עוץ לי

להיות אבא לשתיים זה להיות כבר קצת פחות מלחיץ, אבל גם יותר מדאיג. או בקיצור – יותר מבלבל. אז הנה צרור עצות מבולבלות שהייתי רוצה לתת לכל אחת מהן, כדי להרגיע את עצמי.

---

אל תסמכי על אף אחד חוץ מעל עצמך: אנשים אוהבים להגיד לך מה נכון בשבילך, אבל הם כמעט תמיד מתכוונים שזה מה שנכון בשבילם. אני מכיר אותך מהיום שנולדת, ואמא שלך אפילו עוד לפני כן, ועדיין לפעמים אני צריך לזכור לסתום את הפה ולהקשיב לך, כדי ללמוד אותך טוב יותר. אתמול, למשל, בחרת חברה חדשה בגן. לא יודע למה דווקא היא. כנראה שגם לעולם לא אדע. לא בטוח אם גם את תדעי, אבל תסמכי על הבחירות שלך. אחרת הן יהפכו להתלבטות אינסופית.

אל תתביישי לבקש עזרה: יש דברים שאנחנו לא מצליחים לעשות לבד. יש לי עדיין כאבי גב ממקרים שבהם לא הבנתי את זה והתעקשתי סתם כי לא נעים. אבל זאת בעיה אצלי – למרות שבגילך את לא יכולה להבין שלאבא יש מגבלות. האמת היא שאנשים אוהבים ושמחים לעזור. תשאלי כמה מכאבי הגב האחרים שלי.



אל תעלבי: כשילד אומר לך משהו לא יפה, יש שתי אפשרויות – או שהוא לא יודע על מה הוא מדבר, או שהוא לא יודע איך צריך לדבר. ובגלל שהוא ילד, סביר ששני הדברים נכונים יחד. בכל מקרה, הבעיה היא אצלו. את צריכה פשוט לא להתעלם ולא להקשיב לו. בעצם כבר אמרתי לך את זה הרבה פעמים. את פשוט מתעלמת ולא מקשיבה לי.

אל תזניחי את מה שאת מרגישה: אנשים הם יצורים כאלה שצריכים שכל הזמן יסבירו להם מה קורה סביבם. אנשים לא יודעים לקרוא מחשבות – למזלנו, כי אנחנו לפעמים חושבים דברים שכדאי שלא ידעו – אבל אנשים גם בטוחים שהם תמיד צודקים, אז הם אפילו לא יודעים לעצור לרגע כדי להבין שאולי הם טועים. הבעיה גם מחמירה טיפה כשאת תינוקת ועדיין לא יודעת לדבר. מצד שני, גננות של פעוטון הן לפעמים טיפה יותר מוצלחות בלהבין למה את מתכוונת כשאת צורחת. וברוך השם, את יודעת לצרוח.



תתרחקי ממקומות שלא נעים לך בהם: לפעמים, הדרך הכי טובה לדאוג לעצמך היא לזכור שיש אפשרות אחרת. אם לא נוח בחצר, אפשר להיכנס ולצייר. אם לא נעים לשחק עם מישהי, אפשר לקום וללכת לחפש את החברה האחרת. המבוגרים קוראים לזה "אלטרנטיבה", אבל זה סתם כי הם לא מוצאים מילה חלופית.

תילחמי כדי לשנות תנאים לא נוחים: האנשים הכי גדולים ונחשבים בהיסטוריה הם אלה שלא רק הבינו – כמו כולם – שמשהו במציאות דפוק מיסודו, אלא גם ידעו מהו הדבר הדפוק הזה, ובעיקר מה צריך לשנות בו. אז נכון שאת עדיין תינוקת, ואין לך את הכלים להמציא המצאות גדולות, אבל אל תוותרי אם משהו מפריע לך. במילים אחרות – תצרחי.



תתרכזי במה שהיה טוב: אין רע בלי טוב. כלומר יש, אבל לא בגן שלך, אז אין סיבה שתחשבי על דברים כאלה כרגע. כשאני אומר לך לפני השינה להיזכר בדברים שהיו טובים לך במשך היום, זה לא רק כי אני עייף ורוצה שתירדמי מהר, זה בעיקר כדי שזה ישאר לך בראש גם בבוקר, כשתלכי שוב לגן. בינתיים בבוקר את שוכחת את זה ובוכה, אבל בסוף זה יסתדר, את תסתגלי, ויהיה לך טוב בגן החדש. ואז יהיה לי נחמד לחשוב שזה בגלל העצה הזאת שלי.

אל תתעלמי מהקשיים: אנחנו נוטים להתרגל באופן מהיר מדי ועצוב מדי למגבלות, ואז לחשוב שככה זה ואין מה לעשות. אומרים שאתגרים הם סוג של הזדמנות, אבל קודם כל צריך להבין שהם כאלה, ולא סתם דברים בלתי אפשריים. והיכולת להבדיל בין אתגרים לבין דברים בלתי אפשריים היא כשלעצמה אתגר לא קטן.



תשתדלי לצחוק: יש המון הוכחות שהצחוק ממש עוזר לגוף להיות בריא, אבל הצחוק וההומור הם תכונות שמעידות על חוכמה, וגם יכולות לחבר אליך חברים טובים – כאלה שבעצמם הם חכמים שמבינים את ההומור והחוכמה שמאחוריו. כלומר, זה נכון לגן ילדים. בפייסבוק, למשל, זה לא תמיד ככה.

מותר לפעמים לבכות: טוב, עכשיו זה נראה לך מובן מאליו, כי את לא יודעת לדבר. אבל אני יודע לדבר, ובגלל שאני לא בוכה לא תמיד מקשיבים לי. חוץ מזה, אומרים שלבכות זה משחרר ועוזר להתגבר. אז כשתלמדי לדבר תוכלי לספר לי את זה נכון.

תסתכלי קדימה: התחלנו ללמוד דמקה בשבוע שעבר. גם כי את רצית, וגם כי אני תמיד אוהב לראות איך קורה הפלא הזה של המוח – מסבירים את החוקים של מה מותר לעשות, ואחרי כמה משחקים, נוצרת פתאום גם היכולת לראות את מה שכדאי לעשות. לומדים לראות את הצעד קדימה. בלי זה אי אפשר לנצח. אז תסתכלי קדימה, ותראי שעכשיו קצת קשה בגן החדש, אבל עוד שבוע תסתגלי ותאהבי אותו. איך אני יודע? כי אני מסתכל אחורה ונזכר שככה בדיוק זה היה בשנה שעברה, בגן הקודם.

תתרכזי בהווה: אנשים לא מעריכים מספיק את ההווה. חלקם אפילו לא מבין שהוא משהו שקיים. יש אנשים שחיים בעבר, ויש כאלה שחושבים כל הזמן על העתיד. לשני הסוגים האלה קוראים "מבוגרים". תנצלי את זה שאת עדיין תינוקת. תהני מהצעצועים חסרי הפואנטה, מלפתוח לי את השרוכים בנעליים, מהישגים כמו לזחול, לעמוד, או לא לזכור מה הטריד אותך לפני רגע. ההווה שלך הוא גדול מאוד עכשיו. תהני ממנו לפני שהוא יצטמצם ויראה לך חסר משמעות.



תלמדי מאחותך: היא מגיעה לגן החדש בפעם הראשונה בחיים, ואין לה תבניות או השוואות בראש. היא לא יודעת למה לצפות, ובגלל זה היא יודעת להנות מכל דבר. ואם לא, היא תמיד יודעת לצרוח.

תלמדי מאחותך: היא כבר היתה בשלושה גנים, כולל הגן שאת הולכת אליו השנה בפעם הראשונה.  היא יודעת שבהתחלה קשה להתרגל להיות במקום חדש, אבל שזאת גם הזדמנות להכיר וללמוד דברים חדשים. נכון, לא כמו הדברים שאבא יודע ללמד, אבל בחיים יש גם פשרות.

החופש להסתגל

במעלה שביל המדרגות שמוביל אל הגן החדש היא מדלגת בשמחה, גוררת אחריה את התיק עם הגלגלים, ואת כל ההבטחות. אבל ברגע שעוברים את הדלת, כמו קסם קטן, הפנים שלה מרצינות, השפה התחתונה מתחילה להתכופף בדרך החד-סטרית כלפי מטה, והדמעות – הדמעות פורצות מהעיניים למרחק מטר וחצי קדימה, כמו בסרט מצוייר.
וכל ההערות של כולם על כך שהיא לא דומה לי (למזלי), נשכחות ביחד עם כל ההבטחות ההן, כשפתאום הקושי שלה ושלי להסתגל למסגרת חדשה וזרה צורח לי באוזן להישאר. לא ללכת.

וזה לא שאני לא אוהב מסגרות, או לא זקוק להן. להיפך – אני הרי אמן בנפשי, ואמנים יוצרים חייבים את המסגרת, אחרת לא יהיה להם מה לנפץ בדרך אל תהילת הממסד והמוזיאונים הגדולים. הבעיה שלי היא כנראה רק עם מסגרות מהסוג שמישהו החליט לייצר עבורי. כי כמו בכל דבר, אני מעדיף להיות אידיוט ולסמוך רק על עצמי. כך שאהיה גם אידיוט, וגם כזה שלא יכול להאשים אף אחד באידיוטיות שלו.

קצת לפני שנכנסנו לגן החדש, כלומר בשבועיים שלפני-כן, היינו חלק מהמסגרת הארצית הכפויה של חופשת הקיץ. יצרנו לעצמנו סדר-יום קפדני ומדוקדק, והמון ציורים בצבעי גואש, עד שנכנענו ויצאנו לנופש כפרי בעמק-יזרעאל, ביחד עם עוד כמה ילדים אבודים, וכמובן הפעוטות שלהם.
בכל יום היתה ארוחת בוקר, בילוי בבריכת השחיה, שיחות על מדשאת הקיבוץ, ומאבק ברוח שהעיפה את ארוחת הערב מהשולחנות בחוץ. וזאת היתה יכולה להיות מסגרת מושלמת, אלמלא ההחלטה האידיוטית שלי לקחת על עצמי שני אתגרי כתיבה עם דדליין קפדני שאיכשהו נופל בול על סוף החופשה.

אז למשך שעתיים בכל יום ארזתי את המחוייבות המפעפעת והמחברת חסרת השוליים, ויצאתי לשרבט מילים באיזה בית קפה פסטורלי מול הנוף של מסילת רכבת העמק הישנה. ולמרות שהתנאים האלה לא היו אופטימליים, הם היו מסגרת העבודה שקבעתי לעצמי – אז הם עזרו, אם לא לאיכות היצירה, לפחות להוכיח לעצמי שאני עדיין מסוגל ליצור לעצמי מסגרת עבודה.

כמה ימים וכמה ציורי גואש לאחר מכן, שלחתי את הסיפורים החדשים אל הלא-נודע, והתפניתי לעכל את תחושת בזבוז הזמן שבכל זה, ואת ההבנה שהחופשה באמת נגמרה, ומפנה את מקומה לקבוצת ווטסאפ של הורים שאת אף-אחד מהם אנחנו לא מכירים, ולגמרי בצירוף מקרים – גם משרה חדשה של אשתי, וחוזה עם תנאים חדשים לעבודה שלי. אחרי הכל, יש לנו מחוייבות אדירה להתאים את עצמנו להגדרות האלו, של הדור שחייב להחליף לעצמו את המסגרת מדי זמן מה.

כי מסגרת היא הרי חסרת משמעות כשלעצמה. כל המשמעות שלה נוצרת מתוך אוסף האנשים שבתוכה, שנצמדים ומתחברים זה לזה רק באמצעות התיעוב המשותף כלפיה, והתחושה העמומה של כל אחד מהם, שהוא ראוי למשהו יותר טוב ממנה. אבל האדם הוא הרי היצור הכי סתגלן בבריאה כולה. ומסתבר שאנחנו יכולים להתרגל לכל מסגרת ולכל אורח חיים – נופש בקיבוץ, גן ילדים חדש, או שירות לקוחות גרוע של חברות תקשורת – ובאורח פלא זה אפילו נהיה יותר קל אם אנחנו עוד משלמים על זה כסף. כי כסף הוא יצרן המחוייבות הכי יעיל שיש.

אבל הילדה עדיין לא מבינה את כל זה, אז הלכנו לגן החדש ליומיים של "הסתגלות", שבהם היא בוכה רק למשך שעה, ומיד מחולצת לתוך נסיונות לא מוצלחים ולא כנים במיוחד, להסביר לה שהגן החדש מקסים, ושיש בו בדיוק את כל מה שהיא רוצה, ושהיא תשמח שם ותיצור שם דברים יפים, ושטוב נו, הרי האדם הוא יצור סתגלן, ואפשר – או צריך – להתרגל לכל מסגרת בחיים.
וכדי להרגיע את תחושת חוסר השייכות הזאת, מייד התקשרתי לאחותי לשמוע איך היתה ההסתגלות של הילדים שלה, או אולי שלה עצמה, או אולי של כל ההורים כולם, שמתקשרים זה לזה כדי לערוך את השיחה המסורתית הזאת, שמתחייבת מהמסגרת שנקראת "הורות".

אבל אני לא מוטרד מאוד. אני מכיר את הילדה שלי. היא דומה לי. לוקח לה זמן להתאים את עצמה למסגרת, או לפחות להבין שאין ברירה. אני יודע שיעברו עוד כמה ימים עד שהיא תתרגל והכל יהיה בסדר. ואז כמובן יגיעו חגי תשרי, עם החופשות, והכל יתבלבל שוב, עד שהיא תתרגל מחדש. אבל בסוף היא תאהב את הגן הזה, והוא יאהב אותה, והיא תרגיש בו כמו בבית, או לפחות כמו בכל מקום שאליו היא מגיעה ומרגישה בו כמו בבית.
רק שבינתיים, בלילה, באמת קצת צובט בלב לשמוע לפני שהולכים לישון איך היא עוד אומרת "אני מתגעגעת לגן הישן שלי".
ובלב הנצבט אני אומר "גם אני מתגעגע לגן הישן שלי, מתוקה. גם אני".

זהו לא סיכום שנה

בראש השנה הקודם, הדיסוננס של לאכול דגים מול האקווריום היה נחלתי הבלעדית. הפעם, בפעם הראשונה, גם התינוקת שלי תהיה שם, תסתכל על הדגים ששוחים ותגיד "דג דג", בזמן שנגיד לה "טעים, נכון? כפיים. אוי לא, לא עם האוכל את הכפיים. אוף".

אומרים שבשנה הראשונה יש ראשוניות כזאת לכל דבר, מין התרגשות של משהו חדש. בגיל הזה בכל יום יש מתנה חדשה: מילה, תנועה, פרצוף. אני כל הזמן משתדל לספר לעצמי שוב ושוב על כל דבר קטן כזה, כי אני יודע שאחר כך הוא הופך לשיגרה. לפעמים אפילו שיגרה מעצבנת. במקרה שלי, בעיית הזכרון שפיתחתי דווקא עושה פה שירות טוב: היתרון היחיד בלהיות שכחן כרוני, הוא היכולת להתרגש מחדש גם מדברים שאינם חדשים. מצד שני, בטווח הארוך אני מגלה שיש לי בעיה עם הערכות זמנים לאחור. אלא אם אירוע מוצמד לאיזה חג, במקרה. ואז אני שוב מופתע ואומר "וואו, עברה כבר שנה?!"

בשלב הזה מאוד מפתה לערוך סיכומי שנה, ורשימת תקוות לשנה הבאה. אבל האמת היא שאנחנו לא חיים מראש-השנה אחד לראש-השנה אחר, ואנחנו אף-פעם לא מסכמים שום דבר. אחרי החגים הכל ממשיך ונמשך, והאירועים שמכוננים אותנו לא תמיד מצייתים ללוח השנה, או אפילו לעונות השנה. ככל שהחיים ממשיכים, אני מגלה שחשבון-נפש הוא משהו שמלווה את ציר הזמן בכל מיני נקודות שאינן מתוכננות מראש, ושאי-אפשר למתוח קווים בין הנקודות האלו ולמצוא ציור בעל משמעות חדשה.

לפני שבועיים היא הלכה בפעם הראשונה לגן. תינוקת בת 9 חודשים שהתרגלה להיות איתנו, אבל התרגלה גם שאנחנו נותנים לה את החופש שלה, או לפחות ככה אנחנו מספרים לעצמנו. כמיטב המסורת, היא הורידה אותי באותו בוקר בבית קפה ביחד עם עוד הורים נרגשים, ואמרה לי לא לבכות. לא בכיתי, ובאופן מפתיע (במיוחד לאור הגנים הלא-סוציאליים שלי) היא באמת נפרדה מאיתנו בקלות, ושמחה להיות בגן יום שלם. אבל בזמן שהשתחרר לי, מצאתי את עצמי תוהה האם היא תמשיך לאהוב גם אותי, או שמא זאת תחילת הספירה לאחור, עד שהיא לא תספור אותי. זרע הפורענות שיצמח לכדי "אוף אבא אתה זקן ומטומטם, תעזוב אותי".

אחר כך, בדרך חזרה, עברתי ליד הדירה הקודמת שלי. בבת אחת נחתה עלי ההכרה: איזה שינוי קיצוני עברו החיים שלי בשנתיים האחרונות. כמה שונים הדברים שהיו לי חשובים בחיפוש אחרי הדירה ההיא, מהדברים שחיפשתי בדירה הנוכחית. כמה שונה השיגרה שלי, ואפילו כמה שונות הסיבות לכאבי הגב שלי.

אבל החוכמה היא לחייך בכל פעם שנתקלים באותו "אז". לחייך לא מתוך מרירות של אובדן, אלא לחייך מתוך הבנה שגם מה שיש עכשיו יכול להפוך לנוסטלגיה. אלה החיים - פסקאות שמתחילות ב"השבוע" יהפכו להיות פסקאות שמתחילות ב"פעם", ואם יש משהו שכן אפשר להסיק, זה שכל העניין קורה מהר יותר ממה שנדמה.

השבוע, למשל, הזמינו אותנו לאסיפת הורים בגן. בהתחלה חשבנו ללכת יחד, אבל פחדתי ששוב יגידו עלי שאני לא ממצה את הפוטנציאל שלי, כמו בכל אסיפות ההורים של פעם. העדפתי להישאר עם הקטנה בבית ולהרגיע אותה בכל חצי שעה מהבכי של השיניים החדשות, ואשתי הלכה למה שהסתבר כחוויית יום גן להורים, עם פעילויות יצירה, דינמיקה קבוצתית, וכיבוד קל בבקבוקים שנקנו במבצע מהסופר-פארם.

עיסוק בעבר וחיבור שלו אל ההווה גורמים גם לאדם הרומנטי ביותר לחשוב קצת על העתיד, וזה אולי אירוני, כי נוסטלגיה משרתת קודם כל את המטרה של בריחה מהעתיד. אבל הבנאליה של איחולים לשנה החדשה לוקה באותה מתיקות, והנה הסיבה שאין טעם בשילוב סיכומי שנה בטור שעוסק בהתחלות חדשות - גם אם לוח השנה במקרה מצמיד אותן לחג.