בניגוד למה שנהוג לחשוב, המילה הראשונה שילדים אומרים היא לא "אבא" או "דדה" או "מאמא" – אלא פשוט "למה". רק שיש להם בהתחלה מעט בעיות הגייה, אז אנחנו מעדיפים להאמין שהם בוכים בגלל שהם רעבים, ולא בגלל שלא הבנו מה הם שאלו, או סתם העדפנו להאמין שהם אומרים "אבא".
עד שהם לומדים להתפשר ולהגיד "אבא, למה?"
השבוע, למשל, נדרשתי מהילדה לסוגיות כבדות משקל כמו למה הירח מתבלבל וזורח בבוקר, למה הפיל לא משחק עם הקיפוד, למה אבא מחפש כל הזמן דברים בגוגל, ולמה בשעה כזאת את שואלת שאלות ולא הולכת לישון כבר.
אבל כמו שאמר פעם פרויד, אנחנו אף-פעם לא מפסיקים להיות ילדים. לפחות לא בדברים שמסבכים ומטרידים את החיים שלנו. וגם כשאנחנו חושבים שאנחנו גדולים וחשובים, סימן השאלה נשאר, ורק הטקסט שלפניו משתנה. אנחנו ממשיכים לחפש תשובות לחידוני הטריוויה שתוקפים אותנו בעבודה, עם המשפחה, ובעיתוני סוף השבוע.
המוח האנושי כל-כך משוכלל, שהוא מסוגל לעצור את כל הפעילות שלו פתאום רק בגלל שממש חשוב לו עכשיו להיזכר איך קראו למורה ההיא לחשבון בטלויזיה הלימודית (שלומית דקל), או מאיפה הציטוט הידוע על כל המשפחות המאושרות שדומות זו לזו (אנה קארנינה, לב טולסטוי), או מתי התאבד זוהר ארגוב (1987), או שוב – מדוע הירח זורח רק בלילה (הוא לא).
יש כנראה איזה ערך חברתי בלהראות שאתה ידען כזה – פחות בגלל שאתה שולף עובדות ופרטי טריוויה בשיחת סלון או מסדרון (מילה שמקורה במקרא, אבל מופיעה בו רק פעם אחת), ויותר בגלל שזה כמו להחזיק מרצדס (מכונית שקרויה על-שם בתו של לקוח יהודי עשיר של "דיימלר"). כלומר, ערך של מותרות. הערך של להראות לכולם שאולי אין לך כסף למכוניות יוקרה, אבל אתה בהחלט יכול להרשות לעצמך לבזבז זמן על שטויות שלא תורמות שום דבר לקיומך.
הרי זה לא יעזור לנו במשהו בחיים לדעת שעגבניה היא פרי ולא ירק, שלג'ירף יש שסתומים שמונעים את זרימת הדם האדירה למוח כשהוא מתכופף לשתות, או שהתבלין "פלפל שחור" לא קשור לירק שנקרא "פלפל", והשם זהה רק מתוך טעות של קולומבוס.
כשהילדה שואלת "למה", זה יכול לעצבן אם אתה בדיוק עסוק במשהו חשוב של "מבוגרים". עד שאתה מגלה שגם שאלות שנשמעות חשובות בחיים ה"אמיתיים" הן בעצם טריוויה חסרת ערך. ויותר מזה, אתה מגלה שהשאלות שלה באמת מאתגרות. שלא תמיד פשוט לענות על ה"למה" של הדברים שנשמעים הכי טריוויאליים.
כי מסתבר שמשום מה, דווקא הדברים הכי מפליאים בעולם עוברים בשתיקה ובהבנה – נניח איך האוטו יודע להגיע הביתה, איך מדלגים על הפרסומת במשחק שבטלפון הנייד, או איך זה שפוליטיקאים תמיד מושחתים. ומה שמתקבל בהבנה הכי גדולה והכי מופלאה, הוא העניין הזה שבשלב מסויים, כשמתבגרים, והשאלות לא נעלמות, אנחנו מתחילים גם להמציא תשובות.
כשאנחנו גדלים, ולפעמים קצת מתביישים, אנחנו הופכים את עצמנו לידענים ולכאלה שיש להם תיאוריה ופתרון לכל תעלומה. החל מרצח קנדי ועד לאיך להתמודד בצורה נכונה עם שאלות של הילדים שלנו. כי כמו שאמר פרויד, אנחנו מתפתחים רק מתוך דחף ללמוד משהו על עצמנו ועל העולם. ואם תשאלו אותי, זה הרבה יותר גרוע – להיות האדם שלא יודע לשאול, אלא רק לענות.
הממציאים הגדולים בהיסטוריה היו אנשים שהמשיכו לשאול שאלות. שלא הסתפקו בתשובות שעלו מהר במוחם רק כדי להניח את דעתם, ושלא הסתפקו בתוצאות החיפוש של גוגל או וויקיפדיה. בגלל זה ילדים קטנים יכולים להמציא את הדברים הכי מופלאים בעולם (נניח את מסך המגע, כשאנחנו אומרים להם "אסור לגעת בטלויזיה, או את שיחת הוידאו, כשהם עושים פרצופים לסבתא בטלפון) – ויש להם רק שתי בעיות בדרך להיות ממציאים אמיתיים: זה שהם עדיין טיפה מתקשים בניהול עסקי, וזה שאחר-כך, כשהם גדלים, הם הופכים להיות אנשים עם יותר מדי תשובות מוכנות, כמונו.
עד שהם לומדים להתפשר ולהגיד "אבא, למה?"
השבוע, למשל, נדרשתי מהילדה לסוגיות כבדות משקל כמו למה הירח מתבלבל וזורח בבוקר, למה הפיל לא משחק עם הקיפוד, למה אבא מחפש כל הזמן דברים בגוגל, ולמה בשעה כזאת את שואלת שאלות ולא הולכת לישון כבר.
אבל כמו שאמר פעם פרויד, אנחנו אף-פעם לא מפסיקים להיות ילדים. לפחות לא בדברים שמסבכים ומטרידים את החיים שלנו. וגם כשאנחנו חושבים שאנחנו גדולים וחשובים, סימן השאלה נשאר, ורק הטקסט שלפניו משתנה. אנחנו ממשיכים לחפש תשובות לחידוני הטריוויה שתוקפים אותנו בעבודה, עם המשפחה, ובעיתוני סוף השבוע.
המוח האנושי כל-כך משוכלל, שהוא מסוגל לעצור את כל הפעילות שלו פתאום רק בגלל שממש חשוב לו עכשיו להיזכר איך קראו למורה ההיא לחשבון בטלויזיה הלימודית (שלומית דקל), או מאיפה הציטוט הידוע על כל המשפחות המאושרות שדומות זו לזו (אנה קארנינה, לב טולסטוי), או מתי התאבד זוהר ארגוב (1987), או שוב – מדוע הירח זורח רק בלילה (הוא לא).
יש כנראה איזה ערך חברתי בלהראות שאתה ידען כזה – פחות בגלל שאתה שולף עובדות ופרטי טריוויה בשיחת סלון או מסדרון (מילה שמקורה במקרא, אבל מופיעה בו רק פעם אחת), ויותר בגלל שזה כמו להחזיק מרצדס (מכונית שקרויה על-שם בתו של לקוח יהודי עשיר של "דיימלר"). כלומר, ערך של מותרות. הערך של להראות לכולם שאולי אין לך כסף למכוניות יוקרה, אבל אתה בהחלט יכול להרשות לעצמך לבזבז זמן על שטויות שלא תורמות שום דבר לקיומך.
הרי זה לא יעזור לנו במשהו בחיים לדעת שעגבניה היא פרי ולא ירק, שלג'ירף יש שסתומים שמונעים את זרימת הדם האדירה למוח כשהוא מתכופף לשתות, או שהתבלין "פלפל שחור" לא קשור לירק שנקרא "פלפל", והשם זהה רק מתוך טעות של קולומבוס.
כי מסתבר שמשום מה, דווקא הדברים הכי מפליאים בעולם עוברים בשתיקה ובהבנה – נניח איך האוטו יודע להגיע הביתה, איך מדלגים על הפרסומת במשחק שבטלפון הנייד, או איך זה שפוליטיקאים תמיד מושחתים. ומה שמתקבל בהבנה הכי גדולה והכי מופלאה, הוא העניין הזה שבשלב מסויים, כשמתבגרים, והשאלות לא נעלמות, אנחנו מתחילים גם להמציא תשובות.
כשאנחנו גדלים, ולפעמים קצת מתביישים, אנחנו הופכים את עצמנו לידענים ולכאלה שיש להם תיאוריה ופתרון לכל תעלומה. החל מרצח קנדי ועד לאיך להתמודד בצורה נכונה עם שאלות של הילדים שלנו. כי כמו שאמר פרויד, אנחנו מתפתחים רק מתוך דחף ללמוד משהו על עצמנו ועל העולם. ואם תשאלו אותי, זה הרבה יותר גרוע – להיות האדם שלא יודע לשאול, אלא רק לענות.
הממציאים הגדולים בהיסטוריה היו אנשים שהמשיכו לשאול שאלות. שלא הסתפקו בתשובות שעלו מהר במוחם רק כדי להניח את דעתם, ושלא הסתפקו בתוצאות החיפוש של גוגל או וויקיפדיה. בגלל זה ילדים קטנים יכולים להמציא את הדברים הכי מופלאים בעולם (נניח את מסך המגע, כשאנחנו אומרים להם "אסור לגעת בטלויזיה, או את שיחת הוידאו, כשהם עושים פרצופים לסבתא בטלפון) – ויש להם רק שתי בעיות בדרך להיות ממציאים אמיתיים: זה שהם עדיין טיפה מתקשים בניהול עסקי, וזה שאחר-כך, כשהם גדלים, הם הופכים להיות אנשים עם יותר מדי תשובות מוכנות, כמונו.
אין תגובות :
הוסף רשומת תגובה