תוכנית אם

לאמא, באהבה.

בזמן שאתם קוראים את זה, אירוע יום ההולדת 70 של אמא שלי כבר יצא לפועל, בדיוק לפי התוכנית המדוקדקת שלנו.
או לחלוטין לא כמו שרצינו. אחד מהשניים.

צריך להבין, כבר יותר מחודש ימים כל המשפחה עובדת מסביב לשעון כדי לתכנן את האירוע הזה. מדובר ביום-הולדת של פעם בחיים – למרות שטכנית כל יום-הולדת הוא בעצם כזה – ובהתאם גם התוכניות הן לפרטי פרטים, עם כיבוד ייחודי, עיצוב מקצועי, לוגו מותאם-אישית ומוצרי מרצ'נדייז נלווים. זאת הפקה שאסור להשאיר בה שום דבר ליד הגורל, מלבד אולי החתול שמתרוצץ בבית של אחותי, ושעליו קשה לשלוט, כי הוא חתול.

מצד אחד, קל בימינו הרבה יותר לשתף פעולה בתכנון של דבר בסדר-גודל כזה, כי יש בערך עשר דרכים שונות להתכתב ולהעביר מידע, קבצים, התלבטויות והיסטריה בין המארגנים. מצד שני, זה גם יותר קשה, בדיוק מאותה סיבה – כי איכשהו תמיד יש הרגשה שבבחירה בין לשלוח הודעה, דוא"ל, ווטסאפ קבוצתי או ווטסאפ אישי, תמיד עושים את ההחלטה הלא מתאימה. וכבר סיכמנו שבהפקה כזאת אין מקום להחלטות לא מתאימות. אנחנו לא יכולים להרשות את זה לעצמנו.

וזאת הבעיה. הרי ככל שאנשים מתכננים משהו יותר לפרטים, כך הם גם מוצאים את עצמם מתמכרים לחרדה הזאת מפני כל סטיה מהמפות והשרטוטים המדוייקים שלהם – ובאופן אירוני, כך בדיוק גם נוצרים עוד מקומות שבהם התוכנית עלולה ליפול, ולמעשה גובר הסיכוי לכשלון הקולוסאלי שיזעזע את כולם.
מה שבדרך-כלל מגביר את המוטיבציה לתכנן את הדברים באופן עוד יותר מדויק, כדי שיהיו מספיק דברים שיוכלו להשתבש, ולא רק דבר אחד. או לחלופין, להכין איזו תוכנית ב', כדי שתהיה אפשרות שגם משהו אחר לחלוטין ישתבש.
והכי חשוב – כפי שנהוג בארגונים ומוסדות גדולים ומכובדים – להכין מראש את המישהו הזה שאפשר יהיה להאשים אותו בכשלון. רק שבמקרה שלנו מדובר במשפחה, אז אין לנו אפילו את הפריביליגיה הקטנה הזאת.

אבל אין מנוס. ברוב המקרים האדם מתכנן תוכניות ואלוהים צוחק, ובמקרים מסויימים הוא גם שופך על התוכניות קפה, מקמט אותן, וצובע אותן בצבעים הלא נכונים. אז כנראה אי אפשר להיות בטוח ולתכנן את הוודאות, כי אלוהים, או הגורל, או מרפי – או כולם יחד – יצחקו לנו בפנים. זה אמנם לא אומר שאי אפשר להמשיך לקוות ולחלום על זה, רק שבשלב מסויים צריך לדעת לעצור. גם כי אי-אפשר לעסוק לנצח רק בתוכניות – אחרי הכל מדובר ביום-הולדת שהתאריך שלו נקבע לפני הרבה שנים – וגם, אולי כי פשוט זה יותר נכון לעצור. אולי בשלב מסויים צריך פשוט לתת לדברים לקרות, ולשכוח לרגע מכל התוכניות הגדולות, כדי שברגע האמת לא יצא שהן מסתירות לנו פתאום את מה שקורה מול העיניים, ואז נחזור הביתה עם תחושת פיספוס. ולא בגלל שהדברים לא עבדו כמו שרצינו, אלא בגלל שמרוב שרצינו, לא באמת ראינו איך הם עובדים.

כי כשאנחנו מתכננים יותר מדי לפרטים, אנחנו הופכים שבויים של התסריט שציירנו, ואנחנו דנים את עצמנו לא להיות מופתעים לטובה. והחיים, הם לפעמים בכל זאת מפתיעים, וצריך לתת להם סיכוי. אז אולי הסרטון המרגש לא יצא מושלם כמו שתכננתי, ואולי הצבעים של הלוגו האישי לא יהיו בדיוק כמו שדמיינתי, ויכול להיות אפילו שלא כל האורחים ישבו במקומות ובזמנים שהייתי מעדיף. אבל זה בסדר. אחרי הכל, גם אני הרי לא יצאתי ממש לפי כל התוכניות שאמא שלי ואבא שלי תכננו.
למרות שיש לי תחושה שגם הם, כמוני, לפעמים מציירים את התוכניות בדיעבד, ומספרים שכל הדברים שקרו, קרו בדיוק כמו שהם תכננו מראש.
אני מקווה לפחות, שככה אמא שלי תציג את הדברים כשהיא תספר לכולם על מה שהיה במסיבה שלה.