בכל שנה בזמן הזה, כששעות האור מתקצות, האוויר נהיה קריר, והרוח מפזרת את עלי השלכת על המדרכה, עולות בי שוב אותן מחשבות בלתי-נמנעות: איך אוכל להתעלות מעל כל השנים, איך אוכל שוב, כמו בשנה שעברה, לבחור את המילים הנכונות – כדי לכתוב לאשתי את הברכה ליום-הנישואין.
וכל זה למרות שמדובר רק בשלוש שנים.
בסוף השבוע נחגוג. סבא וסבתא ישמרו על הילדה, ואנחנו נתפנה להרגיש שוב חופשיים – כמעט אמרתי "רווקים" – כמו פעם, כשהיינו פותחים את הבוקר עם קפה ועיתונים, אוכלים בצהריים ארוחת גורמה, אחר-כך צוללים לשינה בריאה, ובלילה יוצאים למסיבה פרועה ומטורפת. אבל בכל-זאת, הזדקנו בשלוש שנים, אז כנראה שפשוט נתלבט כל היום איך לחגוג, ובסוף נתעייף מרוב התלבטויות ותשלומי משכנתא, ונירדם.
ממרום נסיוני בן שלוש השנים, אני יכול לומר בבטחה שהדבר שהכי מנבא את ההתאמה בין בני-הזוג הוא האם הם רואים עין בעין איך צריכה להיראות החתונה שלהם. הבעיה היא, כמובן, שהדבר הזה מתגלה בדרך-כלל רק מאוחר מדי, כשכבר עסוקים בריבים הקטנים והמטופשים על תכנון החתונה. אבל במקרה שלנו היתה התאמה מושלמת: בחרנו פה-אחד את המקום הכי מוצלח, והסכמנו גם על כל שאר הדברים – כלומר הסכמנו שאני לא מתערב בהחלטות שלה על התפריט, האטרקציות, האורחים והקישוטים, והיא לא מתערבת בכל השאר.
אבל יש הבדל גדול, שרווקים לא כל-כך מודעים אליו, בין המילים "חתונה" ו"נישואין". אני רואה את ההבדל הזה יותר ויותר בכל יום שמסתיים יחד בחיים המשותפים, ושבו עדיין לא הספקתי לערוך את הסרט מאותו ערב חגיגי – למרות שהבטחתי. כי כמו שיודעים לוותר ולתת זה לזו לבנות את החתונה בכוחות משותפים, כך כל יום הוא מבחן שבו צריך להחליט על מה מתעקשים ועל מה מוותרים – רק שזה הרבה יותר קשה, ואין גם מי שיכול לתת צ'קים שיחזירו את המחיר של השגעונות והשטויות.
אם, למשל, הייתי מתחתן עם פמיניסטית רדיקלית, זה היה יכול להיות נחמד רק בשביל הקטע הזה שהיא זאת שקונה לי מתנה ביום הנישואין. מצד שני, בשם האיזון המגדרי היא בטח היתה קונה לי שמלה, אז זה כבר פחות נחמד. או אם למשל הייתי מתחתן עם מישהי שמחפשת להנעים את זמנה דרך ההון של גבר עשיר, הייתי בסופו של דבר מרגיש די בודד עם כל שאר הגברים שהיא היתה משאירה אחריה בכל קניון.
אז נכון שאנחנו נוטים להצדיק את הבחירות שלנו בדיעבד, אבל יש לי תחושה שזה קורה בעיקר כשהבחירות הן באמת מוצלחות. כי אם הייתי מתחתן עם מישהי שלא מספיק בטוחה בי, אז יש סיכוי סביר שגם אני הייתי קצת פחות מאושר. אפילו אחרי שלוש שנים בלבד.
אבל התחתנתי עם מישהי שיודעת שנישואין הם לא כמו חתונה – כי בנישואין לא מספיק יום אחד, אפילו אם מצליחים להנציח אותו בוידאו. התחתנתי עם מישהי שיודעת לארגן את החגיגות הכי נפלאות שיש, אבל גם איך לבנות את הימים שבין ימי-הנישואין. מישהי שיודעת שאני אשתגע מזה שהיא לא סוגרת דלתות של ארונות במטבח, אבל גם אחייך כשאסגור אותם אחריה. מישהי שתדע להזכיר לי את כל הדברים שאני שוכח כל הזמן, בלי לוותר על ליצור לי זכרונות חדשים. מישהי שיודעת שלפעמים אני צריך להישאר ער עד מאוחר כדי למצוא את המילים הנכונות שאני רוצה לכתוב, אבל גם יודעת שאם היא תבקש אני מיד אפסיק ואבוא לשבת לידה, כי רק ככה היא נרדמת.
התחתנתי עם מישהי שיודעת כמוני, שבנישואין אסור לוותר על כל הטקסים הקטנים האלה, כי כשמסתיים טקס החתונה, הטקסים הקטנים האלה הם החיים עצמם.
מישהי שיודעת שגם זמנו של הסרט ההוא מהחתונה יגיע. זה בסדר, עברו רק שלוש שנים.
וכל זה למרות שמדובר רק בשלוש שנים.
בסוף השבוע נחגוג. סבא וסבתא ישמרו על הילדה, ואנחנו נתפנה להרגיש שוב חופשיים – כמעט אמרתי "רווקים" – כמו פעם, כשהיינו פותחים את הבוקר עם קפה ועיתונים, אוכלים בצהריים ארוחת גורמה, אחר-כך צוללים לשינה בריאה, ובלילה יוצאים למסיבה פרועה ומטורפת. אבל בכל-זאת, הזדקנו בשלוש שנים, אז כנראה שפשוט נתלבט כל היום איך לחגוג, ובסוף נתעייף מרוב התלבטויות ותשלומי משכנתא, ונירדם.
ממרום נסיוני בן שלוש השנים, אני יכול לומר בבטחה שהדבר שהכי מנבא את ההתאמה בין בני-הזוג הוא האם הם רואים עין בעין איך צריכה להיראות החתונה שלהם. הבעיה היא, כמובן, שהדבר הזה מתגלה בדרך-כלל רק מאוחר מדי, כשכבר עסוקים בריבים הקטנים והמטופשים על תכנון החתונה. אבל במקרה שלנו היתה התאמה מושלמת: בחרנו פה-אחד את המקום הכי מוצלח, והסכמנו גם על כל שאר הדברים – כלומר הסכמנו שאני לא מתערב בהחלטות שלה על התפריט, האטרקציות, האורחים והקישוטים, והיא לא מתערבת בכל השאר.
אם, למשל, הייתי מתחתן עם פמיניסטית רדיקלית, זה היה יכול להיות נחמד רק בשביל הקטע הזה שהיא זאת שקונה לי מתנה ביום הנישואין. מצד שני, בשם האיזון המגדרי היא בטח היתה קונה לי שמלה, אז זה כבר פחות נחמד. או אם למשל הייתי מתחתן עם מישהי שמחפשת להנעים את זמנה דרך ההון של גבר עשיר, הייתי בסופו של דבר מרגיש די בודד עם כל שאר הגברים שהיא היתה משאירה אחריה בכל קניון.
אז נכון שאנחנו נוטים להצדיק את הבחירות שלנו בדיעבד, אבל יש לי תחושה שזה קורה בעיקר כשהבחירות הן באמת מוצלחות. כי אם הייתי מתחתן עם מישהי שלא מספיק בטוחה בי, אז יש סיכוי סביר שגם אני הייתי קצת פחות מאושר. אפילו אחרי שלוש שנים בלבד.
אבל התחתנתי עם מישהי שיודעת שנישואין הם לא כמו חתונה – כי בנישואין לא מספיק יום אחד, אפילו אם מצליחים להנציח אותו בוידאו. התחתנתי עם מישהי שיודעת לארגן את החגיגות הכי נפלאות שיש, אבל גם איך לבנות את הימים שבין ימי-הנישואין. מישהי שיודעת שאני אשתגע מזה שהיא לא סוגרת דלתות של ארונות במטבח, אבל גם אחייך כשאסגור אותם אחריה. מישהי שתדע להזכיר לי את כל הדברים שאני שוכח כל הזמן, בלי לוותר על ליצור לי זכרונות חדשים. מישהי שיודעת שלפעמים אני צריך להישאר ער עד מאוחר כדי למצוא את המילים הנכונות שאני רוצה לכתוב, אבל גם יודעת שאם היא תבקש אני מיד אפסיק ואבוא לשבת לידה, כי רק ככה היא נרדמת.
התחתנתי עם מישהי שיודעת כמוני, שבנישואין אסור לוותר על כל הטקסים הקטנים האלה, כי כשמסתיים טקס החתונה, הטקסים הקטנים האלה הם החיים עצמם.
מישהי שיודעת שגם זמנו של הסרט ההוא מהחתונה יגיע. זה בסדר, עברו רק שלוש שנים.
3 תגובות :
רובי, ממש מרגש לקרוא .שמחה שליאור זכתה בך ואתה בה.
תודה רבה!
כתבה מחממת את הלב ! בהחלט נכון שהחתונה הינה ארוע של כמה שעות, כיף לעשות כיף אבל מה שחשוב זה ההמשך .... מזל טוב !
הוסף רשומת תגובה