קו ההתחלה

כבר כמה שנים, בכל פעם מחדש, אחותי מנסה לשכנע אותי לקרוא את "ספר הפתיחות" של ענר שלו – ספר שיש בו למעשה רק פסקאות פתיחה של סיפורים, בלי ההמשכים שלהן. אני תמיד אומר לה שהתחלות דווקא יש לי מספיק, והבעיה שלי היא מה לעשות איתן הלאה. בדיוק, היא אומרת. הנה מישהו שמצא מה לעשות עם זה. תקרא.

יש כמה דרכים מוכחות לכתוב התחלות. אפשר למשל, להצהיר משהו כללי ומבטיח מאוד, בדיוק כמו במשפט הקודם. דרך נפוצה אחרת היא לספר סיפור אישי קטן, למשל כמו זה שבמשפט הראשון של הטור הזה כולו, או אנקדוטה מעניינת, כמו מה שאכתוב דווקא בפסקת הסיום. ואפשר כמובן לכתוב משפט שיש בו מתח וסתירה מסויימת: הרי בעצם כמעט כל משפט יכול להיות התחלה מוצלחת של משהו – למרבה האבסורד, אפילו, ואולי בעיקר, משפט שנשמע לגמרי כמו משפט סיום.

כי למרות שהפתגם הידוע אומר שכל ההתחלות קשות, למעשה ההיפך הוא הנכון. להתחיל משהו זה הדבר הכי קל בעולם. ככה זה לפחות אצלי. חוץ מלהתחיל עם נשים, אולי, אבל זה כבר נושא לטור אחר.
בשבילי, החלק הקשה היה מאז ומעולם להמשיך. להתמיד. להגיע לשלב שבו צריך כבר לעבוד יותר קשה, והרבה יותר אפור. ולהמשיך גם עם זה. להשלים את כתיבת הספר מעבר לתקציר שניסחתי; לסיים את תיכנות האפליקציה אחרי שעיצבתי ותכננתי אותה; להתמיד בהשקיית אדניות התבלינים אחרי ששתלתי אותם כל כך יפה.

לא מזמן סידרתי את תיקיית הכתיבה היצירתית שלי, וגיליתי שיש שם המון. כלומר, יש שם המון התחלות ורעיונות. כל התחלה כזאת היא משהו שדורש המון זמן ומאמץ לפתח ולהשלים, ואת כולן אני רוצה לפתח ולהשלים. ובמקום זה אני מוצא את עצמי ממציא עוד התחלות, עוד רעיונות, או בימים יבשים במיוחד – פשוט עושה סדר יותר מדויק בתיקיה ההיא. כלומר, ממשיך לעשות סדר. כי גם אותו עדיין רק התחלתי, ולא השלמתי עד הסוף.

אני אספן של התחלות ושל רעיונות. וככל שהגיל מתקדם הבעיה הזאת רק מחריפה. גם כי מצטברות יותר התחלות כאלו, וגם כי מצטברת במקביל איזו תחושה של זמן שאוזל וחומק מהידיים כמו בשעון חול ענק, שמאיים לקבור את הכל.
יש לי בכל רגע נתון רעיונות נפלאים לעשרה סיפורים קצרים, ארבעה מיזמים עסקיים מהפכניים, שלושה סרטים, וחמישה ספרים מרתקים – כולל עיצוב הכריכות שלהם. פעם ניסיתי לאמץ כל מיני טריקים ושיטות כדי להכריח את עצמי להתמיד ולממש את כולם. למשל לנסוע למקום רחוק שבו אין לי הפרעות. זה אפילו הצליח לכמה דקות, עד שגיליתי שדווקא שם עולים לי כל הרעיונות החדשים והמוצלחים יותר. אז המשכתי לנסוע למקומות יותר רחוקים, עד שהשלמתי את כל הסיבוב וחזרתי בדיוק לאותו מקום שבו התחלתי את הכל. בחזרה למשבצת הראשונה, כמו שאומרים, רק עם הרבה יותר חבילות שמונחות עליה.

ואולי בעצם הטעות, וסליחה על משחק המילים, היא שהתחלתי עם זה בכלל. שבכלל העליתי על דעתי, אי שם לפני הרבה שנים, שראוי שאעלה את הדברים שעל דעתי גם על הכתב. שכפיתי על עצמי את הייאוש התמידי הזה שבמירוץ אחרי ההגשמה וההתמדה, שבחיפוש אחרי הסיפוק וההערכה. אולי צריך להיות זמן תפוגה לרעיונות, והוא צריך להיות קצר מאוד. אולי רעיונות צריכים להעלם מהר אם לא ממשיכים אותם. להישכח. לא להישאר כסלעי התחלות שאין להן הופכין.
זה בטח יותר פשוט מאשר ממש להמשיך כל רעיון – להמשיך באמת, לא להמשיך להמציא התחלות חדשות נוספות.

מספרים שאלפרד היצ'קוק בעצם שנא לביים סרטים. הוא תמיד היה אומר שברגע שהוא תכנן את "תסריט הצילומים" – והוא עשה את זה לפרטי פרטים – הוא בעצם סיים את עבודתו. כל העניין המעיק הזה עם מצלמות, ופנסים, ותפאורות, ולמען השם גם שחקנים והאגו שלהם – זה כבר סתם בזבוז זמן טכני ומעיק. הסרט כבר היה מושלם בראש שלו. הוא ראה אותו עוד לפני שהתחיל לצלם. משם והלאה כל דבר רק יכול להפריע ולהרוס.
אני יכול בקלות להזדהות עם העניין הזה אצלו, אבל הבעיה של היצ'קוק היא שהוא לא חי היום, ולכן אין לו את האפליקציה המהפכנית הזו שממשיכה את ההתחלות, ושמממשת את כל הרעיונות. בעצם, גם לי אין. אבל היי – זאת התחלה של אחלה רעיון.

המשך יבוא

פעם, כשהייתי צעיר יותר ושעיר יותר, כתבתי סיפור קטן בשם "שלגיה 2". זה היה נסיון ליצור סוג של פארודיה על אגדות ילדים, משולבת עם פארודיה על סרטי המשך הוליוודיים. בדיעבד, מזל שגנזתי את הסיפור. קראתי אותו לא מזמן שוב, ולא הצלחתי אפילו לשכתב אותו למשהו פחות בנאלי ומשעמם. אז או שהחיים המאוחרים של שלגיה באמת בנאליים ומשעממים, או שכנראה בכל זאת הסטנדרטים שלי קצת יותר גבוהים מאשר של הוליווד.

אומרים שמי שלא לומד מההסטוריה נדון לחיות אותה שוב, שזה עונש כפול – גם לעבור שוב את כל האסונות והמלחמות והתור בקופה של איקאה, וגם לא ללמוד מכל זה שום-דבר אפילו בפעם השניה. מצד שני, הרי אין חכם כבעל נסיון, בעיקר אם הוא גם יודע לעשות מזה כסף, אז אולי האנשים בהוליווד דווקא צודקים כשהם כל הזמן ממשיכים לייצר סרטי המשך – אפילו אחרי שסופרמן נפצע קשה ולסלי נילסן מת – והפעם לא מצחוק.

אז למרות שאני משתדל לחיות עם הפנים קדימה, מדי פעם כשעצוב לי או כשאני מרגיש תחושת כשלון קלה, או סתם כשאני רוצה לוודא שאני לא ממחזר את עצמי, אני חוזר לקרוא דברים שכתבתי כאן, במסגרת הטור השבועי העיקש הזה. ולפעמים הפיתוי לכתוב משהו שיתחיל מאותה נקודה שבה הסתיים הקודם הוא גדול, במיוחד בימי סתיו כאלה, כשהעלים שוב נושרים מהעצים, האנשים ברחוב כמעט נעצרים בהילוך איטי, וסדר היום הוא אותו הסדר של אתמול. או במילים אחרות, כשאני לא מוצא משהו חדש ומעניין לדבר עליו.

מה שקורה בדרך-כלל בזמנים כאלה, זה שאני מבין שמה שכבר כתבתי צריך להישאר כמו שהוא, בלי שאקלקל אותו עם המשכים. וכשזה לא קורה, אני תמיד מוצא איזה סיפור שיכול לשכנע אותי בזה. כמו הסיפור על "שלגיה 2", או בעצם כל סיפור מהעבר האפל שלי.

כשהייתי סטודנט צעיר ותמים לקולנוע, למשל, במסגרת הנסיון הנצחי והמתמיד של כל רווק יוצר לכבוש חוויות זוגיות חדשות, מסעירות, ובעיקר שונות עד כדי התשה נפשית מכל מה שכבר מוכר וידוע, הכרתי מישהי. הפגישה, שהתחילה באופן גבה-גלי-עד-סוער, הפכה לגשם צונן של טלפונים חוזרים ונשנים מהעבודה שלה, שרמזו לי בעדינות ללכת הביתה.
עברו כמה חודשים, ותחושת הצורך בחוויה מתקנת, או לפחות נוספת, התגברה על הכבוד האבוד של שנינו. רק שמסתבר שבחיים, בדיוק כמו בסרטים, פרק ההמשך בדרך-כלל פחות מוצלח. אז הפכנו ל"ידידים" – שזאת המקבילה לקטע ההוליוודי להוציא מארז DVD מהודר, כולל קטעי בונוס, שאף-אחד לא קונה.

כי החיים ממשיכים, וכולנו רק רוצים לחדש ולהתחדש. אפילו אלה שחיים בסרט, לא רוצים שזה יהיה סרט המשך זול וכושל. אז אנשים ממציאים סטארט-אפים, יוצאים לטיולים, ועושים את כל מה שהם יודעים כבר – העיקר לנצח את השיגרה. ואז הם מגלים שהשיגרה יותר גדולה מהם, ושהיא כוללת דברים כמו תואר שני, ילד שלישי, ואותן ארבע פנטזיות ממוחזרות שאף-פעם לא תגשים.

הרי אין טעם לחזור על עצמך, כי בסופו של דבר המסע בזמן הוא בלתי אפשרי, וההוכחה לכך היא פשוטה: אם באמת היתה מכונת זמן, כמו בסרטי המדע-הבדיוני, אני בטוח שהיוצרים של הסרטים האלה היו נכנסים אליה מהר ככל האפשר, כדי למחוק את חרפת ההמשכים שיצרו לאותם סרטים.
ולכן אני, בגלל שאני למוד נסיון – הן של ההיסטוריה, והן של הקולנוע – בדרך-כלל לא מחפש לעצמי דרכים לחזור על מה שהיה או לנסות לחשוב על מה היה יכול לקרות. והכל היה יכול להמשיך ככה, אם לא הייתי רואה באינטרנט את היצירות של דינה גולדשטיין המוכשרת, שבה היא מציגה את מה שקרה לחיים של כל גיבורות האגדות.

ושם, לרגע התגנבה לראשי המחשבה שאולי בעצם הסיפור ההוא שכתבתי על חיי השיגרה האפורים של שלגיה המתבגרת לא היה כל-כך גרוע. אבל אז הבנתי שעדיף שלא אחשוב ככה, כי רק יגרום לי להתעצבן עכשיו – כמו בכל פעם שזה קורה – על כך שגנבו לי את הרעיון, במקום ללמוד מזה – ולהבין שעשו ממנו משהו הרבה יותר מוצלח.

היפוכו של הלב העיקש

"עיקש לב לא ימצא טוב, ונהפך בלשונו ייפול ברעה" (משלי, י"ז, 20)

בשבוע הבא אשקם את שני האקווריומים של הבית. אנקה הכל, אמלא במים חדשים, אפעיל שוב את טירטור המשאבה, אבנה בקפידה את סביבת החיים הבקטריאלית, ואקנה דגים חדשים ויפים, להנאת כולם. אולי חוץ מהדגים עצמם.
אין מנוס ואין ברירה. צריך לחזור ולהתמיד בתחביב הישן הזה, כי זה מה שהבטחתי לעצמי ולילדה, כמו שבכל יום ובכל שבוע אני מבטיח את זה, כבר במשך שנה בערך.

אבל הפעם זה שונה. כי הפעם הבטחתי את זה בראש השנה, וידוע שהבטחות של ראש השנה הן בעצם החלטות של התחדשות ושל הזדמנות לשנות דברים בשנה הקרובה. כמו שקורה בעצם בכל תחילת שבוע, או בכל בוקר. עד שמגיע הרגע הזה, נגיד בצהרי יום שני, או במוצאי יום-הכיפורים, שבו אני עייף מדי ומשכנע את עצמי שבעצם לא צריך.

אני חושב שאם יש משהו קבוע אצלי, זה כנראה חוסר היכולת להתמיד בדברים. אבל מסתבר שהדגים באקווריום, התבלינים באדנית, וההרגל לסדר את המיטה יפה בכל בוקר – כל אלה היו רק משחק ילדים. כי הפחד האמיתי נולד אצלי ברגע שהפכתי לאבא – וזה היה דווקא משהו שאף-אחד לא סיפר לי עליו: זה היה הפחד לא להתמיד.
זה לא בדיוק הפחד הידוע מהשיגרה, וזה לא ממש הפחד המוכר מהשחיקה. זה הפחד הזה שיום אחד יקרה לי מה שכבר קרה לי בעבר. שאפסיק להתעקש ולהתמיד, שאוותר. שאתן לדברים לקרות ואגלה מה קרה איתם מאוחר מדי. זה הפחד להפסיק לרצות, או לקוות שהדברים יגיעו ויקרו גם אם אני לא אביא אותם ואתעקש שהם יקרו.

אולי המזל שלי הוא שהילדה ירשה ממני את החיבה לטקסים הקטנים שעושים את השיגרה, ושיוצרים את האשליה שאנחנו מתעקשים ומתמידים בדברים. ובינתיים זה נוח ככה, להאכיל את הדגים בכל בוקר, להשקות את התבלינים באדנית, ולחזור על אותה אמבטיה ואותם שירים בכל ערב.

אבל זה בדיוק כמו התחביב המוזר שלי לצפות שוב ושוב רק בסרטים שכבר ראיתי בעבר. תחביב שתוקע אותי כבר שנים מול השיגרה הרגועה של ג'פרי ליבובסקי, ועולם האשליה של המטריקס. כאילו לשם זרמה הלבה הרותחת של העקשנות שתמיד אמרו שיש לי, ושם היא נשארה. עם הגאווה ההכרחית הזאת להגיד שהנה, אני עדיין אותו פרד רגזן שאסור להתווכח איתו, ועם הפחד השני – לגדול להיות זקן שתקוע בזמן, ושכל מה שנשאר לו הם זכרונות מומתקים באופן מלאכותי, ושירים באמבטיה ריקה.

ואולי הבעיה שלי בעצם היא שאני לא יודע להחליט. בעיקר לא יודע להחליט אם אני עקשן, כמו שאומרים עלי, או וותרן, כמו שאני מתעקש לחשוב. כי הסכנה היא שלפעמים הוותרנות הופכת לשיגרה, או שההתעקשות כבר הופכת להרגל, ואתה שוכח למה התחלת בכלל. וזה הפחד השלישי, והגרוע מכולם: הפחד לדעת שבחרתי את הדבר הנכון להתמיד בו, ושלא ויתרתי על הדבר הלא נכון להתעקש עליו. כי נכון שרק חמור לא משנה את דעתו, אבל מצד שני גם צלופח זאת לא מחמאה גדולה.

אומרים שהדרך הכי טובה לענות על השאלה "מהי התכונה השלילית שלך" בראיון עבודה, היא דווקא לא – כמו שרבים נוהגים לעשות – להתחכם עם איזו תכונה חיובית, אלא דווקא לומר את האמת בכנות. כלומר, אם אתה רוצח סדרתי אולי עדיף בכל זאת שתגיד "אני יודע לנטרל הפרעות בצורה יסודית ועקבית", אבל לתכונות שליליות רבות אחרות, באורח פלא, מסתבר שגם מנהלים יודעים להתחבר.
הבעיה היא אחרת. הבעיה היא שלרוב אנחנו בעצמנו לא יודעים להתבונן פנימה ולהתחבר לתכונות השליליות שלנו. במקומות שבהם אנחנו מתעקשים הכי הרבה עם אחרים, שם אנחנו פתאום מוותרים לעצמנו.
וזה כנראה לב העניין ביום-הכיפורים. הדבר הקטן והקשה והמטריד הזה שנקרא "ביקורת עצמית", והדבר העוד יותר קשה – להתעקש עליה ולהתמיד בה כמו אוכל ומים, לא רק לדגים ולעציצים. שנה אחרי שנה, שבוע אחרי שבוע, ויום אחרי יום.