יום חמישי, 31 באוקטובר 2013

עדכן החששות


בשבוע שעבר קרה המקרה, ועקב שילוב של נסיבות ומסיבות, יצא שראיתי משחק של ברצלונה בערוץ הספורט.
לפני כמה שנים, כשניתקתי את הטלויזיה מחיי, השלמתי כבר עם העובדה שנפלאות הכדורגל האירופי הן המחיר של הניתוק הזה, ושהשיאים של ברצלונה 2008 לא יחזרו. לא נורא, אמרתי לעצמי. לפחות אוכל לספר לילדים ולנכדים שזכיתי להיות עד לפלא הזה בזמן אמת. ואכן, מקריאה בעיתונים ושיחות עם חברים, מסתבר שמאז גם הקבוצה משתפת פעולה עם ההחלטה שלי, ובינתיים לא מצליחה בעצמה לשחזר את ההרכב וההישגים של פעם.
אז חשבתי שהכל בסדר. אבל טעיתי.
נכון, התחלפו כמה שחקנים וכמה מאמנים, אבל לרוב השמות קל להסתגל. ידעתי לצטט אפילו ניתוחים שקראתי בעיתון על השינויים בשיטת המשחק המיתולוגית. לא זאת היתה הבעיה.
רק בסביבות הדקה ה-62, הבנתי פתאום מה מוזר לי שם.
ערוץ הספורט החליף את הלוגו שלו.

לכאורה עניין פעוט. עד כדי כך פעוט, שאני לא בטוח שאפילו הצופים הקבועים והאדוקים שמו לב אליו בכלל. אבל הדקות חלפו, והלוגו הזה לא עזב אותי. כי לוגו הוא סמל למשהו, ובשבילי הלוגו הזה סימל פתאום עוד הרבה דברים.

למשל, המירוץ הזה אחרי הרשת החברתית החדשה והחמה ביותר, הסמארטפון החדש ביותר, או איפה לעזאזל שמתי את המטען, ועל איזה מטען מדובר הפעם. ויש איזו מין אוושה קלה על הפנים כשאתה עוצר רגע לתפוס את הצד ולנשום, וכל הטכנולוגיה הזאת ממשיכה לעוף קדימה בלעדיך. עד שאתה מתעורר אחרי דקה ומגלה שאין סיכוי שתדביק את הפער.
או לחלופין, תחושת הריקנות המפחידה שתוקפת אותך ברגע הפנוי הזה שנוצר אחרי שקראת את כל המיילים, התעדכנת בכל מה שחדש ברשתות החברתיות ההן, ואתה לוחץ על כפתור ה-"רענון", אבל כלום לא קורה, מלבד אותו קול חלש של אותה אוושה שמתקרבת ומאיימת לטפוח על הפנים.
או כשאתה נזכר בספר העתידני שרצית לכתוב והזנחת לטובת החיים, עד שגילית שהחיים כבר עקפו את כל העתידנות שלו, ואתה מתחיל להיות קצת כמו האנשים האלה שתמיד צחקת עליהם כשהם אמרו שהטכנולוגיה מיצתה את עצמה כי המציאו כבר את כל מה שאפשר.

קל לוותר במירוץ הזה. קל להשכח מאחור. להיזכר שאת המחשב הראשון שלי ההורים קנו לי כשהייתי בן 14, ואת המחשב הראשון שלהם קניתי להם כשהייתי בן 20, ולהגיד שזאת דרכו של העולם. אנחנו תמיד רוצים שלילדים שלנו יהיה יותר טוב מאשר לנו, אז אני אסתפק במה שיש, ואקנה לילדה סמארטפון יותר טוב משלי. גם קצת כדי שהיא לא תמלא את שלי בשטויות של בנות, אבל בעיקר כי זה מירוץ שליחים. ועכשיו תורה.

ואני אעשה הכל כדי ללמד אותה כבר עכשיו לפתח אפליקציות ולשכלל את המוטוריקה שכרוכה בהפעלת מסך-מגע, אפילו אם זה כרוך בנזיפות כשהיא מעדיפה עדיין להתפעל מהקסם הזה שקורה כשהופכים דף בספר אמיתי, ובצד השני שלו יש ציור אחר. או סתם להפריח בועות סבון ולצחוק כשהן מתפוצצות.

אבל אם זאת היתה רק הטכנולוגיה הכל היה בסדר. מה שהסתתר מאחורי אותו לוגו של ערוץ הספורט היה יותר גדול מזה, ולא רק בגלל שמסכי הטלויזיה גדלו בשנים האלו שהזנחתי אותם. כי אני באמת מקפיד להשאר מעודכן, אבל רק בדברים שמסביב לדברים האמיתיים. אני קורא ושומע מספיק כדי להפריח בועות של טריוויה על מה שאומרים על הדברים, ולא על הדברים עצמם. אני יודע מי זמרת הפופ הפרובוקטיבית הנוכחית, מה יש באפליקציית המשחק הממכר של השנה, ולפעמים אפילו מצליח להבדיל בין דוגמניות למגישות של תוכניות ריאליטי. אבל אין לי טלויזיה, אני לא משתתף במשחקי מילים ברשתות החברתיות, ובאופן כללי אני חי בעונת מלפפונים ארוכה ומתמשכת – תקופה אינסופית שבה רק מלהגים על הרכילות שמאחורי הרכילות.

וזה מדרון חלקלק, שמתחיל בלאבד עניין בדברים עצמם, ממשיך בלהזדעזע מהדברים שכולם עסוקים בהם, ומסתיים באופן בלתי-נמנע בלהתלונן על הנוער, ולמצוא את עצמך אומר שבתקופתך זה לא היה ככה – ואז זה כבר מאוחר מדי, כי הנה הודית שאתה מתאים לתקופה אחרת ולא למציאות הנוכחית.

ולכן חשוב לי לדעת. חשוב לי להאחז בציפורניים במציאות שבורחת ממני, ולבלוע את חידושי התרבות, גם אם הם בעצם גלולה מרה. אם אעשה הכל נכון, אולי אצליח כשהילדה שלי תגדל להישאר מעודכן ולדעת על מה כל הצעירים מדברים כל הזמן, או לפחות להשאיר מעודכנת את האשליה שאני לא באמת זקן.
כי השיאים של 2008 כבר לא יחזרו, ורק אם אדע לא להיתקע בזכרונות שאני רוצה לספר לה מהימים ההם, יהיה לי סיכוי שהיא תסכים לשמור אותי מעודכן וללמד אותי מה קורה בעולם שלה.

יום חמישי, 24 באוקטובר 2013

תוכנית אם

לאמא, באהבה.


בזמן שאתם קוראים את זה, אירוע יום ההולדת 70 של אמא שלי כבר יצא לפועל, בדיוק לפי התוכנית המדוקדקת שלנו.
או לחלוטין לא כמו שרצינו. אחד מהשניים.

צריך להבין, כבר יותר מחודש ימים כל המשפחה עובדת מסביב לשעון כדי לתכנן את האירוע הזה. מדובר ביום-הולדת של פעם בחיים – למרות שטכנית כל יום-הולדת הוא בעצם כזה – ובהתאם גם התוכניות הן לפרטי פרטים, עם כיבוד ייחודי, עיצוב מקצועי, לוגו מותאם-אישית ומוצרי מרצ'נדייז נלווים. זאת הפקה שאסור להשאיר בה שום דבר ליד הגורל, מלבד אולי החתול שמתרוצץ בבית של אחותי, ושעליו קשה לשלוט, כי הוא חתול.

מצד אחד, קל בימינו הרבה יותר לשתף פעולה בתכנון של דבר בסדר-גודל כזה, כי יש בערך עשר דרכים שונות להתכתב ולהעביר מידע, קבצים, התלבטויות והיסטריה בין המארגנים. מצד שני, זה גם יותר קשה, בדיוק מאותה סיבה – כי איכשהו תמיד יש הרגשה שבבחירה בין לשלוח הודעה, דוא"ל, ווטסאפ קבוצתי או ווטסאפ אישי, תמיד עושים את ההחלטה הלא מתאימה. וכבר סיכמנו שבהפקה כזאת אין מקום להחלטות לא מתאימות. אנחנו לא יכולים להרשות את זה לעצמנו.

וזאת הבעיה. הרי ככל שאנשים מתכננים משהו יותר לפרטים, כך הם גם מוצאים את עצמם מתמכרים לחרדה הזאת מפני כל סטיה מהמפות והשרטוטים המדוייקים שלהם – ובאופן אירוני, כך בדיוק גם נוצרים עוד מקומות שבהם התוכנית עלולה ליפול, ולמעשה גובר הסיכוי לכשלון הקולוסאלי שיזעזע את כולם.
מה שבדרך-כלל מגביר את המוטיבציה לתכנן את הדברים באופן עוד יותר מדויק, כדי שיהיו מספיק דברים שיוכלו להשתבש, ולא רק דבר אחד. או לחלופין, להכין איזו תוכנית ב', כדי שתהיה אפשרות שגם משהו אחר לחלוטין ישתבש.
והכי חשוב – כפי שנהוג בארגונים ומוסדות גדולים ומכובדים – להכין מראש את המישהו הזה שאפשר יהיה להאשים אותו בכשלון. רק שבמקרה שלנו מדובר במשפחה, אז אין לנו אפילו את הפריביליגיה הקטנה הזאת.

אבל אין מנוס. ברוב המקרים האדם מתכנן תוכניות ואלוהים צוחק, ובמקרים מסויימים הוא גם שופך על התוכניות קפה, מקמט אותן, וצובע אותן בצבעים הלא נכונים. אז כנראה אי אפשר להיות בטוח ולתכנן את הוודאות, כי אלוהים, או הגורל, או מרפי – או כולם יחד – יצחקו לנו בפנים. זה אמנם לא אומר שאי אפשר להמשיך לקוות ולחלום על זה, רק שבשלב מסויים צריך לדעת לעצור. גם כי אי-אפשר לעסוק לנצח רק בתוכניות – אחרי הכל מדובר ביום-הולדת שהתאריך שלו נקבע לפני הרבה שנים – וגם, אולי כי פשוט זה יותר נכון לעצור. אולי בשלב מסויים צריך פשוט לתת לדברים לקרות, ולשכוח לרגע מכל התוכניות הגדולות, כדי שברגע האמת לא יצא שהן מסתירות לנו פתאום את מה שקורה מול העיניים, ואז נחזור הביתה עם תחושת פיספוס. ולא בגלל שהדברים לא עבדו כמו שרצינו, אלא בגלל שמרוב שרצינו, לא באמת ראינו איך הם עובדים.

כי כשאנחנו מתכננים יותר מדי לפרטים, אנחנו הופכים שבויים של התסריט שציירנו, ואנחנו דנים את עצמנו לא להיות מופתעים לטובה. והחיים, הם לפעמים בכל זאת מפתיעים, וצריך לתת להם סיכוי. אז אולי הסרטון המרגש לא יצא מושלם כמו שתכננתי, ואולי הצבעים של הלוגו האישי לא יהיו בדיוק כמו שדמיינתי, ויכול להיות אפילו שלא כל האורחים ישבו במקומות ובזמנים שהייתי מעדיף. אבל זה בסדר. אחרי הכל, גם אני הרי לא יצאתי ממש לפי כל התוכניות שאמא שלי ואבא שלי תכננו.
למרות שיש לי תחושה שגם הם, כמוני, לפעמים מציירים את התוכניות בדיעבד, ומספרים שכל הדברים שקרו, קרו בדיוק כמו שהם תכננו מראש.
אני מקווה לפחות, שככה אמא שלי תציג את הדברים כשהיא תספר לכולם על מה שהיה במסיבה שלה.

יום חמישי, 17 באוקטובר 2013

זוג או סרט

בכל שנה בזמן הזה, כששעות האור מתקצות, האוויר נהיה קריר, והרוח מפזרת את עלי השלכת על המדרכה, עולות בי שוב אותן מחשבות בלתי-נמנעות: איך אוכל להתעלות מעל כל השנים, איך אוכל שוב, כמו בשנה שעברה, לבחור את המילים הנכונות – כדי לכתוב לאשתי את הברכה ליום-הנישואין.
וכל זה למרות שמדובר רק בשלוש שנים.

בסוף השבוע נחגוג. סבא וסבתא ישמרו על הילדה, ואנחנו נתפנה להרגיש שוב חופשיים – כמעט אמרתי "רווקים" – כמו פעם, כשהיינו פותחים את הבוקר עם קפה ועיתונים, אוכלים בצהריים ארוחת גורמה, אחר-כך צוללים לשינה בריאה, ובלילה יוצאים למסיבה פרועה ומטורפת. אבל בכל-זאת, הזדקנו בשלוש שנים, אז כנראה שפשוט נתלבט כל היום איך לחגוג, ובסוף נתעייף מרוב התלבטויות ותשלומי משכנתא, ונירדם.

ממרום נסיוני בן שלוש השנים, אני יכול לומר בבטחה שהדבר שהכי מנבא את ההתאמה בין בני-הזוג הוא האם הם רואים עין בעין איך צריכה להיראות החתונה שלהם. הבעיה היא, כמובן, שהדבר הזה מתגלה בדרך-כלל רק מאוחר מדי, כשכבר עסוקים בריבים הקטנים והמטופשים על תכנון החתונה. אבל במקרה שלנו היתה התאמה מושלמת: בחרנו פה-אחד את המקום הכי מוצלח, והסכמנו גם על כל שאר הדברים – כלומר הסכמנו שאני לא מתערב בהחלטות שלה על התפריט, האטרקציות, האורחים והקישוטים, והיא לא מתערבת בכל השאר.

אבל יש הבדל גדול, שרווקים לא כל-כך מודעים אליו, בין המילים "חתונה" ו"נישואין". אני רואה את ההבדל הזה יותר ויותר בכל יום שמסתיים יחד בחיים המשותפים, ושבו עדיין לא הספקתי לערוך את הסרט מאותו ערב חגיגי – למרות שהבטחתי. כי כמו שיודעים לוותר ולתת זה לזו לבנות את החתונה בכוחות משותפים, כך כל יום הוא מבחן שבו צריך להחליט על מה מתעקשים ועל מה מוותרים – רק שזה הרבה יותר קשה, ואין גם מי שיכול לתת צ'קים שיחזירו את המחיר של השגעונות והשטויות.

אם, למשל, הייתי מתחתן עם פמיניסטית רדיקלית, זה היה יכול להיות נחמד רק בשביל הקטע הזה שהיא זאת שקונה לי מתנה ביום הנישואין. מצד שני, בשם האיזון המגדרי היא בטח היתה קונה לי שמלה, אז זה כבר פחות נחמד. או אם למשל הייתי מתחתן עם מישהי שמחפשת להנעים את זמנה דרך ההון של גבר עשיר, הייתי בסופו של דבר מרגיש די בודד עם כל שאר הגברים שהיא היתה משאירה אחריה בכל קניון.
אז נכון שאנחנו נוטים להצדיק את הבחירות שלנו בדיעבד, אבל יש לי תחושה שזה קורה בעיקר כשהבחירות הן באמת מוצלחות. כי אם הייתי מתחתן עם מישהי שלא מספיק בטוחה בי, אז יש סיכוי סביר שגם אני הייתי קצת פחות מאושר. אפילו אחרי שלוש שנים בלבד.

אבל התחתנתי עם מישהי שיודעת שנישואין הם לא כמו חתונה – כי בנישואין לא מספיק יום אחד, אפילו אם מצליחים להנציח אותו בוידאו. התחתנתי עם מישהי שיודעת לארגן את החגיגות הכי נפלאות שיש, אבל גם איך לבנות את הימים שבין ימי-הנישואין. מישהי שיודעת שאני אשתגע מזה שהיא לא סוגרת דלתות של ארונות במטבח, אבל גם אחייך כשאסגור אותם אחריה. מישהי שתדע להזכיר לי את כל הדברים שאני שוכח כל הזמן, בלי לוותר על ליצור לי זכרונות חדשים. מישהי שיודעת שלפעמים אני צריך להישאר ער עד מאוחר כדי למצוא את המילים הנכונות שאני רוצה לכתוב, אבל גם יודעת שאם היא תבקש אני מיד אפסיק ואבוא לשבת לידה, כי רק ככה היא נרדמת.
התחתנתי עם מישהי שיודעת כמוני, שבנישואין אסור לוותר על כל הטקסים הקטנים האלה, כי כשמסתיים טקס החתונה, הטקסים הקטנים האלה הם החיים עצמם.
מישהי שיודעת שגם זמנו של הסרט ההוא מהחתונה יגיע. זה בסדר, עברו רק שלוש שנים.


יום חמישי, 10 באוקטובר 2013

הקנאה נחמה


באותו יום חזרנו מוקדם מהעבודה, לבשנו את מיטב הבגדים, ונסענו לטקס החגיגי במכללה, כשמבטי ההערצה מלווים אותנו לכל אורך הפקק של כביש 4. על המדשאה, בין הכסאות, השולחנות, ודוכני הגלידה האמריקאית, ניסו כולם להסתיר את ההתרגשות, אבל היה קל להבחין בה – למשל בגלל שהם הסכימו להצטלם עם הגלימות והכובעים המוזרים האלה.
ואז התחיל הטקס, עם הנאומים הארוכים שאף-אחד לא באמת מקשיב להם, והתעודות, והגאווה שאפשר להרגיע רק עם כוסית יין. ועוד אחת.
וזהו – אני אמנם עדיין זקן טיפש וערס, אבל לאשתי יש תואר שני.

באותו שבוע כולם שאלו אותי משום מה אם אני מקנא. ואני, בגלל שתמיד אני רוצה לעשות את מה שכולם עושים, גם שאלתי את עצמי. התגובה הראשונית היתה כמובן "מה פתאום", אבל ככל שהתעמקתי בזה הגעתי למסקנה שזה באמת בסדר. טוב לי בדיוק איפה שאני, וממילא בינתיים השכר שלה יותר נמוך משלי. ובעצם, אם יום אחד גם זה ישתנה, אז המצב בכלל יהיה מעולה – כי אוכל להפסיק לעבוד, לחיות כמו מלך, ואז פתאום כולם יקנאו בי.

הו הקנאה, הקנאה. הרי היא אחת משבעה החטאים שנתברכה בהם ארצנו. והיא לא סתם חטא – היא חטא שהעונש שלו הוא מיידי. כי מי שמקנא יותר מדי מוצא את עצמו חי חיים שלא שייכים לו, במקום להתרכז בלעשות משהו בחיים שלו עצמו, וזה כמובן מתכון מצויין לתקוע את החיים בדיוק איפה שהם, כי נורא קשה להחליט באיזה חיים אחרים כדאי יותר לבחור.

הקנאה, כמו כל סם, מפתה אותך בהתחלה בחיוך ובהבטחות מתוקות. ולאט לאט אתה נקרע בין המראה המושלם שיש לחבר הזה שלך, גלי ההערצה שנושאים את המפורסם ההוא שלה, והמשכורת המטורפת שיש לבוס הטיפש של כולם. ולא משנה אם החבר הזה בודד, או אם המפורסם ההוא עצוב, ולא אכפת לך שלבוס בכלל לא נשאר זמן לנהל אפילו איזה רגע קטן של קנאה בסוף היום. כי את מה שאנחנו לא יכולים לראות אנחנו מדמיינים בדיוק בצורה שבה אנחנו רואים את מה שכן אפשר, ותמיד קל יותר לייפות את המציאות של מישהו אחר מאשר לטרוח ולייפות את המציאות של עצמך.

מרגע שהבנתי שיכולות הנבואה שלי הן לא משהו שכדאי לאנשים לקנא בו, אני משתדל לא להצטער על חיים שלא היו לי, ולא לחשוב לאן מובילות הדרכים שלא בחרתי. כי הרי אין לזה סוף – אם רק ארצה אוכל למצוא בקלות סביבי את כל האנשים שהייתי יכול להיות, ואת כל החיים שהיו יכולים להיות לי. אבל אני מתרכז בינתיים בללכת קצת פחות בצליעה בשביל שבו אני נמצא, גם אם לפעמים הוא זה שבחר אותי.

וזה משחרר קצת את הלחץ, כי אז אפשר להסתכל מסביב ולראות שגם בלי תואר שני, וגם בלי תעודת עו"ד, וגם בלי משרה עם קביעות באיזה מנגנון הסתדרותי נעים ונוח – החיים כרגע לא רעים בכלל.
מלבד איזה עניין קטן ומטריד.
העניין הזה של הקנאה.

כי אמנם קשה לאנשים להודות שהם מקנאים, אבל מסתבר שקשה עוד יותר להודות שלא מקנאים בכלל. להיות שמח בחלקי זה אולי עושר, אבל כנראה שזה לא ממש אושר. הרי אם אני לא מקנא, אולי זה בעצם אומר שהפסקתי לחלום? אולי הפסקתי לשאוף? אולי כבר לעולם לא אהיה מפורסם, או חמור מזה – אולי כבר לעולם לא אהיה פקיד בהסתדרות עם קביעות ופנסיה?

ואולי, וזאת תמצית הפחד – אולי כבר לעולם לא אקנא?
ואני מספר לעצמי שזה בסדר, טוב לי בדיוק איפה שאני. וממילא ברוב הפעמים הקנאה היא הטעיה – היא סיפור שנעים לנו לספר לעצמנו על כך שאנחנו קצת נחותים ולא מספיק מוצלחים, בזמן שמה שמסתתר מאחוריה הוא דווקא תחושת עליונות כזאת של "למה דווקא הוא? הרי לי מגיע הרבה יותר".

אבל אני כן מקנא, רק בכיוון ההפוך. אני מקנא בעתיד של אנשים. כי כמו יכולת הזכרון שלי, גם כשרון הנבואה שלי הוא כבר לא מה שהיה פעם. אז אני מקנא באנשים שחיים באושר ובשלמות עם מה שיש להם גם אחרי שנים ארוכות של הסוואת הקנאה. אני מקנא לא באנשים שהייתי יכול להיות, אלא באנשים שהם בעצם אני, בעוד כמה שנים.

ובינתיים הנחמה שלי היא ההישגים של אשתי ושל הילדה. כי בילדים לא מקנאים – להיפך, רק שואפים שהם יהיו יותר מוצלחים ממך, שילמדו את הלקחים שלך, ושלא יסתפקו כמוך בלבחור בני-זוג שאפשר לחלוק איתם את הגאווה על ההישגים שלהם בלי לקנא.
אבל בכל מקרה שלא יוותרו על ללמוד תואר שני.

יום חמישי, 3 באוקטובר 2013

עם תירוץ אין זו אגדה

הלילה הזה התחיל כרגיל. הילדה הלכה לישון עם הטקס הקבוע: לבשה פיג'מה, אמרה לילה טוב לדגים באקווריום, נתנה לי נשיקה, ושכבה בשקט במשך שתי דקות וחצי, עד שהתחילו התירוצים, לפי הסדר הרגיל: אני רוצה מים; יש לי קקי; נפל לי המוצץ; אני רוצה להאכיל את הדגים; יש לי פיפי; אני רוצה מוצץ חדש; מים; קקי; מוצץ...
מצד אחד זה מאוד משמח אותי לגלות שיש בילדה הזאת משהו ממני – זה שהיא אוהבת לישון אבל לא אוהבת ללכת לישון. מצד שני, כנראה שהיא גם ירשה ממני את העניין הזה של התירוצים והסיפורים.

הנה עכשיו למשל היא התעוררה בבכי, ואני מבלה דקות ארוכות בנסיון לבקש ממנה שתסביר לי למה, בעוד אשתי מנסה להסביר לה למה לא. אבל האמת היא שבדרך-כלל היא לא מתעוררת ככה בלילה – היא הרי אוהבת לישון. משהו כנראה קרה, וצריך להרגיע אותה. וזה תירוץ מצויין בשבילי להגיד "נו, אז אני כבר אכתוב מחר". הרי אם היא לא היתה מתעוררת, לא היתה נוצרת הפיסקה הזאת, והייתי נשאר תקוע עם המחשבות מה לכתוב כאן. למעשה, בזכותה נולד הטקסט הזה. אז עכשיו, כשהיא נרדמה, מגיע לי לעשן סיגריה עם כוסית משקה ותחושת נצחון. אמשיך לכתוב אחר-כך. או מחר. היי – זה תירוץ מעולה לא ללכת לעבודה!

הבעיה היא שגם בעבודה דחיתי המון דברים ל"אחרי החגים". כי החגים הם תירוץ מעולה לדחייה של דברים, ובעצם הם תירוץ מעולה לכל דבר – אפילו לריבים משפחתיים, או לאוכל, או ליין. ואלכוהול גם הוא תירוץ לכל דבר. במיוחד כמו עכשיו, כשהוא בא עם סיגריה – כי הרי תעשיית הטבק היא תעשיה שלמה של תירוצים.

אנחנו הכי יצירתיים כשאנחנו ממציאים תירוצים. רק שהטרגדיה היא שאנחנו עושים את זה בדרך-כלל לא כדי ליצור, אלא כדי להתחמק מדברים שאנחנו צריכים לעשות – בדיוק כמו שאני לא שוטף עכשיו את הכלים, כי זה עלול להעיר את הילדה, ובדיוק כמו שהיא מתחמקת מהשינה עם התירוצים הילדותיים שלה. אבל לא נורא, אני אומר לעצמי. היא עוד תלמד שלישון זה דווקא תירוץ טוב בפני עצמו, ואני אשטוף כלים מחר, ואפילו עוד אחליף פעם את הנורה ההיא שנשרפה באמבטיה.

לכל אחד יש את "אחרי החגים" שלו, ולכל אחד יש את "אחרי הסיגריה" שלו – גם אם הוא לא מעשן בכלל. אבל האמת היא שאני לא שוטף כלים ולא מחליף את הנורה ההיא בגלל שאני באמת עסוק בכל מיני דברים – בקריאה, במעקב אחרי רשתות-חברתיות, בהמצאת תירוצים, ובשכנוע עצמי בהם. וזה מאוד מעייף. וגם קצת לא נעים.

כי כשאנחנו מתבגרים, התירוצים כבר לא מספיקים לנו, אז אנחנו עוטים הבעת פנים רצינית, קוראים להם "הסברים", והופכים אותם לתיאוריות מדעיות, דתות, אידאולוגיות רצחניות, וכל מיני סיפורים שכוללים את כל אלה. ובני-אדם צריכים סיפורים כי הם עושים סדר, ונותנים סיבות לדברים. העולם מבולגן ומסובך מדי, והסיפורים מרגיעים אותנו – ולא משנה אם אנחנו ילדים שבוכים לפני השינה, או יזמים שרוצים להצליח וקונים ספרי ניהול ושיווק שיסבירו להם איך.

אבל עם כל הכבוד למקומם של ההסברים והסיפורים האלה – הם בסופו של דבר רק תירוץ קלוש. כי המלכה האמיתית של חיינו היא הרציונליזציה. רציתי לכתוב "שכלון", כמו שזה נקרא בעברית, אבל זה נשמע קצת כמו שם של חרק מכוכב אחר, אז שכנעתי את עצמי שבעצם אף-אחד לא מכיר את המילה הזאת, ואני רוצה שיבינו אותי, ולכן יהיה נכון יותר לכתוב את זה בשפת המקור. הנה לכם – רציונליזציה.

"אל תזלזל ברציונליזציות. הן יותר חשובות מסקס", אומר בסרט "החברים של אלכס" מייקל לחברו סם. "שום דבר לא חשוב יותר מסקס!" אומר סם, ומקבל בתגובה את האמת הכואבת: "אה באמת? ניסית פעם להעביר שבוע בלי איזו רציונליזציה?"

אנחנו כל הזמן מסבירים לעצמנו בדיוק מופתי של מדעני חלל מדוע אנחנו אוהבים, מדוע אנחנו שונאים, ומדוע חשוב שהיא תלך לישון עכשיו - כי זה בריא; כי יש גן מחר; כי לא נעים להגיד שאנחנו רק רוצים לשבת עם האינטרנט בשקט ולחפש תירוצים לדברים.

הנה למשל, פעם חשבתי שזאת העצלנות שלי שגורמת לי כאינסטינקט ראשוני להמציא תירוצים כדי לדחות דברים, ושזה מה שמבדיל בין אנשים – אם הם משתמשים בתירוצים כדי להתעצל או כדי לפעול. אבל אני חושב שעם השנים למדתי לחיות עם התירוצים שלי, והיום אני חושב שהשאלה הבאמת מעניינת היא האם כל מפגן התירוצים וההסברים והרציונליזציות הזה עוזר לנו לחזק בדיעבד את דעתנו, או לגרום לנו לפקפק בה.

הרי היום אפשר למצוא בקלות באינטרנט את כל מה שנרצה: ציטוטים מסרטים שמדגימים בדיוק את דעתך, יועצים שיגידו לך שאם תשלם להם תבין איפה הטעות שלך, רבנים שיתירו לך לעשות את מה שכבר בחרת לעשות מראש, ואפילו את המילה "שכלון" עצמה.
והשאלה הזאת – איזה סוג של הסבר אנחנו בוחרים, והאם אנחנו מחפשים את הרציונליזציה שתעזור לנו לישון בלילה, או את ההסבר שיראה לנו את הצד שאנחנו לא מכירים – היא כבר לא רק שאלה על האישיות, אלא משהו שנטוע עמוק בתרבות.
כי נראה לי שרק אצלנו בישראל – או ליתר דיוק אצל היהודים – יש את השילוב המטורף והבלתי-אפשרי הזה של מצד אחד לחפש חיזוקים ולא לצאת פראייר, למשל אחרי שקנית סמארטפון חדש, ומצד שני לחפש תמיד את הפילפול, את הפולמוס, ואת ההיפכא-מיסתברא – למשל אחרי שחבר טוב קנה את אותו סמארטפון בדיוק.

יכול להיות שעליתי כאן על משהו. יכול להיות שזהו בעצם הגניוס היהודי החמקמק הזה שכולם – יהודים ואנטישמים כאחד – מנסים להסביר אותו כל הזמן. יכול להיות שהגניוס הזה הוא פשוט העיסוק בפיתוח ושכלול של סיבות, הסברים וסיפורים.
או שפשוט במהלך לא צפוי ויחד עם זאת מאוד הגיוני, בניתי לעצמי עכשיו הסבר מאוד משכנע מדוע אני צריך להתגאות בתכונת התרצנות שלי.
עכשיו אפשר ללכת לישון.