יום חמישי, 25 בספטמבר 2014

חצי סיכום

קצת אירוני המנהג הזה שמזמין אותך לעשות סיכומים דווקא בתקופה הכי מבלבלת בשנה. ואני מתכוון כמובן לעונה החמקמקה שמכונה "סתיו".
זאת כנראה הסיבה שתמצאו בעיתונים המון סיכומים בצורת רשימות ומצעדים, ובעוד שבוע גם חשבונות-נפש שלא שייכים לאף נפש פרטית. אף-אחד לא רוצה לסכם דברים רק בגלל שאמרו לו שזה הזמן לסיכומים וחשבונות. תשאלו כל עורך מוסף חג.

כי כשאוספים את כל מה שטוב, מגלים שהיה גם קצת רע, וכשאוספים את כל מה שהיה רע, מגלים שבכל-זאת אולי התגנב פנימה גם משהו טוב. וכמו הגשם הראשון שתמיד תופס אותנו לא מוכנים, ואנחנו רצים בין הטיפות שלו, ככה אנחנו רק רוצים לעבור את השנה בלי להרטב מהאסונות שנוחתים סביבנו כל הזמן.

ובשלב מסויים מישהו מזכיר לך את הכוס המלאה רק בחציה במים, או ביין, או בויסקי של חייך, ומתחיל לא רק להגיד לך שאפשר לבחור על איזה חצי להסתכל, אלא להגיד לך ממש על איזה חצי אתה צריך להסתכל לדעתו המלומדת. אולי כי קל לו יותר לסכם את חייך העוברים מולו, מאשר את חייו שלו.
וכשאתה מנסה לסכם את כל אלפי השעות שהיו לך בשנה הזאת, אתה מגלה שכמעט כולן התפוגגו ונעלמו באיזו סתמיות אגבית כזאת של שטיפת כלים, השתעממות באיזה תור בדואר, או המתנה שהאינטרנט יתן לך את התשובה, או אפילו את השאלה הנכונה.
והדברים שכן קרו, מתכווצים לתוך כותרות קטנות, מרוכזות כמו אותו משקה בחצי הכוס שלך: גדלתי השנה עוד קצת עם אשתי ועם הילדה שלי (ויש עוד אחת בדרך, ילדה כלומר), זכיתי בחופש ליצור (וללמוד מזה על חופש ועל יצירה), והוצאתי לאור סוף-סוף את שני הספרים שלי – אמיתיים וכרוכים בריח הדפוס המפתה (ופותחים את הדרך לאלה שיבואו אחריהם).

וכל אחד מהדברים האלה, וכל שאר הדברים שהיו שם למרות ששכחתי, הוא מסע והתמודדות. והמסע הזה לא רק שנפרש בלי סוף מתוך הכותרות, אלא גם לא מסתיים בסוף השנה, או בראש השנה, רק כי אמרו לו. הוא מסרב, כמעט כמוני, לסכם את עצמו בתאריך קבוע מראש, או לסכם את עצמו בכלל.
כל אחד מהדברים האלה הוא אוסף של רגעי עצב ושמחה, של צעקה וצהלה, של דאגה והנאה. כל אחד מהדברים האלה הוא החצי המלא והחצי הריק בו-זמנית, כי מה שכל אומרי האימרות לא יודעים, זה שהחצי הריק הוא לא הייאוש – הוא החלל הזה שנותן את האפשרות לא להיות מרוצה לגמרי אף-פעם. החלל שמאפשר להשתנות, להשתפר, להתפתח ולגדול.

ראש-השנה הוא לא זמן לסיכומים, אלא יותר זמן למנוחה קטנה – במיוחד אם הוא מתחבר ליום שבת (ואיכשהו נראה שבכל שנה זה ככה). והאמת היא שגם זאת רק משאלה, כי החיים לא נעצרים בחג לקול תרועת השופר, כמו שהם לא נעצרים בכל לילה לקול קריאת הצרצר.
ראש-השנה הוא רק הזדמנות קטנה, בין חצי כוס היין לבין שטיפת הכלים, להכיר תודה ששרדנו את הצרות ולא נרטבנו במשך השנה כולה. כל השאר הוא בונוס.
והוא כמובן גם הרגע המושלם לתחילת הדאגות של השנה הבאה.

יום חמישי, 18 בספטמבר 2014

כוכב הקופונים

הסוגיה הזאת היא עתיקה כמו ימי העם היהודי עצמם, אבל בכל זאת צצה ומטרידה בכל שנה מחדש: מי מתארח בחג, ואצל מי. יש כאלה שמכריעים בהטלת מטבע, יש כאלה שבאמצעים מתוחכמים של לחץ רגשי, ויש את אלה – כמונו – שמחליטים שהדבר הכי הגיוני הוא לעשות תורות.
הגיוני כן, אבל זה לא אומר שזה גם קל.
נדרשו כמה סבבים של שיחות עם כל המשפחה המורחבת, חקירות סמויות, ואפילו שחזור של תמונות מחמישה מכשירים שונים, אבל בסוף הצלחנו לפענח איפה התארחנו בשנה שעברה בחג, ומכאן גם באופן בלתי נמנע – איפה נתארח השנה. בעיה אחת נפתרה.

רק שזאת, מסתבר, הבעיה הקלה יותר. כי הבעיה האמיתית היא מה נותנים מתנה לכל אחד בחג, בין אם מתארחים אצלו, ובין אם הצלחנו להוכיח לו מעל לכל ספק שאין לו שום סיבה להעלב מזה שאנחנו לא. ובדיוק כמו שהתלבטנו אם השנה זה התור של ההורים שלה או של ההורים שלי, מצאנו את עצמנו, כמו בכל שנה, שבויים בדילמה בין "זה אידיוטי ומיותר לגמרי" לבין "בטח יש להם את זה כבר". כי מסתבר שלכולם יש כבר את כל הדברים האידיוטיים והמיותרים, במיוחד אם מדובר בהורים, שיש להם נסיון וותק של עשרות שנים באותה דילמה עצמה, ולפיכך בצבירה של כל הדברים האידיוטיים והמיותרים האלה.

אז איך יודעים מה לקנות מתנה לחג למי שכבר יש לו הכל? שאלה טובה, שטובי החכמים, היהודים והסינים כאחד, מחפשים לה תשובה כבר שנים ארוכות, ולכל אחד מהם יש כמובן את הגישה שלו כדי למצוא אותה.

בירור טרחני בכל המודעות והקטלוגים מראה שכל הזמן עובדים בעולם, כלומר בסין, בשיא המרץ על המצאות של עוד ועוד דברים חדשים כמו קולף שום רובוטי, אגרטל ניילון מגנטי, או מחזיק מעוצב למסמכי חובות מהבנק. לא כל-כך כדי לשפר את העולם והאנושות, אלא יותר כדי לספק לה פתרונות חדשים בכל שנה לסוגיה הזאת של המתנה לחג. הבעיה עם הגישה הזאת, היא שבכל-זאת מדובר בהורים שלנו, הדור שאנחנו הולכים ופוחתים ממנו – כך שבכל פעם מסתבר שאו שהם הקדימו אותנו וכבר קנו את זה, או שעדיין לא, ואז אין טעם לקנות את זה, כי הם לא ישתמשו בזה לעולם.

אבל אצלנו, היהודים, כמו שהחגים מיוחדים, כך גם המתנות לחג. ולכן לא חשוב מה אתה קונה, חשוב איפה ואיך קנית את זה. או במילים אחרות – באיזה מבצע. והרי תקופת "לפני החגים" היא גם התקופה של "חגיגת המבצעים", בנוסח עדות ה"קנה-קבל מתנה מגוחכת", "קנה שניים במחיר שנשמע מיוחד", "קנה עכשיו שלם כשתשכח מזה כבר", או "בקניה מעל ליכולותיך, קבל זיכוי לקניית הדבר המיותר הבא".

מכאן, שהפתרון היהודי לבעיית המתנות לחג בארץ-ישראל הוא רק גלגול מודרני של ימי הוועידות העולמיות ושטרי המנדט – כלומר פתרון בדמות ירידי מתנות וקופונים.
אז בסופו של דבר, השאלה "מה לקנות מתנה לחג", מקבלת את התשובה האולטימטיבית – לאיזה מוצר קיבלת את הקופון הכי שווה. בדיוק כמו שהסקרים העונתיים "כמה יעלה סל הקניות לחג ברשתות השונות" של מוספי הכלכלה, קובעים בדיוק נמרץ את הרכב הסל שנקנה, ואת התפריט לארוחה המשפחתית.

כי יותר משאנחנו אוהבים את המתנה, או אפילו את החגיגה, אנחנו אוהבים את הדיל ואת המבצע. ולא חשוב מה בדיוק נקנה, העיקר שזה יהיה בהזדמנות, שלא נצא פראיירים, ושכמובן לא נגלה לאף-אחד שככה החלטנו מה לקנות.
וכך, מצוייד במיטב חוברות המבצעים והקופונים, יצאתי לירידי המתנות והקניות ברחבי הארץ והעיר, להרגיע את המצפון ואת סימוני ה"וי" ברשימה החגיגית שהכנתי מבעוד מועד. לבשתי את מיטב בגדי, שמתי לב שוב לכך שהגיע הזמן לקנות לעצמי נעליים חדשות, ויתרתי על זה שוב, והרגשתי את גזירי הנייר הצבעוניים פועמים בכיסי כמו כובד אלפי שנות ההגות היהודית כולה.

וכמוני, כמובן, עשו גם כל שאר האנשים. כולם עם אותו המבט הטרוד בעיניהם החגיגיות, כולם מנסים למצוא את המתנה הכי מקורית ומיוחדת, ולא לשכוח לצרף לה גם פתק החלפה, וכולם קונים זה לזה את אותו הדבר בדיוק – גם אם הוא נראה שונה לגמרי. כי כולם קונים זה לזה את מה שמוכרים להם במבצע מיוחד לחגים. כי כולם – כמו בכל שנה – קונים בעצם את המבצע עצמו.

וכמו בכל שנה, גם הפעם הרגשתי לא נעים והתקשרתי שוב לאחותי לוודא שההסכם שלנו עדיין בתוקף – הסכם אי-המתנה ההדדי שלנו בחגים. כרתנו אותו בינינו לפני שנים, אחרי שהבנו שהוא יהיה חסכוני יותר מכל קופון שאי-פעם ימציאו בישראל או בסין. ועם כל ההגיון שבו, הוא עדיין איכשהו נראה כמו כפירה של ממש בלב האמונה ובמסורת החג עצמה.
וכמו בכל שנה, בשיחת טלפון קצרה ותמציתית חידשנו אותו והסכמנו עליו מחדש. אבל כנראה שיעברו עוד הרבה חגים, ימי-הולדת ומבצעים עד שבאמת נצליח לממש אותו.

יום חמישי, 11 בספטמבר 2014

החופש להסתגל

במעלה שביל המדרגות שמוביל אל הגן החדש היא מדלגת בשמחה, גוררת אחריה את התיק עם הגלגלים, ואת כל ההבטחות. אבל ברגע שעוברים את הדלת, כמו קסם קטן, הפנים שלה מרצינות, השפה התחתונה מתחילה להתכופף בדרך החד-סטרית כלפי מטה, והדמעות – הדמעות פורצות מהעיניים למרחק מטר וחצי קדימה, כמו בסרט מצוייר.
וכל ההערות של כולם על כך שהיא לא דומה לי (למזלי), נשכחות ביחד עם כל ההבטחות ההן, כשפתאום הקושי שלה ושלי להסתגל למסגרת חדשה וזרה צורח לי באוזן להישאר. לא ללכת.

וזה לא שאני לא אוהב מסגרות, או לא זקוק להן. להיפך – אני הרי אמן בנפשי, ואמנים יוצרים חייבים את המסגרת, אחרת לא יהיה להם מה לנפץ בדרך אל תהילת הממסד והמוזיאונים הגדולים. הבעיה שלי היא כנראה רק עם מסגרות מהסוג שמישהו החליט לייצר עבורי. כי כמו בכל דבר, אני מעדיף להיות אידיוט ולסמוך רק על עצמי. כך שאהיה גם אידיוט, וגם כזה שלא יכול להאשים אף אחד באידיוטיות שלו.

קצת לפני שנכנסנו לגן החדש, כלומר בשבועיים שלפני-כן, היינו חלק מהמסגרת הארצית הכפויה של חופשת הקיץ. יצרנו לעצמנו סדר-יום קפדני ומדוקדק, והמון ציורים בצבעי גואש, עד שנכנענו ויצאנו לנופש כפרי בעמק-יזרעאל, ביחד עם עוד כמה ילדים אבודים, וכמובן הפעוטות שלהם.
בכל יום היתה ארוחת בוקר, בילוי בבריכת השחיה, שיחות על מדשאת הקיבוץ, ומאבק ברוח שהעיפה את ארוחת הערב מהשולחנות בחוץ. וזאת היתה יכולה להיות מסגרת מושלמת, אלמלא ההחלטה האידיוטית שלי לקחת על עצמי שני אתגרי כתיבה עם דדליין קפדני שאיכשהו נופל בול על סוף החופשה.

אז למשך שעתיים בכל יום ארזתי את המחוייבות המפעפעת והמחברת חסרת השוליים, ויצאתי לשרבט מילים באיזה בית קפה פסטורלי מול הנוף של מסילת רכבת העמק הישנה. ולמרות שהתנאים האלה לא היו אופטימליים, הם היו מסגרת העבודה שקבעתי לעצמי – אז הם עזרו, אם לא לאיכות היצירה, לפחות להוכיח לעצמי שאני עדיין מסוגל ליצור לעצמי מסגרת עבודה.

כמה ימים וכמה ציורי גואש לאחר מכן, שלחתי את הסיפורים החדשים אל הלא-נודע, והתפניתי לעכל את תחושת בזבוז הזמן שבכל זה, ואת ההבנה שהחופשה באמת נגמרה, ומפנה את מקומה לקבוצת ווטסאפ של הורים שאת אף-אחד מהם אנחנו לא מכירים, ולגמרי בצירוף מקרים – גם משרה חדשה של אשתי, וחוזה עם תנאים חדשים לעבודה שלי. אחרי הכל, יש לנו מחוייבות אדירה להתאים את עצמנו להגדרות האלו, של הדור שחייב להחליף לעצמו את המסגרת מדי זמן מה.

כי מסגרת היא הרי חסרת משמעות כשלעצמה. כל המשמעות שלה נוצרת מתוך אוסף האנשים שבתוכה, שנצמדים ומתחברים זה לזה רק באמצעות התיעוב המשותף כלפיה, והתחושה העמומה של כל אחד מהם, שהוא ראוי למשהו יותר טוב ממנה. אבל האדם הוא הרי היצור הכי סתגלן בבריאה כולה. ומסתבר שאנחנו יכולים להתרגל לכל מסגרת ולכל אורח חיים – נופש בקיבוץ, גן ילדים חדש, או שירות לקוחות גרוע של חברות תקשורת – ובאורח פלא זה אפילו נהיה יותר קל אם אנחנו עוד משלמים על זה כסף. כי כסף הוא יצרן המחוייבות הכי יעיל שיש.

אבל הילדה עדיין לא מבינה את כל זה, אז הלכנו לגן החדש ליומיים של "הסתגלות", שבהם היא בוכה רק למשך שעה, ומיד מחולצת לתוך נסיונות לא מוצלחים ולא כנים במיוחד, להסביר לה שהגן החדש מקסים, ושיש בו בדיוק את כל מה שהיא רוצה, ושהיא תשמח שם ותיצור שם דברים יפים, ושטוב נו, הרי האדם הוא יצור סתגלן, ואפשר – או צריך – להתרגל לכל מסגרת בחיים.
וכדי להרגיע את תחושת חוסר השייכות הזאת, מייד התקשרתי לאחותי לשמוע איך היתה ההסתגלות של הילדים שלה, או אולי שלה עצמה, או אולי של כל ההורים כולם, שמתקשרים זה לזה כדי לערוך את השיחה המסורתית הזאת, שמתחייבת מהמסגרת שנקראת "הורות".

אבל אני לא מוטרד מאוד. אני מכיר את הילדה שלי. היא דומה לי. לוקח לה זמן להתאים את עצמה למסגרת, או לפחות להבין שאין ברירה. אני יודע שיעברו עוד כמה ימים עד שהיא תתרגל והכל יהיה בסדר. ואז כמובן יגיעו חגי תשרי, עם החופשות, והכל יתבלבל שוב, עד שהיא תתרגל מחדש. אבל בסוף היא תאהב את הגן הזה, והוא יאהב אותה, והיא תרגיש בו כמו בבית, או לפחות כמו בכל מקום שאליו היא מגיעה ומרגישה בו כמו בבית.
רק שבינתיים, בלילה, באמת קצת צובט בלב לשמוע לפני שהולכים לישון איך היא עוד אומרת "אני מתגעגעת לגן הישן שלי".
ובלב הנצבט אני אומר "גם אני מתגעגע לגן הישן שלי, מתוקה. גם אני".

יום חמישי, 4 בספטמבר 2014

סטטיסטיקה והסתבכות

האימרה הידועה טוענת שיש שלושה סוגים של שקרים: שקר גס, שקר לבן, וסטטיסטיקה. אבל זה כמובן לא מדויק – הרי לא כל סטטיסטיקה היא שקר. רק תשעים אחוז ממנה, בממוצע.

מהרגע שתינוק נולד, הוא נזרק לתוך האחוזון המתאים למשקל ולגובה, כדי שהאחות ב"טיפת חלב" תדע איך לנזוף באופן מדויק יותר בהורים שלו. משהו לא מסתדר ולא נוח לנו עם אנשים שלא יושבים בתוך גרף עם מגמה ברורה, ולכן הסטטיסטיקה גם לא שואלת אף-אחד אם הוא מסכים להיכנס אליה או לא. כל חיינו אנחנו כאילו עובדים ולומדים, אבל למעשה רק עסוקים בללמוד איך להשוות את עצמנו לאחרים – למשפחה, לחברים, או לתאום התיאורטי שלנו שחי במדינה יותר מוצלחת, או אפילו בברלין. ואם קשה לנו עם העניין, אנחנו פשוט ממציאים עוד כלי סטטיסטי, יותר משוכלל – כמו פקטור שמחשב מחדש את הציון לכל הכיתה בקורס סטטיסטיקה א' באוניברסיטה.

וככה, עם הסיכוי הגדל והולך למות אחרי כל יום שבו הצלחנו לשרוד, עוברים כל החיים. עד שאנחנו באמת מתים והופכים כמובן לאיזו קטגוריה סטטיסטית של מוות כזה או אחר: מוות ממחלה או מתאונה, מוות פשוט או הירואי – כאילו שזה יעזור למנחמים לבחור את המילים שלהם.

והסטטיסטיקה מאפשרת לנו להתעלם מהפרטים, היא מאפשרת לנו לשכלל את ההדחקה – שהיא הדרך שלנו להמשיך לחיות בשקט. לתת מסגרת כאילו הגיונית – עד כדי שתי סטיות תקן – לכל מה שקורה, גם אם הוא "רגיל", וגם אם הוא "חריג". להסביר מדוע דברים קורים כמו שציפינו, ויותר מזה – מדוע הם לא קורים כמו שציפינו. כי הסטטיסטיקה יודעת להסביר הכל, כחלק מאיזו תוכנית גדולה ומסודרת – כמו שעושה הדת, רק בלי הסיפורים הפיקנטיים והאוכל בחגים.

ככה למשל בספורט. כשהוא מתחיל לשעמם אותנו אנחנו הופכים אותו למספרים, לממוצעים, לאחוזים, ולאנקדוטות כמו "מכבי חיפה כבר 15 שנים לא ניצחה במשחק-בית בהפרש גדול יותר משער אחד, כשהשחקנים שלה רצו במחצית השניה פחות מ-4 ק"מ בממוצע", ואז נורא נהנים לראות את הפרשנים מתווכחים אם גורלה של הסטטיסטיקה תמיד "להתיישר" או "להישבר".

והספורט הוא הרי מיקרוקוסמוס של החיים עצמם – השלכה סטטיסטית דרך קלישאות של מדגם מייצג, לתוך מציאות החיים המורכבת עד כאב. כי הרי פעם הכל היה פשוט יותר. ואני מתכוון לפעם, לפני שהיו מחשבים רבי עוצמה וגליונות "אקסל" – כשהיינו חיים במערות בלי לדעת מה הטמפרטורה הממוצעת בחודש הזה של השנה, או מהי בכלל השנה. אבל כשעברנו איזו נקודת אופטימום מסויימת, נוצר מצב שבו יש יותר מדי אנשים בעולם, ואז כבר לא היתה ברירה אלא להתחיל לאגד אותם לתוך קבוצות ולתת בהם סימנים. דברים כמו "עשירים", "עניים", "שחורים", או "גזענים".
והיום, כשיש בעולם לא רק יותר מדי אנשים, אלא גם יותר מדי מידע עליהם, גם אין ברירה. ובדיוק באותו אופן אנחנו מאגדים את כל המידע מפוצץ השכל הזה לתוך קבוצות, ונותנים לקבוצות האלו סימנים של אותיות יווניות. דברים כמו "אפסילון השחורים שמשחקים כדורסל ולכן הם בטא-יותר-עשירים".

כי הסטטיסטיקה היא המקום היחיד שבו מותר לעשות הכללות על אנשים ולצאת מזה בשלום. זה אפילו נחשב למשהו שראוי לדיווח בתקשורת, אם כי סף הכניסה לקטגוריה הזאת הוא לא גבוה מלכתחילה. ככה למשל, מדי שבוע (פלוס-מינוס), מתפרסם בעיתון איזה סקר שמספר לנו כל מיני פרטים מדוייקים להפליא ובאותה מידה חסרי חשיבות לחלוטין, ועורכי העיתונים מתלבטים אם להציג את הנתונים כפי שהם, בטבלה ובאיורים משעממים, או להמציא סיפור שיעוות אותם כך שכל קורא יוכל למצוא בו את עצמו, ולהיות חלק מה-14.3% שאשכרה קוראים את העיתון מעבר לכותרות שבו.

אבל הסטטיסטיקה, כמו הדת, מספרת לנו המון פרטים וחוקים, שכאילו מסדרים את הכל – אבל בעצם רק מסתירים את העיקר. כי הפרטים לא באמת חשובים. חשוב הסקר עצמו. חשוב עצם קיומו, וזה גם תפקידו. הוא קובע לנו מה בכלל הנושא שראוי שנדבר עליו: בחירות לכנסת, גיל הנישואין, או השכר הממוצע שאיכשהו תמיד גבוה יותר משלנו.

כי בחיים, כמעט תמיד (עד כדי מובהקות), מה שחשוב זה לא התשובות המנומקות, אלא דווקא השאלות שחשדנו שכדאי לבחור לשאול.
אני בטוח, למשל, שהיה כבר סקר שמצא שלרוב האנשים התגנב פעם בלילה איזה חשד שאולי כולנו חיים בחלום של מישהו אחר, או במציאות מדומה של איזה מחשב-על – אבל זה דווקא סביר והגיוני, אולי אפילו נוח. על מה שלא מדברים בדרך-כלל, זה על החשד הקשה יותר – שאולי גם כל הנתונים שמוסרים לנו ומחשבים עבורנו שגויים, והכל הכל, מההתחלה ועד הסוף, סתם שקר גס של הסטטיסטיקה.