במעלה שביל המדרגות שמוביל אל הגן החדש היא מדלגת בשמחה, גוררת אחריה את התיק עם הגלגלים, ואת כל ההבטחות. אבל ברגע שעוברים את הדלת, כמו קסם קטן, הפנים שלה מרצינות, השפה התחתונה מתחילה להתכופף בדרך החד-סטרית כלפי מטה, והדמעות – הדמעות פורצות מהעיניים למרחק מטר וחצי קדימה, כמו בסרט מצוייר.
וכל ההערות של כולם על כך שהיא לא דומה לי (למזלי), נשכחות ביחד עם כל ההבטחות ההן, כשפתאום הקושי שלה ושלי להסתגל למסגרת חדשה וזרה צורח לי באוזן להישאר. לא ללכת.
וזה לא שאני לא אוהב מסגרות, או לא זקוק להן. להיפך – אני הרי אמן בנפשי, ואמנים יוצרים חייבים את המסגרת, אחרת לא יהיה להם מה לנפץ בדרך אל תהילת הממסד והמוזיאונים הגדולים. הבעיה שלי היא כנראה רק עם מסגרות מהסוג שמישהו החליט לייצר עבורי. כי כמו בכל דבר, אני מעדיף להיות אידיוט ולסמוך רק על עצמי. כך שאהיה גם אידיוט, וגם כזה שלא יכול להאשים אף אחד באידיוטיות שלו.
קצת לפני שנכנסנו לגן החדש, כלומר בשבועיים שלפני-כן, היינו חלק מהמסגרת הארצית הכפויה של חופשת הקיץ. יצרנו לעצמנו סדר-יום קפדני ומדוקדק, והמון ציורים בצבעי גואש, עד שנכנענו ויצאנו לנופש כפרי בעמק-יזרעאל, ביחד עם עוד כמה ילדים אבודים, וכמובן הפעוטות שלהם.
בכל יום היתה ארוחת בוקר, בילוי בבריכת השחיה, שיחות על מדשאת הקיבוץ, ומאבק ברוח שהעיפה את ארוחת הערב מהשולחנות בחוץ. וזאת היתה יכולה להיות מסגרת מושלמת, אלמלא ההחלטה האידיוטית שלי לקחת על עצמי שני אתגרי כתיבה עם דדליין קפדני שאיכשהו נופל בול על סוף החופשה.
אז למשך שעתיים בכל יום ארזתי את המחוייבות המפעפעת והמחברת חסרת השוליים, ויצאתי לשרבט מילים באיזה בית קפה פסטורלי מול הנוף של מסילת רכבת העמק הישנה. ולמרות שהתנאים האלה לא היו אופטימליים, הם היו מסגרת העבודה שקבעתי לעצמי – אז הם עזרו, אם לא לאיכות היצירה, לפחות להוכיח לעצמי שאני עדיין מסוגל ליצור לעצמי מסגרת עבודה.
כמה ימים וכמה ציורי גואש לאחר מכן, שלחתי את הסיפורים החדשים אל הלא-נודע, והתפניתי לעכל את תחושת בזבוז הזמן שבכל זה, ואת ההבנה שהחופשה באמת נגמרה, ומפנה את מקומה לקבוצת ווטסאפ של הורים שאת אף-אחד מהם אנחנו לא מכירים, ולגמרי בצירוף מקרים – גם משרה חדשה של אשתי, וחוזה עם תנאים חדשים לעבודה שלי. אחרי הכל, יש לנו מחוייבות אדירה להתאים את עצמנו להגדרות האלו, של הדור שחייב להחליף לעצמו את המסגרת מדי זמן מה.
כי מסגרת היא הרי חסרת משמעות כשלעצמה. כל המשמעות שלה נוצרת מתוך אוסף האנשים שבתוכה, שנצמדים ומתחברים זה לזה רק באמצעות התיעוב המשותף כלפיה, והתחושה העמומה של כל אחד מהם, שהוא ראוי למשהו יותר טוב ממנה. אבל האדם הוא הרי היצור הכי סתגלן בבריאה כולה. ומסתבר שאנחנו יכולים להתרגל לכל מסגרת ולכל אורח חיים – נופש בקיבוץ, גן ילדים חדש, או שירות לקוחות גרוע של חברות תקשורת – ובאורח פלא זה אפילו נהיה יותר קל אם אנחנו עוד משלמים על זה כסף. כי כסף הוא יצרן המחוייבות הכי יעיל שיש.
אבל הילדה עדיין לא מבינה את כל זה, אז הלכנו לגן החדש ליומיים של "הסתגלות", שבהם היא בוכה רק למשך שעה, ומיד מחולצת לתוך נסיונות לא מוצלחים ולא כנים במיוחד, להסביר לה שהגן החדש מקסים, ושיש בו בדיוק את כל מה שהיא רוצה, ושהיא תשמח שם ותיצור שם דברים יפים, ושטוב נו, הרי האדם הוא יצור סתגלן, ואפשר – או צריך – להתרגל לכל מסגרת בחיים.
וכדי להרגיע את תחושת חוסר השייכות הזאת, מייד התקשרתי לאחותי לשמוע איך היתה ההסתגלות של הילדים שלה, או אולי שלה עצמה, או אולי של כל ההורים כולם, שמתקשרים זה לזה כדי לערוך את השיחה המסורתית הזאת, שמתחייבת מהמסגרת שנקראת "הורות".
אבל אני לא מוטרד מאוד. אני מכיר את הילדה שלי. היא דומה לי. לוקח לה זמן להתאים את עצמה למסגרת, או לפחות להבין שאין ברירה. אני יודע שיעברו עוד כמה ימים עד שהיא תתרגל והכל יהיה בסדר. ואז כמובן יגיעו חגי תשרי, עם החופשות, והכל יתבלבל שוב, עד שהיא תתרגל מחדש. אבל בסוף היא תאהב את הגן הזה, והוא יאהב אותה, והיא תרגיש בו כמו בבית, או לפחות כמו בכל מקום שאליו היא מגיעה ומרגישה בו כמו בבית.
רק שבינתיים, בלילה, באמת קצת צובט בלב לשמוע לפני שהולכים לישון איך היא עוד אומרת "אני מתגעגעת לגן הישן שלי".
ובלב הנצבט אני אומר "גם אני מתגעגע לגן הישן שלי, מתוקה. גם אני".
וכל ההערות של כולם על כך שהיא לא דומה לי (למזלי), נשכחות ביחד עם כל ההבטחות ההן, כשפתאום הקושי שלה ושלי להסתגל למסגרת חדשה וזרה צורח לי באוזן להישאר. לא ללכת.
וזה לא שאני לא אוהב מסגרות, או לא זקוק להן. להיפך – אני הרי אמן בנפשי, ואמנים יוצרים חייבים את המסגרת, אחרת לא יהיה להם מה לנפץ בדרך אל תהילת הממסד והמוזיאונים הגדולים. הבעיה שלי היא כנראה רק עם מסגרות מהסוג שמישהו החליט לייצר עבורי. כי כמו בכל דבר, אני מעדיף להיות אידיוט ולסמוך רק על עצמי. כך שאהיה גם אידיוט, וגם כזה שלא יכול להאשים אף אחד באידיוטיות שלו.
קצת לפני שנכנסנו לגן החדש, כלומר בשבועיים שלפני-כן, היינו חלק מהמסגרת הארצית הכפויה של חופשת הקיץ. יצרנו לעצמנו סדר-יום קפדני ומדוקדק, והמון ציורים בצבעי גואש, עד שנכנענו ויצאנו לנופש כפרי בעמק-יזרעאל, ביחד עם עוד כמה ילדים אבודים, וכמובן הפעוטות שלהם.
בכל יום היתה ארוחת בוקר, בילוי בבריכת השחיה, שיחות על מדשאת הקיבוץ, ומאבק ברוח שהעיפה את ארוחת הערב מהשולחנות בחוץ. וזאת היתה יכולה להיות מסגרת מושלמת, אלמלא ההחלטה האידיוטית שלי לקחת על עצמי שני אתגרי כתיבה עם דדליין קפדני שאיכשהו נופל בול על סוף החופשה.
אז למשך שעתיים בכל יום ארזתי את המחוייבות המפעפעת והמחברת חסרת השוליים, ויצאתי לשרבט מילים באיזה בית קפה פסטורלי מול הנוף של מסילת רכבת העמק הישנה. ולמרות שהתנאים האלה לא היו אופטימליים, הם היו מסגרת העבודה שקבעתי לעצמי – אז הם עזרו, אם לא לאיכות היצירה, לפחות להוכיח לעצמי שאני עדיין מסוגל ליצור לעצמי מסגרת עבודה.
כי מסגרת היא הרי חסרת משמעות כשלעצמה. כל המשמעות שלה נוצרת מתוך אוסף האנשים שבתוכה, שנצמדים ומתחברים זה לזה רק באמצעות התיעוב המשותף כלפיה, והתחושה העמומה של כל אחד מהם, שהוא ראוי למשהו יותר טוב ממנה. אבל האדם הוא הרי היצור הכי סתגלן בבריאה כולה. ומסתבר שאנחנו יכולים להתרגל לכל מסגרת ולכל אורח חיים – נופש בקיבוץ, גן ילדים חדש, או שירות לקוחות גרוע של חברות תקשורת – ובאורח פלא זה אפילו נהיה יותר קל אם אנחנו עוד משלמים על זה כסף. כי כסף הוא יצרן המחוייבות הכי יעיל שיש.
אבל הילדה עדיין לא מבינה את כל זה, אז הלכנו לגן החדש ליומיים של "הסתגלות", שבהם היא בוכה רק למשך שעה, ומיד מחולצת לתוך נסיונות לא מוצלחים ולא כנים במיוחד, להסביר לה שהגן החדש מקסים, ושיש בו בדיוק את כל מה שהיא רוצה, ושהיא תשמח שם ותיצור שם דברים יפים, ושטוב נו, הרי האדם הוא יצור סתגלן, ואפשר – או צריך – להתרגל לכל מסגרת בחיים.
וכדי להרגיע את תחושת חוסר השייכות הזאת, מייד התקשרתי לאחותי לשמוע איך היתה ההסתגלות של הילדים שלה, או אולי שלה עצמה, או אולי של כל ההורים כולם, שמתקשרים זה לזה כדי לערוך את השיחה המסורתית הזאת, שמתחייבת מהמסגרת שנקראת "הורות".
אבל אני לא מוטרד מאוד. אני מכיר את הילדה שלי. היא דומה לי. לוקח לה זמן להתאים את עצמה למסגרת, או לפחות להבין שאין ברירה. אני יודע שיעברו עוד כמה ימים עד שהיא תתרגל והכל יהיה בסדר. ואז כמובן יגיעו חגי תשרי, עם החופשות, והכל יתבלבל שוב, עד שהיא תתרגל מחדש. אבל בסוף היא תאהב את הגן הזה, והוא יאהב אותה, והיא תרגיש בו כמו בבית, או לפחות כמו בכל מקום שאליו היא מגיעה ומרגישה בו כמו בבית.
רק שבינתיים, בלילה, באמת קצת צובט בלב לשמוע לפני שהולכים לישון איך היא עוד אומרת "אני מתגעגעת לגן הישן שלי".
ובלב הנצבט אני אומר "גם אני מתגעגע לגן הישן שלי, מתוקה. גם אני".
אין תגובות :
הוסף רשומת תגובה