האימרה הידועה טוענת שיש שלושה סוגים של שקרים: שקר גס, שקר לבן, וסטטיסטיקה. אבל זה כמובן לא מדויק – הרי לא כל סטטיסטיקה היא שקר. רק תשעים אחוז ממנה, בממוצע.
מהרגע שתינוק נולד, הוא נזרק לתוך האחוזון המתאים למשקל ולגובה, כדי שהאחות ב"טיפת חלב" תדע איך לנזוף באופן מדויק יותר בהורים שלו. משהו לא מסתדר ולא נוח לנו עם אנשים שלא יושבים בתוך גרף עם מגמה ברורה, ולכן הסטטיסטיקה גם לא שואלת אף-אחד אם הוא מסכים להיכנס אליה או לא. כל חיינו אנחנו כאילו עובדים ולומדים, אבל למעשה רק עסוקים בללמוד איך להשוות את עצמנו לאחרים – למשפחה, לחברים, או לתאום התיאורטי שלנו שחי במדינה יותר מוצלחת, או אפילו בברלין. ואם קשה לנו עם העניין, אנחנו פשוט ממציאים עוד כלי סטטיסטי, יותר משוכלל – כמו פקטור שמחשב מחדש את הציון לכל הכיתה בקורס סטטיסטיקה א' באוניברסיטה.
וככה, עם הסיכוי הגדל והולך למות אחרי כל יום שבו הצלחנו לשרוד, עוברים כל החיים. עד שאנחנו באמת מתים והופכים כמובן לאיזו קטגוריה סטטיסטית של מוות כזה או אחר: מוות ממחלה או מתאונה, מוות פשוט או הירואי – כאילו שזה יעזור למנחמים לבחור את המילים שלהם.
והסטטיסטיקה מאפשרת לנו להתעלם מהפרטים, היא מאפשרת לנו לשכלל את ההדחקה – שהיא הדרך שלנו להמשיך לחיות בשקט. לתת מסגרת כאילו הגיונית – עד כדי שתי סטיות תקן – לכל מה שקורה, גם אם הוא "רגיל", וגם אם הוא "חריג". להסביר מדוע דברים קורים כמו שציפינו, ויותר מזה – מדוע הם לא קורים כמו שציפינו. כי הסטטיסטיקה יודעת להסביר הכל, כחלק מאיזו תוכנית גדולה ומסודרת – כמו שעושה הדת, רק בלי הסיפורים הפיקנטיים והאוכל בחגים.
ככה למשל בספורט. כשהוא מתחיל לשעמם אותנו אנחנו הופכים אותו למספרים, לממוצעים, לאחוזים, ולאנקדוטות כמו "מכבי חיפה כבר 15 שנים לא ניצחה במשחק-בית בהפרש גדול יותר משער אחד, כשהשחקנים שלה רצו במחצית השניה פחות מ-4 ק"מ בממוצע", ואז נורא נהנים לראות את הפרשנים מתווכחים אם גורלה של הסטטיסטיקה תמיד "להתיישר" או "להישבר".
והספורט הוא הרי מיקרוקוסמוס של החיים עצמם – השלכה סטטיסטית דרך קלישאות של מדגם מייצג, לתוך מציאות החיים המורכבת עד כאב. כי הרי פעם הכל היה פשוט יותר. ואני מתכוון לפעם, לפני שהיו מחשבים רבי עוצמה וגליונות "אקסל" – כשהיינו חיים במערות בלי לדעת מה הטמפרטורה הממוצעת בחודש הזה של השנה, או מהי בכלל השנה. אבל כשעברנו איזו נקודת אופטימום מסויימת, נוצר מצב שבו יש יותר מדי אנשים בעולם, ואז כבר לא היתה ברירה אלא להתחיל לאגד אותם לתוך קבוצות ולתת בהם סימנים. דברים כמו "עשירים", "עניים", "שחורים", או "גזענים".
והיום, כשיש בעולם לא רק יותר מדי אנשים, אלא גם יותר מדי מידע עליהם, גם אין ברירה. ובדיוק באותו אופן אנחנו מאגדים את כל המידע מפוצץ השכל הזה לתוך קבוצות, ונותנים לקבוצות האלו סימנים של אותיות יווניות. דברים כמו "אפסילון השחורים שמשחקים כדורסל ולכן הם בטא-יותר-עשירים".
כי הסטטיסטיקה היא המקום היחיד שבו מותר לעשות הכללות על אנשים ולצאת מזה בשלום. זה אפילו נחשב למשהו שראוי לדיווח בתקשורת, אם כי סף הכניסה לקטגוריה הזאת הוא לא גבוה מלכתחילה. ככה למשל, מדי שבוע (פלוס-מינוס), מתפרסם בעיתון איזה סקר שמספר לנו כל מיני פרטים מדוייקים להפליא ובאותה מידה חסרי חשיבות לחלוטין, ועורכי העיתונים מתלבטים אם להציג את הנתונים כפי שהם, בטבלה ובאיורים משעממים, או להמציא סיפור שיעוות אותם כך שכל קורא יוכל למצוא בו את עצמו, ולהיות חלק מה-14.3% שאשכרה קוראים את העיתון מעבר לכותרות שבו.
אבל הסטטיסטיקה, כמו הדת, מספרת לנו המון פרטים וחוקים, שכאילו מסדרים את הכל – אבל בעצם רק מסתירים את העיקר. כי הפרטים לא באמת חשובים. חשוב הסקר עצמו. חשוב עצם קיומו, וזה גם תפקידו. הוא קובע לנו מה בכלל הנושא שראוי שנדבר עליו: בחירות לכנסת, גיל הנישואין, או השכר הממוצע שאיכשהו תמיד גבוה יותר משלנו.
כי בחיים, כמעט תמיד (עד כדי מובהקות), מה שחשוב זה לא התשובות המנומקות, אלא דווקא השאלות שחשדנו שכדאי לבחור לשאול.
אני בטוח, למשל, שהיה כבר סקר שמצא שלרוב האנשים התגנב פעם בלילה איזה חשד שאולי כולנו חיים בחלום של מישהו אחר, או במציאות מדומה של איזה מחשב-על – אבל זה דווקא סביר והגיוני, אולי אפילו נוח. על מה שלא מדברים בדרך-כלל, זה על החשד הקשה יותר – שאולי גם כל הנתונים שמוסרים לנו ומחשבים עבורנו שגויים, והכל הכל, מההתחלה ועד הסוף, סתם שקר גס של הסטטיסטיקה.
מהרגע שתינוק נולד, הוא נזרק לתוך האחוזון המתאים למשקל ולגובה, כדי שהאחות ב"טיפת חלב" תדע איך לנזוף באופן מדויק יותר בהורים שלו. משהו לא מסתדר ולא נוח לנו עם אנשים שלא יושבים בתוך גרף עם מגמה ברורה, ולכן הסטטיסטיקה גם לא שואלת אף-אחד אם הוא מסכים להיכנס אליה או לא. כל חיינו אנחנו כאילו עובדים ולומדים, אבל למעשה רק עסוקים בללמוד איך להשוות את עצמנו לאחרים – למשפחה, לחברים, או לתאום התיאורטי שלנו שחי במדינה יותר מוצלחת, או אפילו בברלין. ואם קשה לנו עם העניין, אנחנו פשוט ממציאים עוד כלי סטטיסטי, יותר משוכלל – כמו פקטור שמחשב מחדש את הציון לכל הכיתה בקורס סטטיסטיקה א' באוניברסיטה.
וככה, עם הסיכוי הגדל והולך למות אחרי כל יום שבו הצלחנו לשרוד, עוברים כל החיים. עד שאנחנו באמת מתים והופכים כמובן לאיזו קטגוריה סטטיסטית של מוות כזה או אחר: מוות ממחלה או מתאונה, מוות פשוט או הירואי – כאילו שזה יעזור למנחמים לבחור את המילים שלהם.
והסטטיסטיקה מאפשרת לנו להתעלם מהפרטים, היא מאפשרת לנו לשכלל את ההדחקה – שהיא הדרך שלנו להמשיך לחיות בשקט. לתת מסגרת כאילו הגיונית – עד כדי שתי סטיות תקן – לכל מה שקורה, גם אם הוא "רגיל", וגם אם הוא "חריג". להסביר מדוע דברים קורים כמו שציפינו, ויותר מזה – מדוע הם לא קורים כמו שציפינו. כי הסטטיסטיקה יודעת להסביר הכל, כחלק מאיזו תוכנית גדולה ומסודרת – כמו שעושה הדת, רק בלי הסיפורים הפיקנטיים והאוכל בחגים.
ככה למשל בספורט. כשהוא מתחיל לשעמם אותנו אנחנו הופכים אותו למספרים, לממוצעים, לאחוזים, ולאנקדוטות כמו "מכבי חיפה כבר 15 שנים לא ניצחה במשחק-בית בהפרש גדול יותר משער אחד, כשהשחקנים שלה רצו במחצית השניה פחות מ-4 ק"מ בממוצע", ואז נורא נהנים לראות את הפרשנים מתווכחים אם גורלה של הסטטיסטיקה תמיד "להתיישר" או "להישבר".
והיום, כשיש בעולם לא רק יותר מדי אנשים, אלא גם יותר מדי מידע עליהם, גם אין ברירה. ובדיוק באותו אופן אנחנו מאגדים את כל המידע מפוצץ השכל הזה לתוך קבוצות, ונותנים לקבוצות האלו סימנים של אותיות יווניות. דברים כמו "אפסילון השחורים שמשחקים כדורסל ולכן הם בטא-יותר-עשירים".
כי הסטטיסטיקה היא המקום היחיד שבו מותר לעשות הכללות על אנשים ולצאת מזה בשלום. זה אפילו נחשב למשהו שראוי לדיווח בתקשורת, אם כי סף הכניסה לקטגוריה הזאת הוא לא גבוה מלכתחילה. ככה למשל, מדי שבוע (פלוס-מינוס), מתפרסם בעיתון איזה סקר שמספר לנו כל מיני פרטים מדוייקים להפליא ובאותה מידה חסרי חשיבות לחלוטין, ועורכי העיתונים מתלבטים אם להציג את הנתונים כפי שהם, בטבלה ובאיורים משעממים, או להמציא סיפור שיעוות אותם כך שכל קורא יוכל למצוא בו את עצמו, ולהיות חלק מה-14.3% שאשכרה קוראים את העיתון מעבר לכותרות שבו.
אבל הסטטיסטיקה, כמו הדת, מספרת לנו המון פרטים וחוקים, שכאילו מסדרים את הכל – אבל בעצם רק מסתירים את העיקר. כי הפרטים לא באמת חשובים. חשוב הסקר עצמו. חשוב עצם קיומו, וזה גם תפקידו. הוא קובע לנו מה בכלל הנושא שראוי שנדבר עליו: בחירות לכנסת, גיל הנישואין, או השכר הממוצע שאיכשהו תמיד גבוה יותר משלנו.
כי בחיים, כמעט תמיד (עד כדי מובהקות), מה שחשוב זה לא התשובות המנומקות, אלא דווקא השאלות שחשדנו שכדאי לבחור לשאול.
אני בטוח, למשל, שהיה כבר סקר שמצא שלרוב האנשים התגנב פעם בלילה איזה חשד שאולי כולנו חיים בחלום של מישהו אחר, או במציאות מדומה של איזה מחשב-על – אבל זה דווקא סביר והגיוני, אולי אפילו נוח. על מה שלא מדברים בדרך-כלל, זה על החשד הקשה יותר – שאולי גם כל הנתונים שמוסרים לנו ומחשבים עבורנו שגויים, והכל הכל, מההתחלה ועד הסוף, סתם שקר גס של הסטטיסטיקה.
אין תגובות :
הוסף רשומת תגובה