיד האמנתי בהם".

הרומן שלי עם כדורגל התחיל כשהייתי ילד, אבל בגלל שלא באתי מבית שבו יש מסורת של קדושת צבע יוקדת וצרידות יום א', נאלצתי לסלול את דרכי בעולם הזה בעצמי, וזה אומר קודם כל להחליט למי להעניק את אהדתי.
הימים היו ימי השחור-לבן, פטריוטיות של מותגים ישראליים כמו נעלי "גלי", עודד מכנס ועוד עשרה שחקנים, ומוטל'ה שפיגלר "ועוד 15 קבוצות". לכן זה היה אך טבעי שאבחר בקבוצה שחיברה את כל אלה, הקבוצה הכי טובה בארץ באותו זמן – מכבי נתניה. למרות שלא ידעתי איפה זה נתניה, מה זה "מכבי", ובטח לא שקבוצות טובות יכולות גם לרדת מגדולתן.
אני נזכר בזה דווקא בגלל שזה לא משהו כל-כך חריג. אהדתי את מכבי נתניה פשוט כי היא הצליחה, וכמוני יש עוד הרבה אנשים. לא אוהדי נתניה, כלומר, אלא אוהדי המנצחים.

יש בחיים שתי אפשרויות: לעשות לעצמך חיים קלים ומאושרים עם הקבוצה שתמיד מנצחת, או לגזור על עצמך גורל של אכזבה תמידית מהקבוצה הקטנה וחסרת הסיכוי שבחרת. להיות זה שתמיד צודק ומתנשא, או להיות זה שמסתכן בלקפוא על שמריו, להיות עיוור למצוקות של החלשים, ובאופן כללי להיות חרא של בנאדם.

אבל אני לא רוצה להיות אדם כזה, שקופא על שמריו. ולכן, למען ההגינות, הגיוון וצו האופנה, החלפתי מדי כמה שנים את החולצה. וכלקח חשוב לחיים, או כהצדקה בדיעבד כלקח חשוב לחיים, בחרתי גם קבוצות לא מנצחות בעליל, חלקן אפילו איומות ונוראות, שנאבקות על הישרדותן בליגה. או בכלל.
וזה מזכיר קצת את המשבר שעובר על המון ישראלים בתקופה הסוערת והחשוכה הזאת – כשברצלונה מתחילה קצת לחרוק, לאבד את ניצוץ האלוהות המושלם שלה, ולחזור להיות סתם עיר בניכר, או סתם שיר של ג'ו עמר.

אבל טבעם של משברים להיות גם אתגר והזדמנות לחשיבה מחדש, כמו שיגיד לכם כל מאמן עסקי שמעריץ פתגמים סיניים משובשים. וטבעה של המציאות הקשה לערער לפעמים את כל מה שאתה מאמין בו. אלא אם אתה מכיר רק צבע אחד, ומתעקש להמר תמיד על אותה תוצאה.
כי אהדה יוקדת היא בעצם אהבה עצמית. היא התאהבות בתחושת הצדק האוטומטי. וזה דופק את ההימורים, כי הימורים ותחזיות קשורים למציאות, וכשאתה שבוי בקסמי האהדה לקבוצה שלך, נקודת המבט שלך מוגבלת בין הבחור המיוזע שצועק לידך בטריבונה, לבין ההוא עם הדגל הענק ששמתרומם להסתיר לך את הרגע הכי חשוב במגרש. ושם, בפינה הנעימה שלך, הדבר שהכי מחזק את דעתך יהיה תמיד מישהו שמציג לך את הדעה ההפוכה.
בגלל זה אני אף-פעם לא מתווכח על ספורט. או על פוליטיקה.

לבחור מי צודק בחיים זה קצת יותר קשה מלבחור איזו קבוצה לאהוד, או אפילו מלבחור נשיא. זה מערב שיקולים מסובכים וזרים כמו אמונה בעצמך, חזון, אהבה, שנאה, סימפטיה למיעוטים, דאגה לחלשים, והצורך האנושי והטבעי להיות מהחזקים, או לפחות מהצודקים. והבעיה היא שאם זה ככה, אז פתאום כולם צודקים, וזה לא טוב לאף-אחד – ובטח שלא לכל הרעיון הזה של אהדה.

כי כדי להיות אוהד אמיתי, כדי לאהוב באמת, אתה צריך שיהיו גם לך אוהדים. הרי כל צעקות העידוד בטריבונה, אם נהיה כנים, מיועדות בעיקר כדי לעודד את היושבים שם, ולא את מציאות המשחק. והצעקות האלו קצת מחרישות, ואפילו מעוורות, אבל הן עוזרות לנו להרגיש צודקים, וזה לכשעצמו מאוד חשוב בתנאי אי-הוודאות האלה, או בעולם כזה שהוא תקופת אי-וודאות אחת אינסופית.
ולכל הצועקים והצודקים מטעם עצמם – ולא משנה אם הם הפועל, מכבי, מדריד, ברצלונה, ימין משיחי או שמאל סהרורי – לכולם, גם לאוהדי המנצחים הנצחיים, דבר משותף אחד: כולם תמיד מרגישים שהם מיעוט מקופח ומסכן. כי הרי רק ככה סוחטים אהדה.

ואתם יודעים מה? גם בזה הם צודקים. כל האוהדים הקבועים והמושבעים, כל אלה ששום דבר לא ישנה את מילות השירה שלהם ביציע – כולם באמת מיעוטים. אוסף של מיעוטים. הבעיה היא שכולם ביחד הם כבר הרוב.

יום חמישי, 3 ביולי 2014

חופש הבכיה

רוב הזמן אני סתם שוטה. אבל מדי פעם, המזל משחק לי במוח, ואני הופך לשוטה עם נבואה. אין כמובן דרך לדעת אם הנבואה שלי נכונה או לא, גם כי באופן טבעי היא עוסקת בדברים שעדיין לא קרו, וגם כי אם הם בכל זאת לא יקרו, אני אשכח בכלל שחשבתי עליהם – כמו שקורה לכל נביא מוצלח.

אבל אני יודע בדיוק מה יקרה. אני רואה את זה קורה. ואני רואה את זה בעיקר בחושך, לפני השינה, ואז אני גם רואה שלא אצליח להרדם. כי איכשהו, אלה תמיד דברים רעים. לפעמים אפילו רעים מאוד.

ברגעים האלה אני חוזר, למרות המאבק האינסופי בנטייה הזאת, להיות הפולני שרואה ילד משחק ורוקד ליד פינת שולחן, ומה שהוא בעצם רואה זה אחות בבית-חולים שמזעיקה בדחיפות את הרופא השלישי לשיחה בפנים רציניות בפינת החדר.
וזה עוד כלום. אני רואה הרחק קדימה, אל העתיד הרחוק. וככל שהעתיד רחוק יותר, ככה הוא מתרחק יותר מההווה, והופך קשה וקיצוני יותר. ככל שכולם מתבגרים בדמיון שלי, ככה גם האסונות שלהם מתגברים, והופכים גם לבלתי-נמנעים. ברורים ובהירים בתוך החושך הגדול של מחשבות הלילה האלה.
יש לי בראש רשימה שמית של כל מי שאני מכיר כמעט, וליד כל שם כתובה בבהירות קודרת הטרגדיה המדויקת שלו, שלא אפרט כאן, בתקווה שכך ישאר לי פירור רושם של שפיות. ובין כל השמות האלה אני מתרוצץ, מחפש איזו דרך להימלט מהגורל הזה שנפל עלי, כשכל מה שרציתי זה להימלט. לישון, אולי לחלום.

המוח האנושי הוא אולי המכונה הכי מורכבת ומשוכללת בעולם. אבל היא גם הכי פגיעה, הכי רגישה לכל שינוי קל בסביבת העבודה שלה, הכי נוטה להתקלקל. נכון, לפעמים דווקא הגמישות הזאת היא מה שגורם לה להגיע להישגים שאף מכונה אחרת לא תשיג, אבל ברוב המקרים, בואו נודה, כל העסק פשוט מקרטע עד כדי טירוף ושיתוק.

כולם שואלים את עצמם בדאגה "מה יהיה בעתיד", אבל אפילו האופטימיים ביותר יודו בהכנעה שאין להם מושג. רק שהחלוקה המעניינת יותר היא לא בין רואי השחורות לרואי הוורודות, אלא בין אלה שחושבים שאפשר להשפיע על העתיד לאלה שיודעים שאותו עתיד ממילא יקרה בכל מקרה.
וכולם באמת שואלים את עצמם מדי פעם האם אנחנו יכולים לקבוע מה יהיה בעתיד. שאלה כבדה, עמוקה וותיקה ששאלו מטיב הפילוסופים לכל אורך ההסטוריה – אולי כדי להשפיע על עתידם שלהם, ולגרום לנו לדבר עליהם עד היום. וגם בתוך כל אחד מאיתנו מסתתר איזה פילוסוף קטן ששואל שאלות כאלו, אבל ברוב הזמן מסתתר לידו איזה טיפוס מגודל שאומר לו "שתוק כבר!".

כי אולי אנחנו לא רוצים לדעת. אולי אנחנו רוצים להיות הפסימיים שמופתעים תמיד רק לטובה, או האופטימיים שאומרים "אמרנו לכם", או להיפך. אולי אנחנו לא רוצים שתשתק אותנו ותטריף אותנו המחשבה שגם אם כולם בוחרים באופן חופשי לגמרי, איכשהו שהשילוב של כל הבחירות החופשיות האלו מוביל לסוף שתוכנן בקפידה מראש, וכל צעד מוביל אותנו כמו עיוורים אל התאונות הבלתי-נמנעות, שאם נחיה את חיינו בידיעה שהן שם, לא נוכל לחיות בעצם.

אז אנחנו עוטפים את עצמנו באשליה הנעימה של חופש הבחירה. באשליה שאנחנו, ולא איזה פרפר בקצה העולם, אדונים לגורלנו ומעצבים אותו. באשליה שאנחנו גם חופשיים לבחור במה להאמין. באשליה שגם אם אנחנו רואים משהו שיקרה בעתיד, עדיין יש סיכוי שהוא לא יקרה, ושנוכל להרדם סוף-סוף בלי המחשבות האלו.
אבל כולנו שוטים, וכל אחד מאיתנו יכול לראות את העתיד. כי המוח האנושי הוא המכונה הכי משוכללת בעולם. ובלילה, כשהטיפוס המגודל שנקרא "הווה" הולך לישון ומשאיר אותי ער, אני רואה בדיוק מה יקרה. מה יהיה העתיד. חוץ מדבר אחד, שאני לא מצליח לראות – איך בעתיד אני מפסיק לחשוב ככה.