אחת הסיבות שאני כל-כך אוהב להיות במילאנו, היא הרכבת התחתית. דווקא מילאנו, כי אני כזה נון-קונפורמיסט ייחודי ומקורי שלא נכנע לאופנות של הערצת פריס, לונדון וניו-יורק. דווקא מילאנו, עם רכבת תחתית של שלושה קווים – לא יותר – שמביאים אותי במהירות לכל מקום שבו אני רוצה להיות, או אולי מגדירים בעצמם את המקומות שבהם מישהו כמוני רוצה להיות.
לרדת במדרגות, לחכות דקה בין כל האנשים היפים עם החליפות, להרגיש את הרוח נדחפת במנהרה, צפצוף הדלתות הנפתחות, שקשוק הגלגלים החורקים בסיבובים החשוכים על המסילה. אולי להחליף בדואומו לקו הצהוב, להצפין קצת לרובע האמנים, לשתות קפה ציורי בפינת רחוב שקטה.
אבל כל זה ישתנה עכשיו, כשסוף סוף התחילו העבודות להקמת הרכבת התחתית של תל-אביב. סוף-סוף אוכל גם כאן בישראל להיכנס לאיזה מרתף מעוצב-יתר בחוסר טעם, להשתדל להתעלם מכל המוזרים שתמיד פגשתי באוטובוסים, לעלות על הרכבת האיטית והצפופה, ולצאת באמצע הרחוב הכי סואן של תל-אביב כדי לשתות קפה של מכונה ביתית באיזה קיוסק שמתפרנס בעיקר מנערים שיכורים.
כן, אני יודע, קוראים לה הרכבת הקלה, אבל למה לעסוק בהבדלים הדקים? היא הכי תחתית שיש. והרי בכל מקרה גם לא נראה שם אנשים עם חליפות נוסעים בבוקר לעבודה. הישראלים ימשיכו להעדיף ללבוש את החליפות שלהם על קטנועים.
הדרך לגיהנום רצופה כוונות טובות, והדרך לגן-העדן של החרבת תל-אביב סוף-סוף, רצופה בפיצוצים וחפירות וסגירת רחובות ראשיים למשך שנים ארוכות – כדי שנתרגל בהדרגה ומחוסר ברירה לרעיון שאנחנו מסרבים להפנים כבר שנים: שהעיר הזאת מיותרת.
הנה, סוף-סוף יבינו אותי ואת החזון שלי מימים ימימה – שאין סיבה אמיתית להיכנס לתל-אביב. אני עצמי הבנתי את זה מאז שהמציאו משחקי מחשב וכבר לא הייתי צריך לנסוע בקו 66 לאולמות המשחקים בזידנגוף. ואכן, מאז התפתח עולם של טכנולוגיה ואפליקציות, שמאפשר לנו לעשות הכל מהבית, מרחוק. אז מה שחסר לתל-אביב זה לא רכבת תחתית, אלא טכנולוגיה שמאפשרת לאדם לשלוח את דמותו הוירטואלית להפגנה בכיכר. או לחלופין, להבין שלעמוד בצפיפות עם עוד הרבה אנשים ולהחזיק שלט זה לא דבר שעוזר לאף-אחד.
אבל לאנשים לוקח זמן לעכל שינויים. כל התהליך הזה יקח שנים. לפחות שש שנים של עבודות, וכנראה יותר, עד שכולם יבינו שההילה שיש לעיר הזאת היא סתם בועה – ועוד בועה בלי מיזוג אוויר. יבינו שהם חיים בעיר שאף-אחד בה בעצם לא תל-אביבי – כולם כל מיני מהגרים מקיבוצים בצפון, מושבים בדרום, ונתניה – שעכשיו לא רק שהם יחיו במחאה אינסופית על שכר הדירה המופרז שהם מסכימים לשלם מרצונם, הם גם יגלו שהמחאה הזאת כבר לא חיה בשדרה פסטורלית, אלא בתוך אתר חפירות ענקי ונצחי.
וכל זה בשביל קו רכבת תחתית בודד אחד. אפילו לא שלושה, כמו במילאנו.
ובחפירות האלו יצוצו שוב כל המפות הישנות, וחולדות ענקיות ומאיימות – שאם הן באמת קיימות, אפשר היה פשוט להיכנס למחילות ולרכב עליהן במקום לסלול מסילות ומנהרות בטון – וכל האנשים שהתפרנסו נהדר מלנהל ועדות ותכנונים לאורך עשרות שנים, ומי יודע, אולי מסתתר בחפירות האלו גם נפט, או גז – ונאלץ לעצור את העבודות כדי לריב למי הם שייכים.
ובסוף בסוף, כמו בסוף של כל אתר חפירות, תתגלה גם אמת היסטורית חשובה: שכל זה היה מחדל מיותר. ואפילו את מי להאשים כבר יהיה קשה למצוא אחרי כל השנים האלו וכל הבלגאן. אבל בטח בכל זאת יקימו ועדה.
אבל אולי הבעיה היא אצלי. אולי הבעיה היא שאין לי מספיק חזון לעתיד רחוק – למרות שידעתי לזהות את העניין הזה עם הטכנולוגיה ואולמות המשחקים. אולי הבעיה היא שאני לא מספיק מאמין בוועדות תכנון עם נסיון של עשרות שנים. אולי פשוט אני באמת לא מבין את העניין – סליחה על משחק המילים – לעומקו.
אולי בסוף באמת תל-אביב תהיה עיר אירופאית ואמנותית כמו מילאנו, וכל הצעירים המרדנים שמהגרים אליה מהקיבוצים והמושבים ופתח-תקווה, ואז מתלוננים ומזלזלים בה, ישבו באמת בשקט, לבושים בחליפות יפות, ברכבת התחתית החדשה. אחרי הכל זה יהיה עוד המון שנים, ותהיה להם הנחה כי הם יהיו כבר פנסיונרים.
אבל מקריאה של כל התוכניות, הפרוטוקולים, וטורי הפרשנות שמביעים בדיוק את דעתי שלי – נראה סביר יותר שכולם יבינו באמת שכל העיר הזאת מיותרת, או לפחות זקוקה להריסה והקמה מחדש. מהיסוד. מלמטה. הכי למטה.
אני כבר מאוד סקרן לראות מי יהיה חבר בוועדת התכנון שתקום.
לרדת במדרגות, לחכות דקה בין כל האנשים היפים עם החליפות, להרגיש את הרוח נדחפת במנהרה, צפצוף הדלתות הנפתחות, שקשוק הגלגלים החורקים בסיבובים החשוכים על המסילה. אולי להחליף בדואומו לקו הצהוב, להצפין קצת לרובע האמנים, לשתות קפה ציורי בפינת רחוב שקטה.
אבל כל זה ישתנה עכשיו, כשסוף סוף התחילו העבודות להקמת הרכבת התחתית של תל-אביב. סוף-סוף אוכל גם כאן בישראל להיכנס לאיזה מרתף מעוצב-יתר בחוסר טעם, להשתדל להתעלם מכל המוזרים שתמיד פגשתי באוטובוסים, לעלות על הרכבת האיטית והצפופה, ולצאת באמצע הרחוב הכי סואן של תל-אביב כדי לשתות קפה של מכונה ביתית באיזה קיוסק שמתפרנס בעיקר מנערים שיכורים.
כן, אני יודע, קוראים לה הרכבת הקלה, אבל למה לעסוק בהבדלים הדקים? היא הכי תחתית שיש. והרי בכל מקרה גם לא נראה שם אנשים עם חליפות נוסעים בבוקר לעבודה. הישראלים ימשיכו להעדיף ללבוש את החליפות שלהם על קטנועים.
הדרך לגיהנום רצופה כוונות טובות, והדרך לגן-העדן של החרבת תל-אביב סוף-סוף, רצופה בפיצוצים וחפירות וסגירת רחובות ראשיים למשך שנים ארוכות – כדי שנתרגל בהדרגה ומחוסר ברירה לרעיון שאנחנו מסרבים להפנים כבר שנים: שהעיר הזאת מיותרת.
הנה, סוף-סוף יבינו אותי ואת החזון שלי מימים ימימה – שאין סיבה אמיתית להיכנס לתל-אביב. אני עצמי הבנתי את זה מאז שהמציאו משחקי מחשב וכבר לא הייתי צריך לנסוע בקו 66 לאולמות המשחקים בזידנגוף. ואכן, מאז התפתח עולם של טכנולוגיה ואפליקציות, שמאפשר לנו לעשות הכל מהבית, מרחוק. אז מה שחסר לתל-אביב זה לא רכבת תחתית, אלא טכנולוגיה שמאפשרת לאדם לשלוח את דמותו הוירטואלית להפגנה בכיכר. או לחלופין, להבין שלעמוד בצפיפות עם עוד הרבה אנשים ולהחזיק שלט זה לא דבר שעוזר לאף-אחד.
וכל זה בשביל קו רכבת תחתית בודד אחד. אפילו לא שלושה, כמו במילאנו.
ובחפירות האלו יצוצו שוב כל המפות הישנות, וחולדות ענקיות ומאיימות – שאם הן באמת קיימות, אפשר היה פשוט להיכנס למחילות ולרכב עליהן במקום לסלול מסילות ומנהרות בטון – וכל האנשים שהתפרנסו נהדר מלנהל ועדות ותכנונים לאורך עשרות שנים, ומי יודע, אולי מסתתר בחפירות האלו גם נפט, או גז – ונאלץ לעצור את העבודות כדי לריב למי הם שייכים.
ובסוף בסוף, כמו בסוף של כל אתר חפירות, תתגלה גם אמת היסטורית חשובה: שכל זה היה מחדל מיותר. ואפילו את מי להאשים כבר יהיה קשה למצוא אחרי כל השנים האלו וכל הבלגאן. אבל בטח בכל זאת יקימו ועדה.
אבל אולי הבעיה היא אצלי. אולי הבעיה היא שאין לי מספיק חזון לעתיד רחוק – למרות שידעתי לזהות את העניין הזה עם הטכנולוגיה ואולמות המשחקים. אולי הבעיה היא שאני לא מספיק מאמין בוועדות תכנון עם נסיון של עשרות שנים. אולי פשוט אני באמת לא מבין את העניין – סליחה על משחק המילים – לעומקו.
אולי בסוף באמת תל-אביב תהיה עיר אירופאית ואמנותית כמו מילאנו, וכל הצעירים המרדנים שמהגרים אליה מהקיבוצים והמושבים ופתח-תקווה, ואז מתלוננים ומזלזלים בה, ישבו באמת בשקט, לבושים בחליפות יפות, ברכבת התחתית החדשה. אחרי הכל זה יהיה עוד המון שנים, ותהיה להם הנחה כי הם יהיו כבר פנסיונרים.
אבל מקריאה של כל התוכניות, הפרוטוקולים, וטורי הפרשנות שמביעים בדיוק את דעתי שלי – נראה סביר יותר שכולם יבינו באמת שכל העיר הזאת מיותרת, או לפחות זקוקה להריסה והקמה מחדש. מהיסוד. מלמטה. הכי למטה.
אני כבר מאוד סקרן לראות מי יהיה חבר בוועדת התכנון שתקום.
