בשלב מסויים באבולוציה של הטכנולוגיה, איפה-שהוא בין "יש בעולם שוק לחמישה מחשבים לכל היותר" המיוחס לנשיא IBM, לבין "אין שום סיבה שלאדם כלשהו יהיה מחשב בביתו" המיוחס למייסד DEC, מישהו המציא כל מיני שקרי טכנולוגיות ושברי טכניקות, שגרמו לנו להאמין שהמחשב שלנו יודע לבצע משימות רבות במקביל. "מוטלי-טאסקינג".
וזה היה יכול להישאר ברמה הזאת של התכסיסנות השיווקית החביבה, אבל אז קרה משהו יותר גרוע: המחשבים גרמו לנו להאמין שגם אנחנו כאלה, עושים דברים במקביל, או שלפחות ראוי שנהיה כאלה. כי הרי מותר האדם מהבהמה הדיגיטלית, אז אם המחשב יכול, אנחנו לא?
בעצם, השם הזה קצת מטעה. "ריבוי משימות" הוא לצערנו משהו שמרכיב את חיינו תמיד, כל הזמן. במיוחד אם אנחנו גבר נשוי, ובמיוחד אם התפנתה לנו פתאום שעה בין משהו למשהו. אבל הכוונה המקורית היא כמובן לא סתם לעומס של משימות, אלא לביצוע שלהן ממש במקביל. וזה כבר הרבה יותר מרשים, מסעיר, ובלתי-אפשרי.
אבל אין דרך חזרה. העולם מתפתח בקצב של פס-רחב, ואיתו שחר חדש של בוקר, וצריך לבחור בגדים יפים לילדה שהולכת לגן, לבחור חולצה שחורה בשבילי, לבדוק איזה דוא"ל פרסומי קיבלתי במהלך הלילה, לכתוב על פתק רעיון נפלא שהיה לי ואני לא רוצה לשכוח, לענות "בוקר טוב" לכל המברכים בווטסאפ, ולבדוק מה מזג האוויר, כדי שנדע אם בחרנו קודם את הבגדים הנכונים. וכל זה רק בחמש דקות שנשארו לי כי קמתי מאוחר.
אז כדי לעשות את הכל באופן יעיל, אני מושיב את הילדה מול קלטת, והיא בוחרת ספר לעיין בו תוך-כדי, ומבקשת משהו לשתות, ולשחק בטלפון שלי – אבל זה בסדר, הוא הרי יכול לשרת את שנינו במקביל – ואני יוצא ליום החדש עם הרגשה שהספקתי המון, ואולי בעצם כבר הגיע הערב, או שזה סתם התקף-לב קטן שגורם לי ליפול מתשישות.
רגע, אני חייב לכתוב את זה בפייסבוק.
הבעיה עם כל זה היא שאנחנו אמנם עושים המון, אבל ממשיכים להרגיש ששום דבר בעצם לא קורה. כי כמו וירוס משוכלל, כל דבר שאנחנו עושים רק מייצר עוד משימות דחופות, חלקן אמיתיות – כמו לשלוח קישור בווטסאפ לסרטון המצחיק הזה מהפייסבוק, וחלקן עותקים של המשימה המקורית – כמו לראות שוב את הסרטון ההוא, כי בדיוק קראנו משהו בעיתון, אז לא שמנו לב מה היה בו בכלל.
אבל הוירוס הזה הוא כל-כך משוכלל, שיש לו שני שמות: השם הרצוי "חלוקת קשב", והשם המצוי "הפרעת קשב". והמחלה שהוירוס הזה יוצר מתאפיינת בעיקר בבילבול בין טוב לרע, בין חדש לישן, ובין אנשים שנורא מבלבלים אותנו כי אנחנו עסוקים בדברים אחרים במקום להתבונן וללמוד מהם.
כי "חלוקת קשב" זה מה שיש לטובים של הטייס. אלה שמשקיעים בהם מיליונים באימונים, וחודשים ארוכים של גיבוש ומבחנים מסובכים, כדי למצות מהם את הפוטנציאל של ריבוי המשימות במקביל – לנהוג באווירון המשוכלל, להפעיל את הנשק שלו, לחמוק מהאויב, לדווח על זה במכשיר הקשר, ובאותו זמן גם לצלם סלפי של הכל.
"הפרעת קשב", לעומת זאת, היא הדבר הארור הזה שיש לשאר ה-99% מהאנשים, ושנורא פוגעת ביכולת שלהם לעשות את הדבר האחד שהם רוצים לעשות, או שמישהו אחר מצפה שהם יעשו בלי להפריע לקשב של כל השאר. כי אמנם המחשבים השתכללו, ואמנם גם אנחנו מנסים להדביק את הפער, אבל עדיין קשה לנו להחליט מתי משהו נחשב טוב ומתי רע, או מתי כדאי להתעורר ולהבין שהגיע בוקר חדש, שבו כולם עושים כמה דברים בו-זמנית וזה אפילו נחשב סטנדרטי, ולא מופרע כמו שנהוג לאבחן.
הבעיה היחידה היא שגם את המחשבה הזאת לקח לי המון זמן לכתוב, כי דברים אחרים הסיחו את דעתי והבריחו אותי מהכוונה המקורית שלה.
אני לא מאלה שמתענגים על הנוסטלגיה לימים "ההם", בעיקר כי אני עוד זוכר שהיה נורא קר במערות בלי תנורים חשמליים. אבל פעם באמת הכל היה יותר מסודר. היו גבולות ברורים בין העבודה לבית לתחביבים לחדשות ולתוכניות בידור בטלויזיה. והבעיה עם גבולות כנראה, היא שברגע שמחליטים לפרוץ אותם, אין לתהליך הזה סוף ואין לו גבול. ואם הכל גם ככה מתערבב, למה שלא נערבב עוד כמה דברים.
אז למרות שיש כנראה סיבה שיהיה לאדם מחשב בבית, או שלושה, וגם אחד או שניים בכיס, לפעמים כנראה צריך פשוט לעצור בכוח. לשבת בבוקר עם כוס קפה, סיגריה, מים, אנשים – ולחלק את הזמן באופן חכם בין כל אלה. שום דבר לא דחוף. מלבד אולי הצורך במציאת מערכת-הפעלה חדשה למוח האנושי, שתאפשר את הניהול הנכון של הזמן.
אבל כשיורד הערב, אני מגלה שלמרות כל ההפרעות הספקתי המון: גם לא כתבתי את מה שרציתי, גם שכחתי לאיזה דבר מעניין ברחתי בפייסבוק, גם קילקלתי את הבעיות באתר שלי, גם כעסתי על ההודעה המיותרת ההיא בטלפון שהוציאה אותי מהריכוז, וגם הוספתי עוד המון משימות לרשימה שיש לי במחברת. אבל לפחות עשיתי את כל זה במקביל, ובלי לסיים בזמן המתוכנן.
וזה בסדר גמור. עדיין מותר האדם מהבהמה הדיגיטלית. הרי גם המחשב שלי לא באמת יכול לעשות דברים במקביל. הוא רק מחלק את הזמן בין החלונות והמשימות הפתוחות שלו, אם כי באופן טיפה יותר מדויק ומהיר ממני. טוב נו, הוא מחשב ולא אדם. מותר לו.
וזה היה יכול להישאר ברמה הזאת של התכסיסנות השיווקית החביבה, אבל אז קרה משהו יותר גרוע: המחשבים גרמו לנו להאמין שגם אנחנו כאלה, עושים דברים במקביל, או שלפחות ראוי שנהיה כאלה. כי הרי מותר האדם מהבהמה הדיגיטלית, אז אם המחשב יכול, אנחנו לא?
בעצם, השם הזה קצת מטעה. "ריבוי משימות" הוא לצערנו משהו שמרכיב את חיינו תמיד, כל הזמן. במיוחד אם אנחנו גבר נשוי, ובמיוחד אם התפנתה לנו פתאום שעה בין משהו למשהו. אבל הכוונה המקורית היא כמובן לא סתם לעומס של משימות, אלא לביצוע שלהן ממש במקביל. וזה כבר הרבה יותר מרשים, מסעיר, ובלתי-אפשרי.
אבל אין דרך חזרה. העולם מתפתח בקצב של פס-רחב, ואיתו שחר חדש של בוקר, וצריך לבחור בגדים יפים לילדה שהולכת לגן, לבחור חולצה שחורה בשבילי, לבדוק איזה דוא"ל פרסומי קיבלתי במהלך הלילה, לכתוב על פתק רעיון נפלא שהיה לי ואני לא רוצה לשכוח, לענות "בוקר טוב" לכל המברכים בווטסאפ, ולבדוק מה מזג האוויר, כדי שנדע אם בחרנו קודם את הבגדים הנכונים. וכל זה רק בחמש דקות שנשארו לי כי קמתי מאוחר.
אז כדי לעשות את הכל באופן יעיל, אני מושיב את הילדה מול קלטת, והיא בוחרת ספר לעיין בו תוך-כדי, ומבקשת משהו לשתות, ולשחק בטלפון שלי – אבל זה בסדר, הוא הרי יכול לשרת את שנינו במקביל – ואני יוצא ליום החדש עם הרגשה שהספקתי המון, ואולי בעצם כבר הגיע הערב, או שזה סתם התקף-לב קטן שגורם לי ליפול מתשישות.
רגע, אני חייב לכתוב את זה בפייסבוק.
הבעיה עם כל זה היא שאנחנו אמנם עושים המון, אבל ממשיכים להרגיש ששום דבר בעצם לא קורה. כי כמו וירוס משוכלל, כל דבר שאנחנו עושים רק מייצר עוד משימות דחופות, חלקן אמיתיות – כמו לשלוח קישור בווטסאפ לסרטון המצחיק הזה מהפייסבוק, וחלקן עותקים של המשימה המקורית – כמו לראות שוב את הסרטון ההוא, כי בדיוק קראנו משהו בעיתון, אז לא שמנו לב מה היה בו בכלל.
כי "חלוקת קשב" זה מה שיש לטובים של הטייס. אלה שמשקיעים בהם מיליונים באימונים, וחודשים ארוכים של גיבוש ומבחנים מסובכים, כדי למצות מהם את הפוטנציאל של ריבוי המשימות במקביל – לנהוג באווירון המשוכלל, להפעיל את הנשק שלו, לחמוק מהאויב, לדווח על זה במכשיר הקשר, ובאותו זמן גם לצלם סלפי של הכל.
"הפרעת קשב", לעומת זאת, היא הדבר הארור הזה שיש לשאר ה-99% מהאנשים, ושנורא פוגעת ביכולת שלהם לעשות את הדבר האחד שהם רוצים לעשות, או שמישהו אחר מצפה שהם יעשו בלי להפריע לקשב של כל השאר. כי אמנם המחשבים השתכללו, ואמנם גם אנחנו מנסים להדביק את הפער, אבל עדיין קשה לנו להחליט מתי משהו נחשב טוב ומתי רע, או מתי כדאי להתעורר ולהבין שהגיע בוקר חדש, שבו כולם עושים כמה דברים בו-זמנית וזה אפילו נחשב סטנדרטי, ולא מופרע כמו שנהוג לאבחן.
הבעיה היחידה היא שגם את המחשבה הזאת לקח לי המון זמן לכתוב, כי דברים אחרים הסיחו את דעתי והבריחו אותי מהכוונה המקורית שלה.
אני לא מאלה שמתענגים על הנוסטלגיה לימים "ההם", בעיקר כי אני עוד זוכר שהיה נורא קר במערות בלי תנורים חשמליים. אבל פעם באמת הכל היה יותר מסודר. היו גבולות ברורים בין העבודה לבית לתחביבים לחדשות ולתוכניות בידור בטלויזיה. והבעיה עם גבולות כנראה, היא שברגע שמחליטים לפרוץ אותם, אין לתהליך הזה סוף ואין לו גבול. ואם הכל גם ככה מתערבב, למה שלא נערבב עוד כמה דברים.
אז למרות שיש כנראה סיבה שיהיה לאדם מחשב בבית, או שלושה, וגם אחד או שניים בכיס, לפעמים כנראה צריך פשוט לעצור בכוח. לשבת בבוקר עם כוס קפה, סיגריה, מים, אנשים – ולחלק את הזמן באופן חכם בין כל אלה. שום דבר לא דחוף. מלבד אולי הצורך במציאת מערכת-הפעלה חדשה למוח האנושי, שתאפשר את הניהול הנכון של הזמן.
אבל כשיורד הערב, אני מגלה שלמרות כל ההפרעות הספקתי המון: גם לא כתבתי את מה שרציתי, גם שכחתי לאיזה דבר מעניין ברחתי בפייסבוק, גם קילקלתי את הבעיות באתר שלי, גם כעסתי על ההודעה המיותרת ההיא בטלפון שהוציאה אותי מהריכוז, וגם הוספתי עוד המון משימות לרשימה שיש לי במחברת. אבל לפחות עשיתי את כל זה במקביל, ובלי לסיים בזמן המתוכנן.
וזה בסדר גמור. עדיין מותר האדם מהבהמה הדיגיטלית. הרי גם המחשב שלי לא באמת יכול לעשות דברים במקביל. הוא רק מחלק את הזמן בין החלונות והמשימות הפתוחות שלו, אם כי באופן טיפה יותר מדויק ומהיר ממני. טוב נו, הוא מחשב ולא אדם. מותר לו.
אין תגובות :
הוסף רשומת תגובה