יום חמישי, 25 ביוני 2015

מלכודת החומוס

אנחנו לא עבדים של הטכנולוגיה. אנחנו עבדים של הזכרון ושל הנוסטלגיה. הטכנולוגיה היא רק עוד צעד במרדף אחרי הדרך הקלה לברוח שוב ושוב לשם. המרדף הזה שבו כל צעד בחיים הוא רק עוד צעד בנסיון לתקן איזה עוול היסטורי, שכבר קשה לדעת אם הוא אמיתי או יציר הדמיון.
כי בני אדם לעולם יציירו את תמונות הילדות שלהם בדמיון. ובמלכודת הנוסטלגיה של תמונות הדמיון שלנו, הזכרונות לא עוזבים, ואפילו מתחזקים, גם כשהם נכתבים באיחור.



מחר, במסיבת הסיום של הגן, כל ההורים יסתירו את ההתרגשות על פניהם מאחורי מסכי הסמארטפון. פעם תמונות ילדות היו הולכות לאיבוד בין אלבומים מתפרקים וקופסאות קרטון מתפוררות בארון. היום הן הולכות לאיבוד בכרטיסי זכרון ודיסקים של מחשב.
וזה בסדר גמור, כי הזמנים משתנים, אבל לא חשוב האמצעי הטכני המסייע – בני אדם לעולם יציירו את תמונות הילדות שלהם בדמיון. אנחנו לא עבדים של הטכנולוגיה. אנחנו עבדים של הזכרון ושל הנוסטלגיה. הטכנולוגיה היא רק עוד צעד במרדף אחרי הדרך הקלה לברוח שוב ושוב לשם.

אמרתי לילדה שלי השבוע, כשהיא חזרה מהגן, "כל כך התגעגעתי אליך כל היום, רציתי לשלוח לך הודעה ונזכרתי שאין לך טלפון".
והילדה שלי עדיין לא קוראת את מה שאני כותב כאן. אז במקום להגיד לי "אבא, זה עצוב שאנחנו מרגישים בודדים כי אין לנו אפליקציה מתאימה" או "אבא, לא כל רגש אפשר לתרגם לפתרון טכנולוגי", אמרה פשוט "אז אני רוצה שתקנה לי טלפון!"
לא נורא, היא עוד תיזכר בזה במבט נוסטלגי ותבין.

*


לכל אחד יש איזה זכרון ילדות שמנצח כל זכרון ילדות אחר. זכרון מאוד רגשי, משתק ומשתיק, כמעט טראומטי, אבל במובן ה"כמעטי" של המילה.
אצלי זה קשור לחומוס.

תמונה כזאת – ילדים חוגגים, ובצד מגש אלומיניום פרחוני על שולחן העץ של פינת האוכל. בין הפרחים הלבנים שמצויירים עליו מסודרים בשורות מושלמות חצאי פיתות עם חומוס, וחצי מלפפון חמוץ מבצבץ מכל אחד.
מכל מסיבות יום ההולדת, ומכל עוגות יום ההולדת, הפיתות עם החומוס הן התמונה שנצרבה בראשי כיום הולדת של פעם. הפיתות האלו על המגש, ומולן הילדים שחוגגים ומשאירים אותן מיותמות. וברווחים שביניהן, על הפרחים הלבנים של המגש, נוצצים אגלי הזיעה והדמעות, שבתוכן כל הסיפור של אהבת אמא וילד.

אכלתי הרבה חומוס בחיי, בכל מיני מקומות, גם הנחשבים והיוקרתיים ביותר – עד כמה שזה אבסורדי כשמדובר בחומוס. ועדיין אני מחפש רק את חצי הפיתה ההיא, שהכינה אמא, כדי להרגיע את יסורי המצפון – גם אם הם לא שלי.

יש כאלה שאומרים שחומוס הוא המפתח לשלום ודו-קיום במזרח התיכון. מהחומוס תיפתח הטובה, וכולנו נחיה בשלווה תחת ענפי שמן הזית. זה מגוחך. דווקא חומוס, עם כל הייסורים של הבטן והלב שהוא יוצר, וכל הריבים של זכויות הראשונים שהוא מעורר – הוא לא הסמל לשלווה. כמו הטכנולוגיה, הוא הסמל למרדף האינסופי, הסיזיפי וחסר הסיכוי אחרי השלווה הזו. המרדף הזה שבו כל צעד בחיים הוא רק עוד צעד בנסיון לתקן איזה עוול היסטורי, שכבר קשה לדעת אם הוא אמיתי או יציר הדמיון.

וזאת כנראה הסיבה שלא היתה לי התלבטות, ומתוך כל רשימת המטלות האפשריות, בחרתי להכין חצאי פיתות עם חומוס למסיבת הסיום של הגן מחר.

*


יש לי איזו תכונה מעצבנת שאני מנסה כל הזמן להילחם כדי לתקן אותה. אוקיי, יש כמה, אבל הפעם אתמקד באחת. למען האמת זאת כנראה תכונה די נפוצה - מלבד אצל פוליטיקאים ועיתונאים מהזן שיש לו דעה נחרצת על כל גרגר אבק שחולף מול פניהם לרגע, בדרכו אל הפוליטיקה.

ובכן, בפשטות אפשר לומר שהתגובות שלי באות באיחור. ולא מדובר באיחור מקובל, אקדמי, אופנתי או כזה שאפשר להסתיר עם לגימת מים נוספת והבעה מחוייכת. לפעמים מדובר בשבוע שלם, שבו המוח המזיע שלי נאבק כדי לנסח את התשובה הנכונה למשהו שנאמר באיזו שיחה, ושאפילו אותו המישהו שאמר לי אותו - בעצם, לרוב זאת מישהי שאמרה - כבר שכחו.

הלקות הזאת מנעה ממני להיות ספורטאי טוב. כי ספורטי טוב צריך תגובות טובות ומהירות. אבל אם נודה על האמת, עוד הרבה לקויות מנעו ממני להיות ספורטאי טוב. אלא שהלקות הזאת מתגלה לא רק בספורט מהסוג הגופני, אלא גם בענפי ספורט ישראליים נוספים - למשל ווכחנות, או פוליטיקה - שזה אותו הדבר, רק עם משכורת נהדרת ותנאי פנסיה חלומיים.

בקיצור, לפני שבוע בערך קראתי שהתגלה איזה כד עתיק עם כתובת בעברית, ושהעניין גוייס בזריזות על-ידי פוליטיקאים זריזי מחשבה כדי להוכיח אחת ולתמיד שאכן היתה כאן תרבות (ופוליטיקה) עברית כבר לפני אלפי שנים. שזה בניגוד למה שחשבנו עד עכשיו - שהיתה כאן תרבות (ופוליטיקה) עברית כבר לפני אלפי שנים, רק בלי כד.

ובגלל שיש לי את הלקות ההיא, רק עכשיו נזכרתי בסיפור אחד שכתבתי לאחרונה. סיפור שהיה צריך להיות התגובה המיידית שלי לנושא, כי גם הוא מספר על חפירה ארכיאולוגית וסודות שנכתבו בה. וכמו מלכודת הנוסטלגיה של תמונות הדמיון שלנו, הם לא עוזבים, ואפילו מתחזקים, גם כשהם נכתבים באיחור.

"גוף ראשון נסתר" - סיפור מתוך הסדרה "מסעותי בין אנשים".

יום חמישי, 18 ביוני 2015

מעבר להרי החדשות

פעם, כשהעברתי איזו הרצאה מרתקת בנושא שיווק ורשתות חברתיות, שיתפתי את הקהל בנתון עדכני לפיו בכל דקה עולים ליו-טיוב סרטונים בהיקף של 24 שעות. זה היה מזמן, ומאז הנתון הזה כנראה הוכפל, והוכפל שוב, ושוב – כי ככה זה עם נתונים שקשורים לטכנולוגיה.

ביו-טיוב באמת אפשר למצוא הכל. רק שבדרך-כלל קשה לנו למצוא מבין כל השעות האלו דקה אחת ששווה צפיה. אבל לפחות קל לנו יותר לחיות באשליה הזאת. במיוחד מאז שהוכפל גם מספר הרשתות החברתיות.

אני מניח שמארק צוקרברג, האיש שמתוך שעמום הגה והקים את "פייסבוק", מציץ מדי פעם בבדיחות הרדודות שם ותוהה האם לא הגיע הזמן להחזיר את האתר הזה לימיו הטובים – כשהוא היה פתוח רק למשתמשים של קמפוס אוניברסיטאי בודד. אבל לא. הוא יודע שהוא יצר כאן משהו גאוני. כי הקטע בפייסבוק, הוא שמצד אחד קוראים למידע שאנחנו מקבלים שם "זרם חדשות", ומצד שני הדבר היחיד שאפשר לעשות הוא לחבב את מה שמוצג לנו – לעשות "לייק". כלומר, בזמן שפייסבוק מזיע ממאמץ להציג לנו סיפורים שבאמת יעניינו אותנו (ולקרוא להם "חדשות"), אנחנו מזיעים ממאמץ להתעלם מזה שהכל שם חוזר על עצמו ומשעמם אותנו נורא.
מי שימני, יקבל חדשות ימניות וירגיש צודק. מי ששמאלני יקבל חדשות שמאלניות וירגיש מוצדק. ובכל מקרה, כל אחד יקבל גם סרטונים של תינוקות וחתולים, כי בכל זאת – טכנולוגיה היא אף פעם לא מושלמת.

זו תופעה שפעם קראו לה "תיבת התהודה" – אנחנו מקבלים ברשת בעיקר תגובות אוהדות, כי מי שלא מסכים איתנו מתעלם ומחפש להסכים עם משהו אחר – והתוצאה שלה היא שאנחנו אכן מרגישים מאוד מחוזקים וצודקים בדעותינו השונות. ולכן, במקרים הנדירים שבהם אנחנו נתקלים בדעה מנוגדת, אנחנו מיד חשים צורך עז "לנהל דיון" – כלומר לקלל ולגדף את מי שהעז לקלקל לנו את החגיגה.

אבל דווקא בגלל זה, השאלה שאף אחד לא שואל היא כמובן "מה יש שם עוד?" – כלומר, חוץ מחייזרים אפורים-ירוקים, שגם הם איכשהו תמיד דומים לבני-אדם. האם יתכן שיש עוד דברים שעשויים לעניין אותנו ופשוט לא העלינו על דעתנו את זה, רק כי הם לא קופצים לנו מול העיניים?
הרי בעוד אנחנו מגלגלים את "זרם החדשות" מטה, ומתגלגלים שאולה יחד עם עוד משחק מילים על פוליטיקאי זה או אחר, אנחנו מתעלמים מכל מה שאנחנו באמת מפסידים. כל הדברים האלה שאם רק ניחשף אליהם בעקבות תקלה שנובעת מחוסר השלמות של הרשת, נרגיש פתאום משהו כמו "אוי, איך לא גילינו את זה קודם?" – וזאת כבר סכנה מאוד גדולה לשלמות הנפשית שלנו. כי בני אדם מעדיפים לא להרוויח כלום, העיקר שלא יפסידו שום דבר.

יכול להיות שבאמת אין מה לחדש. יכול להיות שהאנושות הגיעה לשלב באבולוציה התרבותית שלה, שבו מוזיקה היא רק גירסאות כיסוי ומיקסים של מוזיקה ישנה יותר, שכל יצירה ספרותית נמדדת רק בעומק האזכורים שהיא מבצעת ליצירות קודמות, ושאפילו בדיחות בפייסבוק הן רק "ממים" – כלומר וריאציות על בדיחות קודמות.

העניין הוא, שלעולם לא נדע. כי במקום לסמוך על עצמנו, אנחנו סומכים על המלצות של תוכנה, ועל המלצות של חברים – שגם אותן בוחרת התוכנה. ואין לנו ברירה, כי יש לנו רק עוד דקה אחת בודדת עד שנלך לישון, או עד שיסתיים הטקסט הזה, והנה – כבר יש ביו-טיוב שתי יממות שלמות של סרטים חדשים.

יום חמישי, 11 ביוני 2015

במקום טור


השבוע, בפעם הראשונה מזה כשלוש שנים לא הספקתי לכתוב טור שבועי. אפשר למצוא לזה המון הצדקות, סיבות או תירוצים. אבל במקום כל אלה, ובמקום הטור השבועי, הנה ארבעה סיפורים קצרצרים שכתבתי בתקופה האחרונה.
עוד סיפורים אפשר לקרוא באתר שלי, כולל התוספת הטכנולוגית החדשה שיצרתי בהשראת שבוע הספר: הקדשה אישית לכל קוראת וקורא.

מקווה שתהנו.



זה מה שיש
היא כבר הבינה שהוא בוגד בה. יותר מדי חיוכי צהריים היו לו. לפעמים אפילו עד הערב.
בבוקר היא החליטה לעקוב אחריו. אבל היא לא ידעה איך עושים את זה. היא יצאה מהבית כשראתה מהחלון שהוא נעלם מעבר לפינת הרחוב, והלכה אחריו בלי לדעת לאן. בדרך התעייפה וישבה על הספסל לנוח. הרגליים שלה כאבו כמו בכל ערב, אפילו שהיה בוקר.

כשהגיעה סוף סוף לכניסה לקופת החולים הוא בדיוק יצא משם. הפנים שלו אמרו הכל. החיוך הזה, שהתחלף בהפתעה גמורה. כמו ילד שנתפס בקלקלתו.
"הכל בסדר?" שאל.
"איפה היית?"
"כאן, בקופת חולים. מה קרה?"
"אתה כל הזמן בסידורים וקופת חולים. כל בוקר. מה זה?"
"אנחנו בני שמונים וחמש" הוא אמר ברוגע. "זה מה שיש. זה מה שעושים בגילנו".
"יש לך מישהי. אני יודעת שיש. אני יודעת שאתה הולך אליה כל בוקר. מה זה?"

יש לו מישהי. בגיל שמונים וחמש יש לו מישהי, וכל הסידורים וקופות החולים לא יצליחו להסתיר את זה ממנה. וגם הוא יודע את זה.
יש לו מישהי, והיא נפגשת איתו כל בוקר כמעט. והיא צעירה, ומחייכת, ותמיד יש לה שמלות יפות, אבל זה לא חשוב. הוא לא מסתכל על השמלות. הוא מסתכל רק על החיוך הזה הכובש, ועוצם עיניים, ורואה דברים יפים, כשהיא מספרת לי סיפורים. סיפורים של יופי, ושל אהבה ושל חיים.
"היא מספרת לי סיפורים של אהבה, את מבינה? את מספרת לי כל הזמן רק על מוות. היא צעירה ומחייכת. היא לא צריכה ממני כלום, ואין לה מה לקחת מאחד כמוני. רק את החיוך שלי כשאני מתרגש מהסיפורים היא לוקחת. רק את זה".

בערב לא דיברו עוד. בלילה היא לא ישנה. וכשעלה הבוקר היא הלכה. הרגליים כאבו, אבל הלב כאב יותר. כי הרגליים לא יכולות לנוח, כשבלב יש עוד שאלה גדולה.

וכשהגיעה אל הבית של פגישות הבוקר, אל הבית של המאהב שלה, פרצה השאלה אליו בבכי. "למה אתה מספר לי רק על דמעות ומוות? למה אתה לא מספר לי על אהבה?"

"אנחנו בני שמונים וחמש", הוא אמר לה. "זה מה שיש. אנחנו בני שמונים וחמש. האהבה כבר מתה".

ראלי צ'ופר
יום אחד קנו ליובל קדוש אופניים "ראלי צ'ופר".
הוא ישב עליהם ליד השער של בית הספר אחרי הצהריים - השעה שבה עמדו שם רק אלה שרצו להראות שהם יותר מסתם תלמידים בכיתה.
כולם זזו מסביבו ומסביב לאופניים שלו, כמו זבובים שלמדו פתאום לדבר, והמטירו עליו שאלות. על רוב השאלות הוא לא ידע לענות, אבל לילדים כמו יובל קדוש אין בעיה להמציא תשובות כשצריך.
הראלי צ'ופר שלו היה מבריק, והיו לו קפיצים מתחת לכיסא הארוך, ושרוכים כאלה מעור שיוצאים מהידיות, אבל העיניים שלי ננעצו בידית האדומה של ההילוכים. דבר כזה לא ראיתי אף פעם באופניים.
כשאבא שלי היה נוהג באוטו הייתי יכול להסתכל במשך כל הנסיעה על הריקוד המיומן הזה שלו - קלאץ', הילוך, גז, ברקס, קלאץ', הילוך. והעיניים שלי - אותן עיניים שהיו מהופנטות מהתנועות החדות וההחלטיות של כף היד וכף הרגל של אבא שלי, היו עכשיו מהופנטות מהידית האדומה של הראלי צ'ופר, והחלון הקטן לידה, שבו הופיעו הספרות 1, 2, 3.

"שלושה!", שמעתי פתאום את קדוש עונה לאחד הילדים האחרים, מעיר אותי מהמחשבות.
"בשביל מה אתה צריך הילוכים?" שאל אותו ילד אחר, אבל מהשאלה הזאת קדוש דווקא התעלם.
"הם מתקפלים, האופניים?" שאלתי אותו. "שלי מתקפלים", הצבעתי על בורג הפלא שנועל את הציר במרכז השילדה.
"קיפלת אותם פעם?", הוא זרק לי בחיוך.
"לא".

אחרי כמה שנים, כשהגענו לתיכון, הצלחתי לשכנע את אבא שלי לקנות לי אופני מרוץ. אבל כשכולם קנו אופני "ראלי" שהיו הכי נחשבים, אני התעקשתי על "פג'ו". וכשלכולם היו 10 הילוכים, לי היו 12. "זה פג'ו, כמו האוטו שלך!" אמרתי לאבא שלי בגאוות יחידה משפחתית של מותגים.

12 הילוכים היו לי באופני הספורט של פג'ו, אבל בלב ידעתי את האמת. 12 הילוכים היו לי, והשתמשתי תמיד רק בשלושה מהם. ככה זה, כולם יודעים את האמת הזאת ולא נעים להם להודות בזה, או לספר אותה לאבא שקנה להם פעם אופניים מתקפלים ואז אופני ספורט של פג'ו.
כשכל מה שהם רצו אי-פעם היה ראלי צ'ופר כמו של יובל קדוש.

שוב
היא היתה שמנה מדי, מזיעה, פרועת שיער, ומוזנחת כמו בובה מרופטת שמישהו הניח על הספסל הזה.

מסוג האנשים שהעיר הזאת זרקה לצד. הניחה בשולי המדרכות לצד פחי האשפה והארגזים הקרועים, כדי שנתעלם מהם. כדי שנאיץ קצת את הצעדים כשאנחנו מתקרבים אליהם, ונסיט את המבט אל המכוניות, אל המדרכה, אל העצים המשעממים - רק לא להסתכל עליהם. רק לעבור מהר ובשלום את המכשול.

כזאת בדיוק היא היתה מונחת שם. יושבת על הספסל, כמעט מודבקת אליו בלי שתוכל לקום אף פעם. כזאת היא היתה. בדיוק מסוג האנשים האלה שיש להם קול גס כמו העור המלוכלך שלהם. כמו הבגדים הספוגים בריחות הלא נעימים. האנשים האלה שתמיד נראים כמו משהו שהשתבש נורא, ואתה לא רוצה לחשוב מהו. האנשים האלה שתמיד מבקשים סיגריה ואני מסרב לתת להם, או סתם ממשיך עם המבט קדימה.

אבל כמו כישוף, הראש שלי הסתובב אל גסות המראה הזה כשפתאום הקול שלה - קול רך ושקט, קול של פעמונים עדינים שנשפך מהאוזניים שלי אל מורד הצוואר בליטוף ממכר - שאל אותי "סליחה, יש לך אולי סיגריה?"

הסתכלתי עליה. העיניים הבהירות שלה הבריקו מתחת לפנס הרחוב. השיער הפרוע שלה נפל על הכתפיים כאילו גם הוא כבר לא רוצה להיזכר או להאמין. הגוף העייף שלה רצה רק את הסיגריה הזאת, ואני ידעתי שהסיגריה הזאת היא אור, והיא חום, והיא יכולה להיות התחלה של אש הרבה יותר טובה. של כל מה שמסתתר באישה הזאת, כל מה שהיא רוצה שאגלה בה. כל מה שהיה לה, והיא איבדה, ושכחה, או לא רוצה לזכור, והיא אולי יכולה עכשיו לקבל שוב. כל הצחוק, והיופי, והחוכמה, והרוך האינסופי של אותו קול שלה, שנוכל להתעטף בו שנינו, כשנהיה יחד.

היד שלי גיששה את דרכה אל הכיס כשהעיניים שלי עוד הסתכלו באישה המזונחת על הספסל וידעו מה הן רואות בתוכה.
רק שלא היו לי סיגריות.

ויכולתי לראות את האכזבה במבט שלה. איך היא שוב מקבלת את אותה המכה הזאת שהחיים מטיחים בה שוב ושוב. איך כל התקווה שלה קורסת ברגע אחד. איך דמעות הבדידות שלה נוצצות בלילה מול התשובה שלי, שחורצת עכשיו את גורלה להישאר שם, כמו שהיא.
איך אני שוב נשאר בעיר הזאת לבד.

תתקבל
לא לזה הוא התכוון כשיצא משם. כשברח מהקולות שכל הזמן אמרו לו מה לעשות, איך לעשות, ומתי. ובעיקר - מה לא לעשות, איך לא לעשות, ועכשיו.

לא לזה הוא התכוון כשברח מכל הקולות האלה. כשגייס את כל כוח האמונה בעצמו כדי לפרוש כנפיים ולצאת לחופשי מעול האמונה של האחרים.

אבל כשלקח את הדירה הקטנה בשכירות, לא ידע שיש מולה בית כנסת. כשקיווה לזכות סוף סוף בשקט, או לפחות ברעש מסוג אחר, לא ידע שאת כנפי החופש שלו יחתכו שוב אותם קולות.

הוא רצה להתעורר בכל בוקר מציוץ של ציפורים, מהמיות הגוף, ממוזיקה גסה. לא מקולות של "קדיש תתקבל" שפורצים לתוך אור החלון של חדר השינה שלו.

והוא ניסה להתעלם. לא להפנות את המבט לשם כשהוא נוסע באופניים הביתה, שועט בירידה התלולה עם רוח החופש שפורעת את בלוריתו הזכה. ניסה להגיע למקום ששייך רק לו. להיות שייך למקום שהקולות בו יהיו קולות שהוא בוחר. נגינות חדשות.

ללכת לישון פעם אחת, רק פעם אחת, מבלי להתעורר לאותו "תתקבל". לאותה תפילה עתיקה שפורצת בזעקות גסות מהחלון.

להיות מסוגל באמת להפנות בחופשיות את מבט הבוז שלו אל מעבר לחלון הזה, אל הקולות שבוקעים משם, ולהיות מסוגל לקבל בשקט את האמת שהוא רודף ומנסה להשיג. לפקוח עיניים באמת, ולראות שאין שם בכלל בית כנסת.

יום חמישי, 4 ביוני 2015

משטר הגבול

לפני הרבה שנים, כשעבדתי באיזו חברת היי-טק, נדרשנו לסיים משהו דחוף – כי תמיד צריך לסיים במשרד משהו דחוף לפני שהלקוחות מתעוררים משנתם בבית. השעה היתה כבר מאוחרת, משהו כמו 8 בערב, וכולם היו אובדי עצות. עד שאחד המנהלים העלה פתרון פשוט וגאוני: בואו נזמין פיצה לכולם.

השליח עם הפיצה אמנם הגיע באיחור של כמה דקות ביחס לגבולות זמני השירות שהובטחו, אבל אנחנו הרווחנו משהו גדול יותר מכל פיצוי של תוספת חינם: את ההבנה שאין טעם לעזוב את המשרד ולחזור הביתה, כי היי – פיצה!

אבל הזמנים היו אחרים. היינו רווקים צעירים וחסרי מחויבויות אישיות, היינו בטוחים שהדברים החשובים באמת בחיים הם תיקוני באגים בתוכנה, והיינו מסוגלים לאכול פיצה בלי להתייסר מצרבת כל הלילה אחר כך.
עכשיו הסיפור שונה לגמרי. כשיש ילדים גוברת ההבנה שצריך לדעת להציב גבולות. כלומר, להם. לא להישאר ערים אחרי 8 בערב, לא להתמכר לטלויזיה ולמשחקים בסמארטפון, ולא לאכול יותר משני משולשים של פיצה. זה הרי לא בריא. וחוץ מזה, גם אנחנו רוצים לשקוע בערב מול חוסר הגבולות של הקירות השקופים ב"האח הגדול" ולהכחיש את זה בקירות הוירטואליים בפייסבוק.

ילדים זקוקים לגבולות. אחרת, חלילה, הם יהפכו למבוגרים שצועקים על דיילים בטיסה, או גרוע מזה – לפוליטיקאים שמרכיבים קואליציה מתוך איומים וסחטנות של כל מיני אינטרסנטים קטנים או בעלי אינטרסים גדולים, כי אף אחד לא ידע להגיד להם את המילה הפשוטה "די".

אבל האמת הלא נעימה היא שמבוגרים זקוקים לזה לא פחות. גם מבוגרים כמונו, שגדלו בלי טלויזיה ובלי פייסבוק ועם הורים הרבה יותר קשוחים.

הרי אם לא נדע להציב גבולות מוגדרים וברורים, או לפחות קווי שביתת נשק (עם תיקונים קלים), אנחנו עלולים למצוא את עצמנו חיים במדינה רב-לאומית, שבה אין שום דבר שמפריד בין עשרות העמים שנאבקים זה בזה. או חמור מזה – מדינה שבה כולם שווי זכויות ומעמד ואין לאף אחד אפשרות או רשות להביע את גזענותו באופן בריא.

עדיף לייצר גבול מלאכותי, אבל מוגדר, מאשר להסתכן באנרכיה – כך אומרים לנו כל יועצי ההורות שקבעו, בעצת יועצי השיווק, מחיר שרירותי אבל הגיוני מעצם כך שקבעו אותו, עבור העצה הזאת.
אבל המחיר האמיתי הוא איבוד הגבול שלנו. המחיר האמיתי הוא שאנחנו תלויים באחרים כדי שיגדירו לנו מתי להמשיך ומתי להפסיק, בלי שום מחשבה על סיבות, או הגיון פנימי, או דחיפות, או חשיבות. המחיר האמיתי הוא שאנחנו קובעים את הגבולות רק כי צריך, רק איפה שנוח לנו, רק כי אמרו לנו.

עולם חסר גבולות הוא אנרכיה. אבל עולם עם גבולות שאין לנו יכולת להסביר או להצדיק, הוא דיקטטורה. ובעולם הדמוקרטי והפרוע שלנו, שבו אנחנו צריכים יועצים ומאמנים כדי שיקבעו עבורנו את הגבולות שלנו, אנחנו מאבדים את ההגיון הפנימי הזה. כמו ילדים, יותר נוח לנו שאומרים לנו מה לעשות ומתי – במיוחד אם שילמנו על זה – אבל בניגוד לילדים, אנחנו לא עוצרים למרוד, או לפחות לחשוב על זה. מלבד אנשים שצועקים על דיילים, או סתם פוליטיקאים שמסרבים להיכנע לאידאולוגיות שהם קבעו לעצמם כשרצו שנבחר בהם.

ילדים בוחנים כל הזמן את הגבולות. והטעות שלנו היא שאנחנו חושבים שזה כדי שנלמד להתעקש עליהם יותר. אבל ילדים, כמו אמנים, או כמו סתם מבוגרים, לא תמיד מבינים את החשיבות של מה שהם עושים. את החשיבות של איך שהם קובעים לנו את הגבולות של הגבולות. איך שהם מלמדים אותנו לשאול את עצמנו שאלות. איך שהם מלמדים אותנו מתי חשוב לשים את הגבול, מתי מותר לעבור אותו, טמתי צריך להילחם רק כדי לוותר בסוף – כדי שירגישו, בדיוק כמו שאומרים אנשי שיווק, שהרוויחו משהו ולא קיבלו אותו חינם.
ובעיקר, מה חשוב באמת: הגבול עצמו, או מה שיש בתוכו.