קצת אירוני המנהג הזה שמזמין אותך לעשות סיכומים דווקא בתקופה הכי מבלבלת בשנה. ואני מתכוון כמובן לעונה החמקמקה שמכונה "סתיו".
זאת כנראה הסיבה שתמצאו בעיתונים המון סיכומים בצורת רשימות ומצעדים, ובעוד שבוע גם חשבונות-נפש שלא שייכים לאף נפש פרטית. אף-אחד לא רוצה לסכם דברים רק בגלל שאמרו לו שזה הזמן לסיכומים וחשבונות. תשאלו כל עורך מוסף חג.
כי כשאוספים את כל מה שטוב, מגלים שהיה גם קצת רע, וכשאוספים את כל מה שהיה רע, מגלים שבכל-זאת אולי התגנב פנימה גם משהו טוב. וכמו הגשם הראשון שתמיד תופס אותנו לא מוכנים, ואנחנו רצים בין הטיפות שלו, ככה אנחנו רק רוצים לעבור את השנה בלי להרטב מהאסונות שנוחתים סביבנו כל הזמן.
ובשלב מסויים מישהו מזכיר לך את הכוס המלאה רק בחציה במים, או ביין, או בויסקי של חייך, ומתחיל לא רק להגיד לך שאפשר לבחור על איזה חצי להסתכל, אלא להגיד לך ממש על איזה חצי אתה צריך להסתכל לדעתו המלומדת. אולי כי קל לו יותר לסכם את חייך העוברים מולו, מאשר את חייו שלו.
וכשאתה מנסה לסכם את כל אלפי השעות שהיו לך בשנה הזאת, אתה מגלה שכמעט כולן התפוגגו ונעלמו באיזו סתמיות אגבית כזאת של שטיפת כלים, השתעממות באיזה תור בדואר, או המתנה שהאינטרנט יתן לך את התשובה, או אפילו את השאלה הנכונה.
והדברים שכן קרו, מתכווצים לתוך כותרות קטנות, מרוכזות כמו אותו משקה בחצי הכוס שלך: גדלתי השנה עוד קצת עם אשתי ועם הילדה שלי (ויש עוד אחת בדרך, ילדה כלומר), זכיתי בחופש ליצור (וללמוד מזה על חופש ועל יצירה), והוצאתי לאור סוף-סוף את שני הספרים שלי – אמיתיים וכרוכים בריח הדפוס המפתה (ופותחים את הדרך לאלה שיבואו אחריהם).
וכל אחד מהדברים האלה, וכל שאר הדברים שהיו שם למרות ששכחתי, הוא מסע והתמודדות. והמסע הזה לא רק שנפרש בלי סוף מתוך הכותרות, אלא גם לא מסתיים בסוף השנה, או בראש השנה, רק כי אמרו לו. הוא מסרב, כמעט כמוני, לסכם את עצמו בתאריך קבוע מראש, או לסכם את עצמו בכלל.
כל אחד מהדברים האלה הוא אוסף של רגעי עצב ושמחה, של צעקה וצהלה, של דאגה והנאה. כל אחד מהדברים האלה הוא החצי המלא והחצי הריק בו-זמנית, כי מה שכל אומרי האימרות לא יודעים, זה שהחצי הריק הוא לא הייאוש – הוא החלל הזה שנותן את האפשרות לא להיות מרוצה לגמרי אף-פעם. החלל שמאפשר להשתנות, להשתפר, להתפתח ולגדול.
ראש-השנה הוא לא זמן לסיכומים, אלא יותר זמן למנוחה קטנה – במיוחד אם הוא מתחבר ליום שבת (ואיכשהו נראה שבכל שנה זה ככה). והאמת היא שגם זאת רק משאלה, כי החיים לא נעצרים בחג לקול תרועת השופר, כמו שהם לא נעצרים בכל לילה לקול קריאת הצרצר.
ראש-השנה הוא רק הזדמנות קטנה, בין חצי כוס היין לבין שטיפת הכלים, להכיר תודה ששרדנו את הצרות ולא נרטבנו במשך השנה כולה. כל השאר הוא בונוס.
והוא כמובן גם הרגע המושלם לתחילת הדאגות של השנה הבאה.
זאת כנראה הסיבה שתמצאו בעיתונים המון סיכומים בצורת רשימות ומצעדים, ובעוד שבוע גם חשבונות-נפש שלא שייכים לאף נפש פרטית. אף-אחד לא רוצה לסכם דברים רק בגלל שאמרו לו שזה הזמן לסיכומים וחשבונות. תשאלו כל עורך מוסף חג.
כי כשאוספים את כל מה שטוב, מגלים שהיה גם קצת רע, וכשאוספים את כל מה שהיה רע, מגלים שבכל-זאת אולי התגנב פנימה גם משהו טוב. וכמו הגשם הראשון שתמיד תופס אותנו לא מוכנים, ואנחנו רצים בין הטיפות שלו, ככה אנחנו רק רוצים לעבור את השנה בלי להרטב מהאסונות שנוחתים סביבנו כל הזמן.
ובשלב מסויים מישהו מזכיר לך את הכוס המלאה רק בחציה במים, או ביין, או בויסקי של חייך, ומתחיל לא רק להגיד לך שאפשר לבחור על איזה חצי להסתכל, אלא להגיד לך ממש על איזה חצי אתה צריך להסתכל לדעתו המלומדת. אולי כי קל לו יותר לסכם את חייך העוברים מולו, מאשר את חייו שלו.
וכשאתה מנסה לסכם את כל אלפי השעות שהיו לך בשנה הזאת, אתה מגלה שכמעט כולן התפוגגו ונעלמו באיזו סתמיות אגבית כזאת של שטיפת כלים, השתעממות באיזה תור בדואר, או המתנה שהאינטרנט יתן לך את התשובה, או אפילו את השאלה הנכונה.
והדברים שכן קרו, מתכווצים לתוך כותרות קטנות, מרוכזות כמו אותו משקה בחצי הכוס שלך: גדלתי השנה עוד קצת עם אשתי ועם הילדה שלי (ויש עוד אחת בדרך, ילדה כלומר), זכיתי בחופש ליצור (וללמוד מזה על חופש ועל יצירה), והוצאתי לאור סוף-סוף את שני הספרים שלי – אמיתיים וכרוכים בריח הדפוס המפתה (ופותחים את הדרך לאלה שיבואו אחריהם).
כל אחד מהדברים האלה הוא אוסף של רגעי עצב ושמחה, של צעקה וצהלה, של דאגה והנאה. כל אחד מהדברים האלה הוא החצי המלא והחצי הריק בו-זמנית, כי מה שכל אומרי האימרות לא יודעים, זה שהחצי הריק הוא לא הייאוש – הוא החלל הזה שנותן את האפשרות לא להיות מרוצה לגמרי אף-פעם. החלל שמאפשר להשתנות, להשתפר, להתפתח ולגדול.
ראש-השנה הוא לא זמן לסיכומים, אלא יותר זמן למנוחה קטנה – במיוחד אם הוא מתחבר ליום שבת (ואיכשהו נראה שבכל שנה זה ככה). והאמת היא שגם זאת רק משאלה, כי החיים לא נעצרים בחג לקול תרועת השופר, כמו שהם לא נעצרים בכל לילה לקול קריאת הצרצר.
ראש-השנה הוא רק הזדמנות קטנה, בין חצי כוס היין לבין שטיפת הכלים, להכיר תודה ששרדנו את הצרות ולא נרטבנו במשך השנה כולה. כל השאר הוא בונוס.
והוא כמובן גם הרגע המושלם לתחילת הדאגות של השנה הבאה.
אין תגובות :
הוסף רשומת תגובה