הקנאה נחמה

באותו יום חזרנו מוקדם מהעבודה, לבשנו את מיטב הבגדים, ונסענו לטקס החגיגי במכללה, כשמבטי ההערצה מלווים אותנו לכל אורך הפקק של כביש 4. על המדשאה, בין הכסאות, השולחנות, ודוכני הגלידה האמריקאית, ניסו כולם להסתיר את ההתרגשות, אבל היה קל להבחין בה – למשל בגלל שהם הסכימו להצטלם עם הגלימות והכובעים המוזרים האלה.
ואז התחיל הטקס, עם הנאומים הארוכים שאף-אחד לא באמת מקשיב להם, והתעודות, והגאווה שאפשר להרגיע רק עם כוסית יין. ועוד אחת.
וזהו – אני אמנם עדיין זקן טיפש וערס, אבל לאשתי יש תואר שני.

באותו שבוע כולם שאלו אותי משום מה אם אני מקנא. ואני, בגלל שתמיד אני רוצה לעשות את מה שכולם עושים, גם שאלתי את עצמי. התגובה הראשונית היתה כמובן "מה פתאום", אבל ככל שהתעמקתי בזה הגעתי למסקנה שזה באמת בסדר. טוב לי בדיוק איפה שאני, וממילא בינתיים השכר שלה יותר נמוך משלי. ובעצם, אם יום אחד גם זה ישתנה, אז המצב בכלל יהיה מעולה – כי אוכל להפסיק לעבוד, לחיות כמו מלך, ואז פתאום כולם יקנאו בי.

הו הקנאה, הקנאה. הרי היא אחת משבעה החטאים שנתברכה בהם ארצנו. והיא לא סתם חטא – היא חטא שהעונש שלו הוא מיידי. כי מי שמקנא יותר מדי מוצא את עצמו חי חיים שלא שייכים לו, במקום להתרכז בלעשות משהו בחיים שלו עצמו, וזה כמובן מתכון מצויין לתקוע את החיים בדיוק איפה שהם, כי נורא קשה להחליט באיזה חיים אחרים כדאי יותר לבחור.

הקנאה, כמו כל סם, מפתה אותך בהתחלה בחיוך ובהבטחות מתוקות. ולאט לאט אתה נקרע בין המראה המושלם שיש לחבר הזה שלך, גלי ההערצה שנושאים את המפורסם ההוא שלה, והמשכורת המטורפת שיש לבוס הטיפש של כולם. ולא משנה אם החבר הזה בודד, או אם המפורסם ההוא עצוב, ולא אכפת לך שלבוס בכלל לא נשאר זמן לנהל אפילו איזה רגע קטן של קנאה בסוף היום. כי את מה שאנחנו לא יכולים לראות אנחנו מדמיינים בדיוק בצורה שבה אנחנו רואים את מה שכן אפשר, ותמיד קל יותר לייפות את המציאות של מישהו אחר מאשר לטרוח ולייפות את המציאות של עצמך.

מרגע שהבנתי שיכולות הנבואה שלי הן לא משהו שכדאי לאנשים לקנא בו, אני משתדל לא להצטער על חיים שלא היו לי, ולא לחשוב לאן מובילות הדרכים שלא בחרתי. כי הרי אין לזה סוף – אם רק ארצה אוכל למצוא בקלות סביבי את כל האנשים שהייתי יכול להיות, ואת כל החיים שהיו יכולים להיות לי. אבל אני מתרכז בינתיים בללכת קצת פחות בצליעה בשביל שבו אני נמצא, גם אם לפעמים הוא זה שבחר אותי.

וזה משחרר קצת את הלחץ, כי אז אפשר להסתכל מסביב ולראות שגם בלי תואר שני, וגם בלי תעודת עו"ד, וגם בלי משרה עם קביעות באיזה מנגנון הסתדרותי נעים ונוח – החיים כרגע לא רעים בכלל.
מלבד איזה עניין קטן ומטריד.
העניין הזה של הקנאה.

כי אמנם קשה לאנשים להודות שהם מקנאים, אבל מסתבר שקשה עוד יותר להודות שלא מקנאים בכלל. להיות שמח בחלקי זה אולי עושר, אבל כנראה שזה לא ממש אושר. הרי אם אני לא מקנא, אולי זה בעצם אומר שהפסקתי לחלום? אולי הפסקתי לשאוף? אולי כבר לעולם לא אהיה מפורסם, או חמור מזה – אולי כבר לעולם לא אהיה פקיד בהסתדרות עם קביעות ופנסיה?

ואולי, וזאת תמצית הפחד – אולי כבר לעולם לא אקנא?
ואני מספר לעצמי שזה בסדר, טוב לי בדיוק איפה שאני. וממילא ברוב הפעמים הקנאה היא הטעיה – היא סיפור שנעים לנו לספר לעצמנו על כך שאנחנו קצת נחותים ולא מספיק מוצלחים, בזמן שמה שמסתתר מאחוריה הוא דווקא תחושת עליונות כזאת של "למה דווקא הוא? הרי לי מגיע הרבה יותר".

אבל אני כן מקנא, רק בכיוון ההפוך. אני מקנא בעתיד של אנשים. כי כמו יכולת הזכרון שלי, גם כשרון הנבואה שלי הוא כבר לא מה שהיה פעם. אז אני מקנא באנשים שחיים באושר ובשלמות עם מה שיש להם גם אחרי שנים ארוכות של הסוואת הקנאה. אני מקנא לא באנשים שהייתי יכול להיות, אלא באנשים שהם בעצם אני, בעוד כמה שנים.

ובינתיים הנחמה שלי היא ההישגים של אשתי ושל הילדה. כי בילדים לא מקנאים – להיפך, רק שואפים שהם יהיו יותר מוצלחים ממך, שילמדו את הלקחים שלך, ושלא יסתפקו כמוך בלבחור בני-זוג שאפשר לחלוק איתם את הגאווה על ההישגים שלהם בלי לקנא.
אבל בכל מקרה שלא יוותרו על ללמוד תואר שני.