יום חמישי, 25 בדצמבר 2014

בהשגחת הרב משימות

בשלב מסויים באבולוציה של הטכנולוגיה, איפה-שהוא בין "יש בעולם שוק לחמישה מחשבים לכל היותר" המיוחס לנשיא IBM, לבין "אין שום סיבה שלאדם כלשהו יהיה מחשב בביתו" המיוחס למייסד DEC, מישהו המציא כל מיני שקרי טכנולוגיות ושברי טכניקות, שגרמו לנו להאמין שהמחשב שלנו יודע לבצע משימות רבות במקביל. "מוטלי-טאסקינג".
וזה היה יכול להישאר ברמה הזאת של התכסיסנות השיווקית החביבה, אבל אז קרה משהו יותר גרוע: המחשבים גרמו לנו להאמין שגם אנחנו כאלה, עושים דברים במקביל, או שלפחות ראוי שנהיה כאלה. כי הרי מותר האדם מהבהמה הדיגיטלית, אז אם המחשב יכול, אנחנו לא?

בעצם, השם הזה קצת מטעה. "ריבוי משימות" הוא לצערנו משהו שמרכיב את חיינו תמיד, כל הזמן. במיוחד אם אנחנו גבר נשוי, ובמיוחד אם התפנתה לנו פתאום שעה בין משהו למשהו. אבל הכוונה המקורית היא כמובן לא סתם לעומס של משימות, אלא לביצוע שלהן ממש במקביל. וזה כבר הרבה יותר מרשים, מסעיר, ובלתי-אפשרי.

אבל אין דרך חזרה. העולם מתפתח בקצב של פס-רחב, ואיתו שחר חדש של בוקר, וצריך לבחור בגדים יפים לילדה שהולכת לגן, לבחור חולצה שחורה בשבילי, לבדוק איזה דוא"ל פרסומי קיבלתי במהלך הלילה, לכתוב על פתק רעיון נפלא שהיה לי ואני לא רוצה לשכוח, לענות "בוקר טוב" לכל המברכים בווטסאפ, ולבדוק מה מזג האוויר, כדי שנדע אם בחרנו קודם את הבגדים הנכונים. וכל זה רק בחמש דקות שנשארו לי כי קמתי מאוחר.
אז כדי לעשות את הכל באופן יעיל, אני מושיב את הילדה מול קלטת, והיא בוחרת ספר לעיין בו תוך-כדי, ומבקשת משהו לשתות, ולשחק בטלפון שלי – אבל זה בסדר, הוא הרי יכול לשרת את שנינו במקביל – ואני יוצא ליום החדש עם הרגשה שהספקתי המון, ואולי בעצם כבר הגיע הערב, או שזה סתם התקף-לב קטן שגורם לי ליפול מתשישות.

רגע, אני חייב לכתוב את זה בפייסבוק.

הבעיה עם כל זה היא שאנחנו אמנם עושים המון, אבל ממשיכים להרגיש ששום דבר בעצם לא קורה. כי כמו וירוס משוכלל, כל דבר שאנחנו עושים רק מייצר עוד משימות דחופות, חלקן אמיתיות – כמו לשלוח קישור בווטסאפ לסרטון המצחיק הזה מהפייסבוק, וחלקן עותקים של המשימה המקורית – כמו לראות שוב את הסרטון ההוא, כי בדיוק קראנו משהו בעיתון, אז לא שמנו לב מה היה בו בכלל.

אבל הוירוס הזה הוא כל-כך משוכלל, שיש לו שני שמות: השם הרצוי "חלוקת קשב", והשם המצוי "הפרעת קשב". והמחלה שהוירוס הזה יוצר מתאפיינת בעיקר בבילבול בין טוב לרע, בין חדש לישן, ובין אנשים שנורא מבלבלים אותנו כי אנחנו עסוקים בדברים אחרים במקום להתבונן וללמוד מהם.
כי "חלוקת קשב" זה מה שיש לטובים של הטייס. אלה שמשקיעים בהם מיליונים באימונים, וחודשים ארוכים של גיבוש ומבחנים מסובכים, כדי למצות מהם את הפוטנציאל של ריבוי המשימות במקביל – לנהוג באווירון המשוכלל, להפעיל את הנשק שלו, לחמוק מהאויב, לדווח על זה במכשיר הקשר, ובאותו זמן גם לצלם סלפי של הכל.
"הפרעת קשב", לעומת זאת, היא הדבר הארור הזה שיש לשאר ה-99% מהאנשים, ושנורא פוגעת ביכולת שלהם לעשות את הדבר האחד שהם רוצים לעשות, או שמישהו אחר מצפה שהם יעשו בלי להפריע לקשב של כל השאר. כי אמנם המחשבים השתכללו, ואמנם גם אנחנו מנסים להדביק את הפער, אבל עדיין קשה לנו להחליט מתי משהו נחשב טוב ומתי רע, או מתי כדאי להתעורר ולהבין שהגיע בוקר חדש, שבו כולם עושים כמה דברים בו-זמנית וזה אפילו נחשב סטנדרטי, ולא מופרע כמו שנהוג לאבחן.

הבעיה היחידה היא שגם את המחשבה הזאת לקח לי המון זמן לכתוב, כי דברים אחרים הסיחו את דעתי והבריחו אותי מהכוונה המקורית שלה.

אני לא מאלה שמתענגים על הנוסטלגיה לימים "ההם", בעיקר כי אני עוד זוכר שהיה נורא קר במערות בלי תנורים חשמליים. אבל פעם באמת הכל היה יותר מסודר. היו גבולות ברורים בין העבודה לבית לתחביבים לחדשות ולתוכניות בידור בטלויזיה. והבעיה עם גבולות כנראה, היא שברגע שמחליטים לפרוץ אותם, אין לתהליך הזה סוף ואין לו גבול. ואם הכל גם ככה מתערבב, למה שלא נערבב עוד כמה דברים.

אז למרות שיש כנראה סיבה שיהיה לאדם מחשב בבית, או שלושה, וגם אחד או שניים בכיס, לפעמים כנראה צריך פשוט לעצור בכוח. לשבת בבוקר עם כוס קפה, סיגריה, מים, אנשים – ולחלק את הזמן באופן חכם בין כל אלה. שום דבר לא דחוף. מלבד אולי הצורך במציאת מערכת-הפעלה חדשה למוח האנושי, שתאפשר את הניהול הנכון של הזמן.

אבל כשיורד הערב, אני מגלה שלמרות כל ההפרעות הספקתי המון: גם לא כתבתי את מה שרציתי, גם שכחתי לאיזה דבר מעניין ברחתי בפייסבוק, גם קילקלתי את הבעיות באתר שלי, גם כעסתי על ההודעה המיותרת ההיא בטלפון שהוציאה אותי מהריכוז, וגם הוספתי עוד המון משימות לרשימה שיש לי במחברת. אבל לפחות עשיתי את כל זה במקביל, ובלי לסיים בזמן המתוכנן.
וזה בסדר גמור. עדיין מותר האדם מהבהמה הדיגיטלית. הרי גם המחשב שלי לא באמת יכול לעשות דברים במקביל. הוא רק מחלק את הזמן בין החלונות והמשימות הפתוחות שלו, אם כי באופן טיפה יותר מדויק ומהיר ממני. טוב נו, הוא מחשב ולא אדם. מותר לו.

יום חמישי, 18 בדצמבר 2014

סיכום שבועי – הרשימה העצמאית


כאילו לא למדנו לקח מהפעמים הקודמות, שוב יש לנו בחירות בקרוב. אז אם ככה, החלטתי שגם לי מותר להחזיר – שלא לומר למחזר – פורמטים ישנים שאיכזבו כבר בעבר.

לפיכך, הנה הוא לפניכם:
סיכום שבועי – והפעם, על האנשים הנלעגים, והגושים הלועגים.



1.
זה היה שבוע שבו ההפוגה הקומית של אומת הרשת היתה על חשבון – כי תמיד היא על חשבון מישהו – המועמדת הישראלית לתחרות מיס עולם. ההגיה שלה באנגלית, אבוי, לא טובה כמו של שאר אזרחי ישראל הלונדונים והניו-יורקרים. וזה לא שאי-אפשר ללעוג לתחרות מיס עולם עצמה, אבל תמיד יותר כיף לצחוק על חלשים, כי הם יותר קרובים אלינו. הם כמעט אנחנו, רק קצת יותר יפים במקרה הזה. לא נורא, מור ממן, בעידן אומת הרשת דברים מתקדמים ונשכחים ממש מהר. באותם אתרים שבהם התנוסס הלעג אליך, בטח כבר אפשר למצוא צקצוקי לשון ואנחות ייאוש מתופעות של בריונות רשת ולעג של נערים או נערות כלפי חבריהם באיזה בית-ספר.

2.
ובעצם, מה אנחנו מתלוננים? האדם הוא תבנית נוף מולדתו, ואנחנו לא רק העם הנבחר, אלא גם העם הבוחר. ואם אנחנו בוחרים במועמדים כמו ציפי לבני, שמדברת בזמן צפיית שיא בטלויזיה בשפת הזבל, או מירי רגב, שנשמעת לפעמים כמו סאטירה על עצמה, אנחנו בעצם אומרים משהו על עצמנו. ואם הנחמה היחידה שלנו היא שאפשר לצחוק על הבלורית של יאיר, או השיניים הבולטות של נפתלי, או קולו הרפה של בוז'י, או אשתו הלא יפה של ביבי – אנחנו גוזרים על עצמנו במו ידינו שאלה יהיו מועמדינו ונבחרינו. כי על כל אחד אפשר לצחוק, ועל כל אחד אפשר למצוא איך ללעוג. בסוף הרי נלך לקלפי, ונבחר את הראוי ביותר מבין דמויות החיקויים של "ארץ נהדרת", והקהל כולו יצחק בדיוק במקום הנכון. כי הבדיחה הזאת היא עלינו.

3.
כי זאת דמוקרטיה ייצוגית, והנציגים שלנו צריכים להיות שיקוף עד כמה שניתן מדויק שלנו. אז הם מדברים ומתנהגים בדיוק כמונו. כמו שאנחנו מדברים ומתנהגים בפייסבוק, במגרשי הכדורגל, ובוויכוחים בכיכרות העיר. לא רק נערים ונערות לועגים ומאחלים מיתות משונות לחבריהם. כל העם, בזמן שהוא יושב בציון ומודאג מרמת השיח, מאמץ לחיקו את אותו שיח קוצני ורעיל בדיוק – אפילו הטבעונים ושוחרי השלום והאחווה. הרי סתם לאחוז בדעה זה לא מספיק. אדם חייב גם לדעת לאחוז היטב בגרון של מי שיש לו דעה מנוגדת כדי שהמסר יעבור, ויעביר אותו על דעתו.

4.
אבל זה יפה רק להתלונן. לשיח שלנו יש גם צד חיובי – הצד שכל-כך רוצה לשנות את החוקים, עד שהוא פשוט משנה אותם בעצמו כשהמחוקקים עסוקים בדברים אחרים, כמו קללות או העלאת שכר עצמית. שיטת הבחירות, למשל. הרי במדינות אחרות, למרות שיש מפלגות, המועמדים הם אנושיים, והבחירות הן אישיות. ככה זה למשל באמריקה, או בפייסבוק. אז הנה, גם אצלנו כבר מזמן האידאולוגיות מתו, ויחד איתן גם המפלגות. בדמוקרטיה הייצוגית של היום, הנבחרים מתחברים למפלגות רק כי הם חייבים, וגם אנחנו לא בוחרים בנציגים של דעה – אנחנו רק הוועדה המסדרת של הנציגים האלה. כמו שהיטיבה לנסח את זה זהבה גלאון בראיון ברדיו: "זה הרי עניין של גושים, לא עניין פרסונלי. כי השאלה היא עם בוז'י וציפי ילכו עם ליברמן כדי להפיל את ביבי וזה תלוי רק במה שיהיה עם כחלון". אכן, זה בכלל לא פרסונלי. רק עניין של גושים.

5.
ובסופו של דבר, נראה שמטרת כל הגושים וכל האנשים היא "רק לא ביבי". כי כמו בכל פעם – כמעט אמרתי בכל שנה, אבל זה לא רחוק מהמציאות – הרוב האמיתי הוא זה שהצביע בעד הנגד, כלומר בעד מפלגת המרכז החדשה שכל מהותה הוא הצבעת מחאה, הצבעת אנטי. עד הבחירות הבאות, אז המחאה והאנטי יופנו אליה, כמובן. ועכשיו האנטי הולך יד ביד אל האופק עם הפרסונלי, כמו תחילתה של ידידות מופרעה. אז בעצם לא לא נכון שאין מפלגות ואין אידאולוגיות. פשוט קוראים לזה "גושים", והאידאולוגיה שלהם היא השלילה. כמו שמתאים לעם שהבידור שלו מבוסס על לעג.

יום חמישי, 11 בדצמבר 2014

כלכלת בחירות מיקרו

בדיוק כשחזרנו מחגיגת יום ההולדת והתישבנו יחד עם הילדה בתוך ערימת המתנות שהופ-טרללה גדלה בשנה, צלצל הטלפון. כלומר, הוא השמיע צלצול קצר ועדין, כי גדלנו והתפתחנו והטלפון שלנו כבר לא משמש לשיחות אלא רק להודעות והתראות קצרות.
וההתראה הקטנה שהפריעה לציפורניים הקטנות שלנו להינעץ באריזות הנייר של המתנות ולקרוע אותן, סיפרה משהו על הטבות מפליגות שאושרו בדיוק היום, בלי קשר ליום ההולדת או לבחירות הקרובות, בוועדת הכספים. משהו שמטרתו להיטיב עם האזרחים, או לפחות עם אלה שמגיע להם לחגוג.

מקץ כמה דקות של דיון מעמיק ושל התלהבות מעושה, המסקנה שהגענו אליה בהצבעה פה-אחד היא שמדובר בערימה של משחקי ילדים ססגוניים ומסנוורים, שמחייבים אותנו כאזרחים שוחרי זכויות ואושר למלא גם את חלקנו בטקס הקבוע, ואפילו אם זה כרוך בבזבוז של יום חופשה ובהמון התלבטויות מול כל מה שמוצע לנו, להשקיע את הזמן הזה ולבחור. כלומר, לבזבז את הזמן בקניון ולבחור בחנות במה אנחנו מחליפים את כל מה שקיבלנו ושיש לנו כבר בבית.

הבעיה עם מתנות יום הולדת היא שהן נולדות כולן ביום אחד – רק ביום ההולדת. לא מספיק שצריך לשבור את הראש בנסיון לענות בבת אחת לכל אלה שגם טורחים לשאול מה היינו רוצים לקבל, צריך גם להתמודד עם הכמות הבלתי-נתפסת הזאת של דברים חדשים שהם תערובת של כל מה שלא ידענו לבקש עם כל מה שלא ידענו שאנחנו צריכים.

מצד שני, בדיוק כמו שקורה תמיד במשטר דמוקרטי, גם האידאולוגיה המתחרה היא לא משהו. הרי אני תמיד אוהב להפתיע את הילדה סתם ככה ביום עבודה רגיל עם איזה צעצוע קטן זול ומתפרק, או כל מיני הטבות אחרות שמתפוגגות עם מחאת המילקי הבאה, וחושב שזה מגניב ונחמד לתת מתנה בלי סיבה אמיתית. אבל אז אני נזכר שבעצם יש לזה סיבה אמיתית, ולרוב היא אותה הסיבה בדיוק: כדי שהיא תאהב אותי. כדי שהיא תבחר בי, ותבחר בי שוב, להיות אבא שלה.

ככל שאנחנו משתדלים להקיף את הילדים במעגל של שפע, כך אנחנו הופכים שבויים במעגל הרשע הזה. מתרגלים לכל הפתעה מבריקה, ומרגילים את האזרחים הקטנים לכל הפלסטיקים הזולים והנוצצים. ועל הדרך גם לזה ששום דבר בעצם לא מספיק, ושכל דבר נמאס ונזרק מהר מדי, ושהמרחב הציבורי, הסלון שלנו, שפעם היה נראה כמו שקראו לו אצל ההורים שלנו – חדר משפחה – נראה כמו מחסן של כל ההבטחות וההטבות הנטושות של כלכלת הבחירות ההורית היומיומית הזאת.

וגם כשמסתיימות כל החגיגות של ימי ההולדת ושל הדמוקרטיה, נשארת התחושה החמוצה שזה סתם בזבוז של כסף, ושאנחנו צריכים להתבגר ולהבין כבר את אותו לקח שטמון בכל העניין – רק שאין לנו מושג מהו אותו לקח, כי היי, תראו איזה מגניב הצעצוע הוורוד והמנגן הזה עם מס מופחת והטבות רכישה.

ואנחנו לא באמת יכולים לממש את זכותנו הטבעית והדמוקרטית ולהפעיל את כוחו של פתק ההחלפה, כי הוא לא באמת נותן שום אלטרנטיבה. הרי גם את כל שאר הדברים שמציעים בחנות ניסינו ושברנו כבר בבית, וגם כל הבחירות הקודמות שלנו עדיין הביאו קואליציה סחטנית של פוליטיקאים ופקידים.

חצי שנה לפני הבחירות לכנסת התשיעית, בשנת 1977, ביקשתי מאמא ואבא שלי לקנות לי את הסביבון הענק והמנגן שראיתי בחנות. אני כנראה אכחיש, אבל מספרים שממש התעקשתי על צעצוע הפח הצבעוני הזה, ואכן גם זכיתי בו. כל-כך הרבה שנים אחרי אותו חג חנוכה, אני עדיין זוכר אותו. גם כי הוא באמת היה מתנה מיוחדת, וגם כי הוא, כמוני, שרד את כל השנים ועדיין חי – לשמחת הילדים שלי ושל אחותי, שכל צעצועי הפלסטיק שלהם כבר התפרקו ונעלמו.

אז אולי הבעיה היא לא שהחגיגות והמתנות קשורות לתאריכים וללוח השנה, ומצד שני גם לא שהן הופכות לשיגרה ומאבדות את הייחוד. אולי הבעיה היא שאנחנו מצפים ליותר מדי, כי התרגלנו עוד מימי התנ"ך לצפות לכלכלת בחירות כהלכתה, אבל אנחנו גם מספיק ציניים להבין שלכל המתנות האלו יש תוקף מאוד קצר – בעיקר כי אנחנו רוצים כל הזמן דברים חדשים, ואנחנו רוצים אותם בקצב יותר מהיר אפילו מבחירות לכנסת פעם בשנתיים, יום הולדת פעם בשנה, וסתם משהו קטן מהחנות בכל שבוע.
אנחנו פשוט מכורים לקצב המהיר מדי הזה, ששם בצל גם את החגיגה, וגם את היום יום. גם את השיגרה, וגם את הצורך לעשות גם במהלכה משהו לא שיגרתי.

בלילה, אחרי שהסתיימו כל החגיגות והמתנות, חזרנו לשיגרה, ושם, בסיפור הקבוע שלפני השינה, ניסיתי שוב לזקק לילדה שלי את הלקח שעומד מאחוריו. לא תמיד יש לקח כזה, כי לפעמים סיפור ילדים הוא לא איזה משל לחיים הבוגרים, אלא סתם בריחה של רגע לעולם חגיגי, דמיוני ושמח.
אבל אולי הפעם הלקח הזה היה שגם כשיש משל ונמשל, לא תמיד נעים לי להסביר לה אותם.

יום חמישי, 4 בדצמבר 2014

שדרג ושכח

התרגשות גדולה אוחזת בעולם בימים אלה – גוגל הוציאה גירסה חדשה של מערכת ההפעלה "אנדרואיד", וכולם מחכים לרגע שבו יוכלו לעמוד בתור ולשדרג את עצמם. וזה עוד כלום – כי כנראה שגם הבחירות המוקדמות כרגיל לכנסת שלנו בפתח, ואנחנו באמת יכולים להשפיע ולשדרג את החיים שלנו. לפחות חלקנו יכולים – אלה שמתמודדים בבחירות.

בבחירה האם להיות "מאמץ מוקדם" של טכנולוגיות, ושל אורח חיים באופן כללי, אפשר לומר שבאופן עקבי בחרתי שלא להכריע בסוגיה. נכון, קניתי "דיסק-און-קי" במחיר מטורף עוד כשלא התחילו לחשוב איך לקרוא לו בעברית, התקנתי בבית נתב אלחוטי עוד לפני שהיה אפשר לגלוש בחינם בבתי-קפה, והיה לי אתר אינטרנט אישי עוד בימים שבאמת מישהו היה קורא דברים שאני כותב – אבל גם התהילה הזאת עברה, ומאז התרכזתי בלטפח את הרכב הישן שלי ולהפוך להיות הורה בגיל מבוגר.

כשכולם התחילו לרכוש "טלפונים חכמים" במחירים יקרים לכל נפש, אני כבר הייתי חכם יותר והבנתי שאין בזה טעם. הרי בטלפון הישן שלי יש הכל – שיחות שמנסות למכור לי דברים, הודעות פרסומיות, הרבה יותר כפתורים, והפוזה המגניבה הזאת של לקפל אותו בסוף השיחה ולהכניס אותו לכיס – בלי צורך לשדרג את גודל הכיס הזה.
כשכולם התלהבו מהאפשרות לשדרג את כרטיס הטיסה שלהם למחלקת עסקים – כי כל דבר שמוסיפים לו את המילה "עסקים" כבר מקבל שדרוג – אני המשכתי לנסוע לנופש באילת (אם כי בצד המשופץ של המלון).
וכשכולם המשיכו להאמין שיש פתרונות אופנתיים ומהירים שבאמת ישפרו את החיים שלהם, אני המשכתי ללבוש ג'ינס וחולצות טריקו שחורות, ולהפסיק לדרוש כל הזמן שיחליפו את המאמן של הנבחרת הלאומית, או שיקדימו את הבחירות – שזה למעשה להקדים את התוצאות הידועות מראש של הבחירות.

המרדף הזה אחרי "הדבר הבא" הוא כנראה בעצמו סוג של תחליף – אולי ליצר הכיבוש והציד שטבוע בנו עוד מאז שבאמת לא היו רשתות אופנה. הבעיה היא שמרוב שאנחנו עסוקים בשדרוג, אנחנו מתעלמים מהעניין הפעוט והבסיסי של אשכרה להנות מהדבר הנוכחי שיש לנו, לפני שאנחנו מחליפים אותו באיזה תחליף משוכלל ונוצץ יותר שעד שנלמד מה יש בו באמת, כבר ידחקו בנו להחליף אותו שוב. כמו שקורה תמיד עם סמארטפונים ועל מפלגות מחאה ואנטי בבחירות.

בשני המקרים אנחנו רוצים להרגיש שעשינו את השינוי, שתרמנו את התרומה הזעומה הדרושה מאיתנו כדי שמשהו אדיר וחשוב ישתנה באופן מהותי וקיצוני. זה רק ללחוץ על כפתור בטלפון לפני שחוזרים להתעצבן ממנו, או רק להטיל פתק קטן לקלפי לפני שחוזרים להתלונן ולהתווכח – והנה הפכנו מיד לאנשים משוכללים יותר, מאושרים יותר, ומעודכנים יותר. עם האפליקציה הכי חדשנית והפוליטיקה הכי חדשה.

רק שזה כמובן לא קורה.

כי "הדבר הבא" בתחום האנושות, אחרי "להשתדרג" הוא כנראה "להתאכזב". לעמוד בתור בהשקה של הסמארטפון, ולהגיד שאין בגירסה החדשה שלו שום דבר חדשני. לעמוד בתור לקלפי ולהגיד שהפעם אני אעניש את התקווה הגדולה והמאכזבת של הבחירות הקודמות, ואבחר במפלגה עם הכי הרבה הבטחות חדשות. ואז להגיד שחייבים כבר לשנות את שיטת הממשל. או לפחות לשדרג אותה קצת.

כל אחד היה מאוד שמח לשדרג את החיים שלו, רק שזה נורא קשה לעשות את זה בעצמנו. וכשאנחנו סומכים על מישהו אחר שישדרג לנו את החיים, אנחנו בעצם מעניקים לו בהכנעה את ההיתר לשדרג אותם לחיים שיהיו יותר נוחים עבורו. אבל זה בסדר, אין לנו באמת מה להסתיר אז אנחנו יכולים לשתף את כל המידע האישי עם הגוגל והאפל בלב שקט, ואין לנו באמת יכולת להשפיע על מה שהפוליטיקאים יעשו אחרי הבחירות, אז אנחנו יכולים להצביע להם שוב במצפון שקט.

אבל כל זה באמת בכלל לא משנה, כי קראתי פרשנות שאומרת שממילא השדרוג החדש שלהם לא יעבוד – המכשיר שלי פשוט ישן מדי.