יום חמישי, 26 במאי 2016

מרשמליזם

אף פעם לא אהבתי זיקוקים. או לשבת על החול בים. או מרשמלו.
אני בכלל גם לא בטוח שאפילו היה מרשמלו כשהייתי ילד. היו בפלות של "עלית", ושוקולד פרה של "עלית", וסוכריות חמוצות של "עלית", וכל דבר אחר היה רק שמועה חסרת ביסוס – ככה לפחות אמרו לנו תמיד ב"עלית".

מרשמלו זה משהו שצץ בחיי הבוגרים יום אחד, בהפתעה גמורה, כמו הטענה שיש באמת הבדל בין סטאר טרק לסטאר וורז.

או כמו זה שאני נשוי ויש לי שתי בנות.
ואני צריך פתאום לשטוף חול ים שנכנס בין התפרים של בגד הים, להאמין שזה בסדר לחגוג דברים שמחים באמצעות ארטילריה מפחידה, ולאכול מרשמלו שרוף ודביק.
.
אבל אם יורשה לי לצטט את עצמי, כי הרי אף אחד אחר לא יעשה את זה כל עוד אני בחיים, אז "מהי ההורות אם לא המאבק המתמיד בפחדים שלנו עצמנו, הנסיון לא להדביק את הילדים בחרדות האלו, והכשלון המתמיד והבלתי-נמנע במשימה הזאת. ומהו מבחן ההורות, אם לא אוסף של רגעים שבהם אתה נותן לילדים לעשות משהו שאתה לא באמת אוהב, רק כי אתה יודע שזה הדבר הנכון עבורם, ורק כי הם צריכים לסגל את היכולת לא לאהוב את זה בעצמם, ולא בגלל שאתה אמרת".

אז אתמול התגברתי על החרדה וקניתי מרשמלו.
וליתר בטחון, גם תפוחי אדמה.
והבוקר נסענו לעשות מדורה של ל"ג בעומר, הילדה ואני.

קוששנו עצים ואצטרובלים יחד, שרנו שירי ל"ג בעומר (כלומר את השיר האחד שקיים – "בר כוכבא היה גיבור"), וצליתי על האש את המרשמלו הזה, בפוזה של אבא נחרץ וחזק, שיודע בדיוק מה הוא עושה, למרות שאין לו מושג איך צולים מרשמלו, או מה זה בכלל.

ורק אז, ברגע ההוא שבו ראיתי איך היא מתלהבת מכל העניין, הבנתי מה זה מרשמלו.

מרשמלו הוא המשהו החמקמק אך הכרחי, היפהפה אך המאיים לאבד צורה, הפשוט אך המעורר רגשות אשמה.

מרשמלו הוא ההורות עצמה.

הרי גם לה לא היה מושג מה זה, והיא רק ידעה שצריך את זה, וככה זה צריך להיות – פשוט כי אמרו לה.
אז יש הורים שמתעקשים על הורות אלטרנטיבית - מגורים בקומונה, בפסטיבל טבע בנגב או במערה בגליל, או סתם חיים בלי סמארטפון, ויש את ההורים הקיצוניים באמת – אלה שאשכרה גומעים את כל טורי הייעוץ של וויינט ומאקו. זה לא משנה. בסוף כולם עושים מה שיהיה הכי טוב לילדים שלהם. כולל לחסוך להם כסף לפסיכולוג שיגיד להם כשהם יגדלו בדיוק את ההיפך.

כולכם מרשמלו. חלקכם מרשמלו לבן, וחלקכם ורוד, אבל אין באמת הבדל. בדיוק כמו סטאר וורז וסטאר טרק.

וכולכם סוגרים כל השבוע את החלונות בבית, או במערה בנגב האלטרנטיבי שלכם, כדי שלא יכנס ריח העשן מהמדורות של האחרים.

אבל זה לא משנה. כי בכל מקרה כולנו חוזרים הביתה מהמדורה ומכניסים בעצמנו את כל הריח של העשן. ורק אז אנחנו מבינים שהריח הזה לא בא מהילדים שבחוץ, אלא מאיתנו, כשהיינו הילדים שבחוץ. כמו פעם. כמו לפני שהפכנו להיות רק מה שצריך.
לפני שהפכנו למרשמלו, בלי לדעת אפילו מה זה.

יום חמישי, 19 במאי 2016

אדמה רוח וחום

נסעתי היום לפגישת עבודה. בשרב, במכונית הזקנה שלי, שאין לה מזגן.
בלוד.
או ליתר דיוק, בפאתי לוד.
פאתי לוד אינם לוד. פאתי לוד, בהסתברות גבוהה, גם אינם חלק מהארץ, או בכלל מכדור הארץ.
בפאתי לוד תמיד חם יותר, ותמיד יש איזו סופה קטנה של אבק שמנסה לברוח מהגורל שהניח אותו דווקא שם, ויודע שאין לו סיכוי. ובפאתי לוד תמיד מרחף באוויר ריח חריף של נבלה, ואין דרך לדעת אם זה חתול מסכן שאף אחד לא יודע בדיוק באיזה שדה מעזבות הוא סיים את חייו, או סתם בן אדם.

ואין לי מזגן במכונית. הוא התקלקל בעצם כבר די מזמן, אבל אף אחד לא הולך לתקן מזגן בלי שיהיה שרב, בדיוק כמו שאף אחד לא מטייל בשדה מעזבות בלוד אם הוא לא חתול שאיבד את דרכו באבק המתעופף.

בדרך לשם עוד היה סביר. פתחתי את החלונות וזימרתי לעצמי "היי הג'יפ", כי אני אוהב לדמיין שהמכונית שלי היא ג'יפ, והבריזה של הכביש המהיר טפחה על לחיי בסטירות עדינות, כאילו לוחשת לי "טבע. טבע אביבי. פריחה", אם כי אני חושד שזה היה יותר "לוד. פאתי לוד. שרב".

כשחזרתי למכונית אחרי הפגישה, כבר היתה שעת צהריים בפאתי לוד. ובפאתי לוד יש אמנם המון חניה בצבעי כחול-לבן, אבל אין צל. כי אין סיבה שיהיה, כי בפאתי לוד רק עוברים, ומשתדלים לא לעצור. חוץ מהחתולים והאבק, שאבודים שם לנצח.

שפכתי על גג המכונית את כל המים שהיו לי בג'ריקן, כי במכונית שרוצה להיות ג'יפ תמיד צריך שיהיה ג'ריקן, מתוך אמונה שלמה שמדובר בחיקוי לא רע של מנגנון ההזעה, וזה יעזור לקרר אותה - ואותי בתוכה. פתחתי שוב את החלונות, ונסעתי לכיוון היציאה מפאתי לוד.

בדרך לכביש המהיר מילמלתי לעצמי "מה, כשהיית ילד ואבא שלך לקח אותך לים בפורד אסקורט וחנה בשמש בגן לונדון, היה מזגן? חלון עם מנואלה היה. וכולם היו שמחים ומאושרים והכל היה בסדר".

בכביש המהיר פתחתי את החלונות עד הסוף. הרוח שרקה בתוך הג'יפ המתנדנד, כמו אומרת לי "ואפילו כביש מהיר לא היה אז. תראה איזה יופי. שלושה מסלולים. מאה קילומטר לשעה", ומול עיני עלו תמונות דהויות מן העבר, של אבא שלי לוקח אותי בחזרה מהים, ולא נשארים לו אפילו מים בג'ריקן שלו, כי שטפנו בהם את הרגליים שלא יכנס חול לפורד אסקורט. ומדי פעם עלו גם כמה תמונות בצבעי פנדה שציירה הבת שלי ותקעתי אותם ליד המושב שלה, וחשבתי שזה מקום בטוח בשבילם, אבל בכל זאת - רוח של מאה קילומטר לשעה. שום דבר בתוך המכונית לא בטוח ככה.

ומתוך הרגל פתחתי את הרדיו לשמוע מוזיקה, אבל אי אפשר היה לשמוע כלום בגלל הרוח, אז העברתי לתוכנית אקטואליה, שזה משהו שיותר ראוי לא לשמוע.
והיה קשה להבחין במילים ככה. באוזני התערבבו שם כל הביבי והבוז'י והסיסי והבוגי וכל הליברמן והשחיתות והמקורבים. וכל הפורד אסקורט שנוסעת ברחוב ז'בוטינסקי בתל-אביב בחזרה מהים, והרוח שורקת בתוכה את כל הבגין והדיין והעייזר, ושחיתות ומקורבים, ופנקס אדום ופנחס לבון, וכל מיני פרשיות בטחוניות שאי אפשר לפרט אבל כל אחד מכיר מישהו שיודע הכל וסיפר לו במרפסת על צלחת גרעינים, והרוח החמה של השרב טפחה על פני כמו אלפי סטירות שצועקות עלי "מוסך. מחר. מזגן".

אז הגברתי את הרדיו עד שהרמקולים כבר השמיעו קולות צורמים כמו ברדיו אמקור של הפורד אסקורט בדרך מהים.

והצלחתי לשמוע את הקריין שם אומר "מחר ירידה ניכרת בטמפרטורות. ייתכן אפילו גשם".
"וואו", אמרתי לעצמי. "איזה יופי שייגמר השרב".
והקריין המשיך "חוץ מבפאתי לוד. שם לא".