יום חמישי, 10 ביולי 2014

האנדרדוג המועדף

בלהט האירועים זה כבר לא ממש רלוונטי ואקטואלי, אבל למען הפרוטוקול אני חייב לציין שבמירוץ לבחירת נשיא המדינה, כל הזמן הייתי בעד רובי ריבלין. גם בגלל השם המוצלח שלו, גם בגלל שמו הטוב, אבל בעיקר בגלל שהוא זה שניצח.
אז כשיגמר גמר גביע העולם, בעוד כמה ימים, אוכל גם לגלות סוף-סוף את מי אהדתי שם לכל אורך הדרך.

ככה זה בכלל, בחיים. אין תחושה משכרת וסוחפת יותר כמו שמחת המנצחים, גם – ואולי במיוחד – אם מדובר בנצחון בדקה ה-94 במשחק המכריע שמציל את הקבוצה מירידה לליגה השלישית. זה כל-כך משכר ומשמח, עד שזה גורם לך לשכוח את כל שאר הדברים הלא חשובים בחיים, ולהתדרדר לאמירות כמו "כדורגל משחקים 90 דקות", "זה היופי בכדורגל", או "איזה זבלים. תמיד האמנתי בהם".

הרומן שלי עם כדורגל התחיל כשהייתי ילד, אבל בגלל שלא באתי מבית שבו יש מסורת של קדושת צבע יוקדת וצרידות יום א', נאלצתי לסלול את דרכי בעולם הזה בעצמי, וזה אומר קודם כל להחליט למי להעניק את אהדתי.
הימים היו ימי השחור-לבן, פטריוטיות של מותגים ישראליים כמו נעלי "גלי", עודד מכנס ועוד עשרה שחקנים, ומוטל'ה שפיגלר "ועוד 15 קבוצות". לכן זה היה אך טבעי שאבחר בקבוצה שחיברה את כל אלה, הקבוצה הכי טובה בארץ באותו זמן – מכבי נתניה. למרות שלא ידעתי איפה זה נתניה, מה זה "מכבי", ובטח לא שקבוצות טובות יכולות גם לרדת מגדולתן.
אני נזכר בזה דווקא בגלל שזה לא משהו כל-כך חריג. אהדתי את מכבי נתניה פשוט כי היא הצליחה, וכמוני יש עוד הרבה אנשים. לא אוהדי נתניה, כלומר, אלא אוהדי המנצחים.

יש בחיים שתי אפשרויות: לעשות לעצמך חיים קלים ומאושרים עם הקבוצה שתמיד מנצחת, או לגזור על עצמך גורל של אכזבה תמידית מהקבוצה הקטנה וחסרת הסיכוי שבחרת. להיות זה שתמיד צודק ומתנשא, או להיות זה שמסתכן בלקפוא על שמריו, להיות עיוור למצוקות של החלשים, ובאופן כללי להיות חרא של בנאדם.

אבל אני לא רוצה להיות אדם כזה, שקופא על שמריו. ולכן, למען ההגינות, הגיוון וצו האופנה, החלפתי מדי כמה שנים את החולצה. וכלקח חשוב לחיים, או כהצדקה בדיעבד כלקח חשוב לחיים, בחרתי גם קבוצות לא מנצחות בעליל, חלקן אפילו איומות ונוראות, שנאבקות על הישרדותן בליגה. או בכלל.
וזה מזכיר קצת את המשבר שעובר על המון ישראלים בתקופה הסוערת והחשוכה הזאת – כשברצלונה מתחילה קצת לחרוק, לאבד את ניצוץ האלוהות המושלם שלה, ולחזור להיות סתם עיר בניכר, או סתם שיר של ג'ו עמר.

אבל טבעם של משברים להיות גם אתגר והזדמנות לחשיבה מחדש, כמו שיגיד לכם כל מאמן עסקי שמעריץ פתגמים סיניים משובשים. וטבעה של המציאות הקשה לערער לפעמים את כל מה שאתה מאמין בו. אלא אם אתה מכיר רק צבע אחד, ומתעקש להמר תמיד על אותה תוצאה.
כי אהדה יוקדת היא בעצם אהבה עצמית. היא התאהבות בתחושת הצדק האוטומטי. וזה דופק את ההימורים, כי הימורים ותחזיות קשורים למציאות, וכשאתה שבוי בקסמי האהדה לקבוצה שלך, נקודת המבט שלך מוגבלת בין הבחור המיוזע שצועק לידך בטריבונה, לבין ההוא עם הדגל הענק ששמתרומם להסתיר לך את הרגע הכי חשוב במגרש. ושם, בפינה הנעימה שלך, הדבר שהכי מחזק את דעתך יהיה תמיד מישהו שמציג לך את הדעה ההפוכה.
בגלל זה אני אף-פעם לא מתווכח על ספורט. או על פוליטיקה.

לבחור מי צודק בחיים זה קצת יותר קשה מלבחור איזו קבוצה לאהוד, או אפילו מלבחור נשיא. זה מערב שיקולים מסובכים וזרים כמו אמונה בעצמך, חזון, אהבה, שנאה, סימפטיה למיעוטים, דאגה לחלשים, והצורך האנושי והטבעי להיות מהחזקים, או לפחות מהצודקים. והבעיה היא שאם זה ככה, אז פתאום כולם צודקים, וזה לא טוב לאף-אחד – ובטח שלא לכל הרעיון הזה של אהדה.

כי כדי להיות אוהד אמיתי, כדי לאהוב באמת, אתה צריך שיהיו גם לך אוהדים. הרי כל צעקות העידוד בטריבונה, אם נהיה כנים, מיועדות בעיקר כדי לעודד את היושבים שם, ולא את מציאות המשחק. והצעקות האלו קצת מחרישות, ואפילו מעוורות, אבל הן עוזרות לנו להרגיש צודקים, וזה לכשעצמו מאוד חשוב בתנאי אי-הוודאות האלה, או בעולם כזה שהוא תקופת אי-וודאות אחת אינסופית.
ולכל הצועקים והצודקים מטעם עצמם – ולא משנה אם הם הפועל, מכבי, מדריד, ברצלונה, ימין משיחי או שמאל סהרורי – לכולם, גם לאוהדי המנצחים הנצחיים, דבר משותף אחד: כולם תמיד מרגישים שהם מיעוט מקופח ומסכן. כי הרי רק ככה סוחטים אהדה.

ואתם יודעים מה? גם בזה הם צודקים. כל האוהדים הקבועים והמושבעים, כל אלה ששום דבר לא ישנה את מילות השירה שלהם ביציע – כולם באמת מיעוטים. אוסף של מיעוטים. הבעיה היא שכולם ביחד הם כבר הרוב.

אין תגובות :

הוסף רשומת תגובה