יום חמישי, 29 בינואר 2015

על מגש פלסטיק

במשך חודש ימים טרחנו לארוז את תיק הגב הענק שניקח איתנו לבית-החולים, לקראת הלידה. האישה שאיתי הצליחה לדחוס לתוכו את מיטב בגדיה, ספרים, תחבושות, תמרוקים, בגד-ים, כובע קש, נעליים, מסמכים, ועוד כמה בגדים – עד שהרוכסנים והאבזמים של התיק איימו להתפקע. אני לעומת זאת לקחתי איתי את שתי פיסות הפלסטיק החשובות ביותר שיש: המטען של הטלפון הנייד, וכרטיס אשראי, כדי שאוכל לקנות קפה ומאפה לפני, אחרי, ותוך כדי הלידה.

מקץ זמן לא רב ו-80% סוללה, הורשיתי להיכנס לחדר הניתוח כדי ללטף את מסכת הפלסטיק שחבשה אשתי על פניה קצרות הנשימה, ולהמשיך להתלבט איתה שם איך נקרא לתינוקת החדשה. לשם שניתן לאדם יש כידוע השפעה מכרעת על חייו. הגורל של כל אחד – או לכל הפחות כינוי הגנאי שלו – תלוי אך ורק בשם שבחרו לו, או שהוא בחר להחליף אליו.

אלא שבסוף חייבים להכריע. מחוגי השעון השחורים ממשיכים לנוע בקשיחות, ואין להם זמן להתלבט ביחד איתנו.
"מה השעה?", שאלה הרופאה את האחות על רקע צווחות הבכי הטריות. "שלוש בדיוק", ענו כולם בהתלהבות. "תרשמי שלוש ושתי דקות", צווחתי כאילו כל גורלה של התינוקת תלוי בזה. "שיהיה מספר יותר יפה".
הם הסתכלו עלי, קצת שמחים ומתרגשים כמוני, אבל בעיקר מחפשים לשווא את תג הזיהוי שיסביר האם אני ראוי לתת להם הוראות. וככה, בשעה שלוש בדיוק, חמש-עשרה-אפס-אפס, נולדה התינוקת החדשה שלנו, במשקל נאה ועם צמיד פלסטיק בעל מספר ייחודי על הרגל. הביתה היא הגיעה בתוך הסל-קל שנקשר היטב לחגורת הבטיחות של הג'יפ, ובמשקל קצת נמוך יותר - אבל אנחנו לא יודעים כמה בדיוק, כי אף אחד לא טרח לבדוק את זה.
עכשיו היא עסוקה בלהעלות בחזרה את המשקל, ובלהסתכל מסביב על הרהיטים והעיצוב במבט ביקורתי, ועל אחותה הגדולה במבט שמעריץ את כברת הדרך שעשתה כדי לזכות במוצץ גדול וצבעוני יותר.

אבל כל זה לא היה קורה בלי שמישהו יקליד את הדברים המתאימים על הכפתורים הנכונים. לכן, כבר בביה"ח ישבנו בדוכן רישום האוכלוסין של משרד הפנים, אנחנו וצמידי הפלסטיק שבלעדיהם עוד היינו עלולים לרשום תינוקת של מישהו אחר, כדי להראות לתינוקת החדשה בדיוק איך העולם עובד - דרך טפסים ושאלות מיותרות כמו שם האב, שם הסב, מקום לידה של הסבתא, עיסוק מקצועי של האב, ואיך מאייתים את השם שבחרנו - "גל".
בהמשך, אמרו לנו, גשו בבקשה לקופת-חולים כדי ללמד אותה עוד קצת על בירוקרטיה, וגם להתחסן מפני מגיפת הייעוצומיטיס, שגורמת לכל אדם זר לתת עצות חינם בנושאי ביגוד וזווית הסל-קל, גם בלי שביקשו ממנו. אה, וגם כדי לקחת קצת דם לבדיקה, לתוך מבחנת פלסטיק.

אז ניגשנו.

רק שאי-אפשר לעשות את הבדיקה בלי ביקורת של רופאה. וכמובן שאי-אפשר לבקר את הרופאה בלי כרטיס מגנטי. אז גשו למשרד בבקשה.
הבעיה היחידה היא שעכשיו התינוקת לא רק עברה את הבדיקה, וקיבלה כרטיס מגנטי, ולמדה לשבת בסל-קל בזווית שלא מפריעה לכל היועצים מסביב. עכשיו היא גם משוייכת לרופאה ההיא לשלושה חודשים לפחות – שזאת הדרך של קופת-החולים להגיד "לעולם אל תנסו להבין את ההגיון שלנו". אז ניגשנו למשרד השני, כדי לצאת לבחירה החופשית.
אבל מסתבר שגם המחשב במשרד השני לא מאוד הגיוני. כי כרטיס מגנטי זה טוב ויפה, אבל עד שיעבור המידע בין המחשב של משרד א' לשקע הרשת הפלסטי הקטן שבקומה ב' לוקח עוד קצת זמן. אמנם לא שלושה חודשים, אבל חכו בבקשה בסבלנות.

אז אנחנו מחכים.

בינתיים הכנסנו את הכרטיס המגנטי של התינוקת לארנק, ליד הכרטיס של הילדה הגדולה וכל שאר כרטיסי המועדון היוקרתיים, והידקנו בזווית הנכונה את הרצועה של הסל-קל עם האבזם הבטיחותי, שלא תיפול.

ונזכרנו בכל מה שהיה בימים האחרונים. בכל האבזמים, הכפתורים, המחוגים, הצינוריות, הכרטיסים המגנטיים ותגי הזיהוי שמקיפים את הפנים הוורודים והמתוקים האלה כבר מההתחלה. והבנו שמכל זווית סל-קל שנסתכל על זה, ועם כל אשליית החופש והאושר הגדול, תמיד החיים שלנו יהיו תלויים באיזו חתיכת פלסטיק.

יום חמישי, 22 בינואר 2015

חי בסרט


פנים, חדר ישיבות בבית-חולים - בוקר
אני יושב בישיבה אחרונה לקראת הניתוח. מסתכל בפרצופים מסביב לשולחן. כולם חמורי סבר, אולי מסתירים התרגשות קטנה. גם המרצה רצינית. רפואה היא מקצוע רציני. היא בונה את המתח לאט לאט, מסבירה איך הכל יתנהל – מי ישתתף, מה כל אחד יעשה, מה סדר הפעולות, הסיבוכים האפשריים. היא מסבירה איך לשטוף את הידיים, איך ללבוש את הבגדים הסטריליים הכחולים.

פנים, בית - ערב
על המסך שלי עולה הפרק החדש של "האנטומיה של גריי". הרופאים, בבגדים סטריליים כחולים, שוטפים ידיים ומסבירים מה צפוי בניתוח. אני כבר לא אוהב את הסדרה הזו. הדמויות שלה כבר לא מרגשות. הסיפורים צפויים ושבלוניים מדי. ובכל זאת המתח מאיים לפקוע את הלב שלי.

פנים, בית-חולים - ערב
אני משוחח עם עמיתי הנוירולוג על הניתוח המורכב שסיימנו. כל שנות הלימודים הארוכות, כל הנסיון שצברנו בטיפול באלפי חולים ופצועים – הכל התנקז לרגע הזה, למנוחה שאחרי השעות הרבות על הרגליים. אבל בשעות המתוחות האלו אין יותר חשיבות לתיאוריות, ולא לענייני האגו. אנחנו תמיד יודעים להשלים זה את זה. צוות מיומן שבו כל אחד תורם את חלקו למטרה הנעלה מכל.

חוץ, קפיטריה - ערב
אני מספר לו שכבר מזמן הפסקתי לצפות בסדרות טלויזיה.
הוא: למה? בגלל הרדידות? הפרובוקטיביות? או אולי סתם אין לך זמן?
אני: אולי גם זה, אבל בעיקר המתח. המתח הורג אותי. אני לוקח את הדברים יותר מדי ללב. וזה לא רק בין פרק לפרק. זה בין דקה לדקה. תוך כדי הפרק. מתח זה דבר לא טוב. הוא יכול לפגוע בבריאות.
הוא: אבל היית סטודנט לקולנוע וטלויזיה, לא? אז איך אתה לא אוהב סדרות?
אני: אולי הבעיה היא שאני יותר מדי אוהב אותן.
הוא: אבל גם לא עשית עם הלימודים שלך כלום. לא המשכת בתחום.
אני: זה לא מספיק לאהוב את התחום. צריך גם להיות טוב בו.

פנים, אוניברסיטת תל-אביב – בוקר
אני יוצא מוועדת הקבלה של החוג לקולנוע. שוב. וגם הפעם לא התקבלתי. אבל אני אוהב קולנוע, אז אני אמשיך במגמה העיונית. אם לא אעשה סרטים, לפחות אפתח תיאוריות ואבין אותם יותר טוב. אולי ככה גם אבין את עצמי.

חוץ, בית קפה - בוקר
הוא: ככה אמרו לך? שאתה לא מספיק טוב?
אני: הם צדקו. לא הייתי מספיק בעל מעוף ודמיון. הדמויות שלי לא היו מרגשות. הסרטים שלי שבלוניים וצפויים מדי.
מלצרית: מה בשבילך?
אני: אספרסו כפול בבקשה.
מלצרית: שוב אספרסו? אולי תגוון פעם?
הוא: אז לפחות פיתחת תיאוריות?
אני: המון. היו אפילו כמה ממש מעולות. נגיד, למה אנחנו בכלל אוהבים לראות סרטים? כי אנחנו רוצים להיות הגיבור של הסרט. החייל הקשוח, המאהב המושלם, הרופא המוכשר. אנחנו מדמיינים את החיים שלנו שם, נכנסים לזה, מתרגשים ומתוחים, ואנחנו שוכחים שאנחנו סתם מול המסך בבית, או בכלל מול איזה רופא אמיתי שמסביר לנו על הניתוח שלנו.
הוא: זאת תיאוריה מאוד שבלונית וצפויה.
אני: כן, בגלל זה לא המשכתי עם הקולנוע, ועברתי לתחום התוכנה. יאללה, בוא נחזור לעבוד. השארנו את הקוד על שולחן הניתוחים. צריך לתקן את הבאג המעצבן הזה, ולסגור.

פנים, בית-חולים - בוקר
אנחנו נכנסים לחדר הניתוח. כולם כבר לובשים את הבגדים המיוחדים. אני נזכר בכל מה שאמרו בהדרכה, לפני שבוע. אורות הזרקורים נדלקים מלמעלה, אני אוחז ביד של אשתי. המתח וההתרגשות מגיעים לשיא. לרגע הזה מתנקז הכל. דמות חדשה ולא מוכרת עומדת לצאת מהבטן ההריונית הזאת, ולהצטרף לסרט שלנו.

יום חמישי, 15 בינואר 2015

אילו-סטרציה

יהיה די מדויק לומר שכבר חודש וחצי ברציפות אנחנו מסדרים את הבית. כשמדובר בהתרגשות לקראת הילד הראשון כולם מחייכים אליך בהבנה ואומרים "יצר קינון". אבל כשהבית מלא בצעצועים של הילדה שכבר יש לך, ואתה מוסיף על זה ערימות של כביסות ואביזרים שכבר שכחת שצריך לקראת הלידה הבאה, הם מחייכים ברחמים ובהבנה כשאתה אומר "קינון יש אולי בחלומות. אצלי יש רק רשימה של משימות".
בקינון שהיה לנו פעם הכל פשוט, אבל עכשיו יש תחושה תמידית ששום דבר עדיין לא מוכן. כי הקינון הוא רק סיפור מסגרת יפה, הוא כתבה ססגונית במגזין עיצוב, שמספרת לנו מה אנחנו צריכים לרצות, ולא אומרת כלום על מה שאנחנו מוכרחים לעשות.

זאת הרי הבעיה הכי גדולה עם מגזינים של סגנון חיים – ובו בזמן, זאת הסיבה שאנחנו כל-כך מכורים אליהם. המגזינים האלה הם כמו גיבורי-על של מבוגרים מתוסכלים. עטויים בגלימת כרומו משובח, צבעוני וריחני, הם מניחים את חיי היום-יום האפורים וחסרי הסדר שלנו בפינה, ומציגים לנו את העולם החדש, המסוגנן, המסודר והנקי, שמנצח בכוח לבן וקווים ישרים את שערות האבק וכל הפלסטיקים שממלאים את הסלון שלנו.

הרי הבית שלנו בחיים לא יראה ככה. אצלנו יש יותר מאגרטל אחד סמלי שמונח בדיוק באמצע המדף, ותמיד יש קצת כתמים וצעצועים ואיזו צלחת מאתמול על השולחן בסלון. והרצפה - עליה כבר אין מה לדבר, כי עליה עומדים כל החיים הרגילים והאפורים והלא מבריקים שלנו. וממש כמו גיבור-העל הזה שמחליף את בגדיו הפשוטים בחליפה של כוח מצוחצח, כך אנחנו דוחסים את כל הבלגאן לערימות בחדר השינה, ומוציאים את כלי ההגשה היפים והחדשים שלנו מהארון העליון במטבח כשאנחנו רוצים שהאורחים שלנו יקנאו ויגידו שאצלנו יותר מסודר מאשר אצלם.

אבל בפינה שהתפנתה פתאום מתנוסס מולנו הכיתוב הזועק "תמונת אילוסטרציה". כי התמונות שאנחנו מקנאים בהן, התמונות במגזינים היפים, הן תמיד "להמחשה בלבד". הן ה"הצעת הגשה" שעל אריזת הפודינג שהכינה לנו אמא כשהיינו ילדים, האריזה שהיינו מתבוננים בה בעיניים חולמות, ואז מביטים בגביע האשל בשימוש חוזר שמכיל את הקינוח שחיכינו לו, ואז מסתכלים על אמא בעיניים שואלות, ורואים את הכאב בעיניה – כשהיא דורכת על איזו קוביית לגו שהשארנו בסלון המבולגן.

ואנחנו מבטיחים לעצמנו שיום אחד נצליח בחיים. נהיה הסטיב ג'ובס של הקינוחים. נפצח את השיטה, והפודינג שלנו ייראה בדיוק כמו בתמונה על הקרטון הקטן הזה. אבל החיים מעמיסים עלינו עוד ועוד אגרטלים ופיסות אבק בפינות החדר, ואין לנו באמת כוח לנקות את הכתם הזה של ספל הקפה מהשולחן בסוף היום, והצעת ההגשה ממשיכה להתבונן בנו בזלזול מכל הקרטונים והאריזות של הפודינג והצעצועים של החיים.

אבל התמימות חולפת כמו נייר העיתון שמתעופף ברוח. כי בחיים אין באמת גיבורי-על, וכל התמונות הן רק להמחשה – רק שאחרי הכל, הן לא ממחישות את הבתים והמאכלים שהיינו רוצים. אלא משהו קצת הפוך.
כי האמת היא שבפרסומות המושלמות האלו החלב הוא דבק פלסטי, בגלל שלחלב האמיתי אין מרקם יפה ונכון, כמו של חלב דמיוני, או כמו של דבק פלסטי. בפרסומות ההן הגלידה היא פירה – שלא נמס באור הזרקורים, ואת הכריכים וההמבורגרים מחזיקים מאחור מבנים אדירים של קיסמים ופיגומים, כדי שהם לא יתמוטטו כמו החלום הישן שלנו, ובבתים הלבנים במגזינים יש אולי רק אבק של כוכבים, אבל אף-פעם אין בהם אנשים, ואין צעצועים שמחים, ואין בהם כתמי חיים.

ובפינת הסלון שלי, בסוף היום, אני עורם את כל צעצועי הפלסטיק הצבעוניים, באיזו אשליה של אסתטיקת לילה נקיה, או לפחות קצת יותר מקום פנוי מול העיניים. ואני מבין שלעולם לא נצליח לסדר את הבית באמת, לסיים את כל הכביסות והכלים, או לעצב אוכל כל-כך יפה שיהיה עצוב לאכול אותו.
ועל פינת השולחן אני מיישר את מגזין העיצוב הבוהק – קומיקס גיבור-העל חסר הסיכוי שלי – שנפל כשהילדה זרקה אותו משם כדי שיהיה לה מקום לשחק. וסוגר אותו, שילך לישון עד מחר.

יום חמישי, 8 בינואר 2015

שאינו יודע לענות

בניגוד למה שנהוג לחשוב, המילה הראשונה שילדים אומרים היא לא "אבא" או "דדה" או "מאמא" – אלא פשוט "למה". רק שיש להם בהתחלה מעט בעיות הגייה, אז אנחנו מעדיפים להאמין שהם בוכים בגלל שהם רעבים, ולא בגלל שלא הבנו מה הם שאלו, או סתם העדפנו להאמין שהם אומרים "אבא".
עד שהם לומדים להתפשר ולהגיד "אבא, למה?"

השבוע, למשל, נדרשתי מהילדה לסוגיות כבדות משקל כמו למה הירח מתבלבל וזורח בבוקר, למה הפיל לא משחק עם הקיפוד, למה אבא מחפש כל הזמן דברים בגוגל, ולמה בשעה כזאת את שואלת שאלות ולא הולכת לישון כבר.

אבל כמו שאמר פעם פרויד, אנחנו אף-פעם לא מפסיקים להיות ילדים. לפחות לא בדברים שמסבכים ומטרידים את החיים שלנו. וגם כשאנחנו חושבים שאנחנו גדולים וחשובים, סימן השאלה נשאר, ורק הטקסט שלפניו משתנה. אנחנו ממשיכים לחפש תשובות לחידוני הטריוויה שתוקפים אותנו בעבודה, עם המשפחה, ובעיתוני סוף השבוע.

המוח האנושי כל-כך משוכלל, שהוא מסוגל לעצור את כל הפעילות שלו פתאום רק בגלל שממש חשוב לו עכשיו להיזכר איך קראו למורה ההיא לחשבון בטלויזיה הלימודית (שלומית דקל), או מאיפה הציטוט הידוע על כל המשפחות המאושרות שדומות זו לזו (אנה קארנינה, לב טולסטוי), או מתי התאבד זוהר ארגוב (1987), או שוב – מדוע הירח זורח רק בלילה (הוא לא).

יש כנראה איזה ערך חברתי בלהראות שאתה ידען כזה – פחות בגלל שאתה שולף עובדות ופרטי טריוויה בשיחת סלון או מסדרון (מילה שמקורה במקרא, אבל מופיעה בו רק פעם אחת), ויותר בגלל שזה כמו להחזיק מרצדס (מכונית שקרויה על-שם בתו של לקוח יהודי עשיר של "דיימלר"). כלומר, ערך של מותרות. הערך של להראות לכולם שאולי אין לך כסף למכוניות יוקרה, אבל אתה בהחלט יכול להרשות לעצמך לבזבז זמן על שטויות שלא תורמות שום דבר לקיומך.

הרי זה לא יעזור לנו במשהו בחיים לדעת שעגבניה היא פרי ולא ירק, שלג'ירף יש שסתומים שמונעים את זרימת הדם האדירה למוח כשהוא מתכופף לשתות, או שהתבלין "פלפל שחור" לא קשור לירק שנקרא "פלפל", והשם זהה רק מתוך טעות של קולומבוס.

כשהילדה שואלת "למה", זה יכול לעצבן אם אתה בדיוק עסוק במשהו חשוב של "מבוגרים". עד שאתה מגלה שגם שאלות שנשמעות חשובות בחיים ה"אמיתיים" הן בעצם טריוויה חסרת ערך. ויותר מזה, אתה מגלה שהשאלות שלה באמת מאתגרות. שלא תמיד פשוט לענות על ה"למה" של הדברים שנשמעים הכי טריוויאליים.
כי מסתבר שמשום מה, דווקא הדברים הכי מפליאים בעולם עוברים בשתיקה ובהבנה – נניח איך האוטו יודע להגיע הביתה, איך מדלגים על הפרסומת במשחק שבטלפון הנייד, או איך זה שפוליטיקאים תמיד מושחתים. ומה שמתקבל בהבנה הכי גדולה והכי מופלאה, הוא העניין הזה שבשלב מסויים, כשמתבגרים, והשאלות לא נעלמות, אנחנו מתחילים גם להמציא תשובות.

כשאנחנו גדלים, ולפעמים קצת מתביישים, אנחנו הופכים את עצמנו לידענים ולכאלה שיש להם תיאוריה ופתרון לכל תעלומה. החל מרצח קנדי ועד לאיך להתמודד בצורה נכונה עם שאלות של הילדים שלנו. כי כמו שאמר פרויד, אנחנו מתפתחים רק מתוך דחף ללמוד משהו על עצמנו ועל העולם. ואם תשאלו אותי, זה הרבה יותר גרוע – להיות האדם שלא יודע לשאול, אלא רק לענות.

הממציאים הגדולים בהיסטוריה היו אנשים שהמשיכו לשאול שאלות. שלא הסתפקו בתשובות שעלו מהר במוחם רק כדי להניח את דעתם, ושלא הסתפקו בתוצאות החיפוש של גוגל או וויקיפדיה. בגלל זה ילדים קטנים יכולים להמציא את הדברים הכי מופלאים בעולם (נניח את מסך המגע, כשאנחנו אומרים להם "אסור לגעת בטלויזיה, או את שיחת הוידאו, כשהם עושים פרצופים לסבתא בטלפון) – ויש להם רק שתי בעיות בדרך להיות ממציאים אמיתיים: זה שהם עדיין טיפה מתקשים בניהול עסקי, וזה שאחר-כך, כשהם גדלים, הם הופכים להיות אנשים עם יותר מדי תשובות מוכנות, כמונו.

יום חמישי, 1 בינואר 2015

מסעותי בין מסעות

כשאני לא מצליח להרדם, ומחשבות יוצאות ונכנסות, אני יושב על המיטה שלי, ויוצא למסעים, ולפעמים גם מסעות.
המסעות האלה הם זכרונות של אירועים ומקומות שבהם הייתי, קצת מעורבבים ומבולבלים – לפעמים אפילו בכוונה תחילה. הם עטופים בחיבורים שמאפשרות רק מילים של שעת לילה מאוחרת, אל שורשים משורגים של יהדות, ישראליות, ופתלתלות רגשית, והם מרכיבים כולם מסע אחד ארוך, שעדיין לא הסתיים.
ואז אני עושה את הדבר הבלתי סביר אבל המתבקש, ומעלה את כל זה על הכתב.

סדרת הסיפורים הקצרים "מסעותי בין אנשים" התחילה להכתב, כמו הרבה דברים, במקרה. פתאום, כקורא של הדברים שאני כותב, שמתי לב מה קרה שם. שמתי לב שהסיפורים האלה הם שילוב של זכרונות, נופים, לקחים, ורבדים של משמעויות סמליות ושל רמזים לפיסות מציאות והיסטוריה. שמתי לב שכל סיפור מציג פגישה עם מקום ועם אדם, אבל בעצם עם מקום רגשי ונפשי ועם מארג של אנשים ואירועים.

גם הניסוח של כל סיפור הוא עבורי מסע. יש בו תהליך של חקירה, איסוף של רמזים והקשרים, ואז תפירה של כל אלה דרך בחירה קפדנית של מילים ודימויים, לתוך סיפור הזכרון והלקח שלו. זה תהליך לימוד מסוג שאף-פעם לא היה לי, למרות שתמיד הייתי אדם שמעדיף לבנות לעצמו את מסגרות הלימוד, ואז כמובן לפרוץ ולשבור אותן.

ובסוף יש גם את הכתיבה. ואני עובר בין מקומות שבהם אני חושב שאוכל לשבת ולהתרכז, מחפש את הנקודה המדוייקת שבה הסיפור יכול להוביל ולהוליך אותי. וזה תמיד קצת מוזר לי, כי בין כל הזכרונות והמילים, אני לא זוכר את אבא שלי אף פעם צועד חצי שעה הלוך ושוב בחדר וכוסס ציפורניים בנסיון למצוא את המילה היותר מדויקת, או את הכותרת היותר נכונה.
מאיפה זה הגיע?

אולי מהצורך להתבודד, אולי מהצורך להשאיר משהו אחרי, אולי מהצורך לא רק לכתוב – אלא גם לקרוא את עצמי. וזה נחמד, וזה לא מפריע לאף-אחד, עד שאני הולך עוד צעד אחד קדימה, ומשתף את הדברים בציבור.

בהתחלה זה היה בפייסבוק, כי הכל קורה בפייסבוק. פתחתי שם אלבום של תמונות ומסעות. וליתר בטחון, הוספתי עותקים של הסיפורים גם באוסף הגדל והולך שבאתר שלי – אוסף שכבר הבשיל מתוך אותו צורך עלום לספר בשר-ודף.

אבל לפני כחודש החלטתי ליצור אתר מיוחד לסדרת הסיפורים הזאת. כי כשאני מרגיש שהמילים שלי בודדות, אני תמיד מניח שזה בגלל שהן מחפשות בית, ואתרי אינטרנט – בניגוד לבתים אמיתיים – הרבה יותר קל לבנות.
וגם קבעתי לעצמי זמן יעד לשתף את האתר, כי בלי זמנים ויעדים אין משמעות למסע. ושיתפתי את זה כ"אירוע", בפייסבוק – למרות שזה לא ממש אירוע, אבל בפייסבוק הכל קורה.

אז זמן היעד הגיע, ואיתו גם האתר שמאפשר לקרוא את הסיפורים גם לפי הסדר (למרות שאין לסדרה הזאת באמת סדר, ולמרות שהיא גם עדיין לא הסתיימה), וגם, כפי שמתבקש, כחוויית מסע – דרך הסימונים של מקומו של כל סיפור על מפה דינמית. מנפלאות עולם התכנות הפתוח של היום.

אבל אחרי הכל, ובסוף היום, כשאני יושב על המיטה, ומחשבות יוצאות ונכנסות, חלק מההנאה שלי במסע הזה, הוא האפשרות לפענח מחדש את כל הרבדים והמשמעויות של כל צעד.

מה שהביא אותי לצעד הכי אידיוטי, אבל אני רוצה להאמין שהוא פרקטי, במסע המסעות הזה: לקחתי לעצמי כמה שעות הפסקה, כדי לכתוב בקצרה קצת פרשנויות ספרותיות והסברי הקשרים (ידועים יותר כ"רפרנסים" בלעז) לכל הסיפורים. כן, לכתוב בעצמי מסמך סודי של כל הסודות שמסתתרים מראש בסיפורים שאני עצמי כתבתי. זה הצד האידיוטי שבדבר. הצד הפרקטי הוא לראות את הפרשנויות האלו עוד בזמן שאני חי.
כי אחר-כך, כשמסע הימים שלי ימשיך, ומשא השנים שלי יכביד, אני לא בטוח שתהיה לי הזדמנות להבחין אם מישהו אחר עשה את זה.