לפני הרבה שנים, כשעבדתי באיזו חברת היי-טק, נדרשנו לסיים משהו דחוף – כי תמיד צריך לסיים במשרד משהו דחוף לפני שהלקוחות מתעוררים משנתם בבית. השעה היתה כבר מאוחרת, משהו כמו 8 בערב, וכולם היו אובדי עצות. עד שאחד המנהלים העלה פתרון פשוט וגאוני: בואו נזמין פיצה לכולם.
השליח עם הפיצה אמנם הגיע באיחור של כמה דקות ביחס לגבולות זמני השירות שהובטחו, אבל אנחנו הרווחנו משהו גדול יותר מכל פיצוי של תוספת חינם: את ההבנה שאין טעם לעזוב את המשרד ולחזור הביתה, כי היי – פיצה!
אבל הזמנים היו אחרים. היינו רווקים צעירים וחסרי מחויבויות אישיות, היינו בטוחים שהדברים החשובים באמת בחיים הם תיקוני באגים בתוכנה, והיינו מסוגלים לאכול פיצה בלי להתייסר מצרבת כל הלילה אחר כך.
עכשיו הסיפור שונה לגמרי. כשיש ילדים גוברת ההבנה שצריך לדעת להציב גבולות. כלומר, להם. לא להישאר ערים אחרי 8 בערב, לא להתמכר לטלויזיה ולמשחקים בסמארטפון, ולא לאכול יותר משני משולשים של פיצה. זה הרי לא בריא. וחוץ מזה, גם אנחנו רוצים לשקוע בערב מול חוסר הגבולות של הקירות השקופים ב"האח הגדול" ולהכחיש את זה בקירות הוירטואליים בפייסבוק.
ילדים זקוקים לגבולות. אחרת, חלילה, הם יהפכו למבוגרים שצועקים על דיילים בטיסה, או גרוע מזה – לפוליטיקאים שמרכיבים קואליציה מתוך איומים וסחטנות של כל מיני אינטרסנטים קטנים או בעלי אינטרסים גדולים, כי אף אחד לא ידע להגיד להם את המילה הפשוטה "די".
אבל האמת הלא נעימה היא שמבוגרים זקוקים לזה לא פחות. גם מבוגרים כמונו, שגדלו בלי טלויזיה ובלי פייסבוק ועם הורים הרבה יותר קשוחים.
הרי אם לא נדע להציב גבולות מוגדרים וברורים, או לפחות קווי שביתת נשק (עם תיקונים קלים), אנחנו עלולים למצוא את עצמנו חיים במדינה רב-לאומית, שבה אין שום דבר שמפריד בין עשרות העמים שנאבקים זה בזה. או חמור מזה – מדינה שבה כולם שווי זכויות ומעמד ואין לאף אחד אפשרות או רשות להביע את גזענותו באופן בריא.
עדיף לייצר גבול מלאכותי, אבל מוגדר, מאשר להסתכן באנרכיה – כך אומרים לנו כל יועצי ההורות שקבעו, בעצת יועצי השיווק, מחיר שרירותי אבל הגיוני מעצם כך שקבעו אותו, עבור העצה הזאת.
אבל המחיר האמיתי הוא איבוד הגבול שלנו. המחיר האמיתי הוא שאנחנו תלויים באחרים כדי שיגדירו לנו מתי להמשיך ומתי להפסיק, בלי שום מחשבה על סיבות, או הגיון פנימי, או דחיפות, או חשיבות. המחיר האמיתי הוא שאנחנו קובעים את הגבולות רק כי צריך, רק איפה שנוח לנו, רק כי אמרו לנו.
עולם חסר גבולות הוא אנרכיה. אבל עולם עם גבולות שאין לנו יכולת להסביר או להצדיק, הוא דיקטטורה. ובעולם הדמוקרטי והפרוע שלנו, שבו אנחנו צריכים יועצים ומאמנים כדי שיקבעו עבורנו את הגבולות שלנו, אנחנו מאבדים את ההגיון הפנימי הזה. כמו ילדים, יותר נוח לנו שאומרים לנו מה לעשות ומתי – במיוחד אם שילמנו על זה – אבל בניגוד לילדים, אנחנו לא עוצרים למרוד, או לפחות לחשוב על זה. מלבד אנשים שצועקים על דיילים, או סתם פוליטיקאים שמסרבים להיכנע לאידאולוגיות שהם קבעו לעצמם כשרצו שנבחר בהם.
ילדים בוחנים כל הזמן את הגבולות. והטעות שלנו היא שאנחנו חושבים שזה כדי שנלמד להתעקש עליהם יותר. אבל ילדים, כמו אמנים, או כמו סתם מבוגרים, לא תמיד מבינים את החשיבות של מה שהם עושים. את החשיבות של איך שהם קובעים לנו את הגבולות של הגבולות. איך שהם מלמדים אותנו לשאול את עצמנו שאלות. איך שהם מלמדים אותנו מתי חשוב לשים את הגבול, מתי מותר לעבור אותו, טמתי צריך להילחם רק כדי לוותר בסוף – כדי שירגישו, בדיוק כמו שאומרים אנשי שיווק, שהרוויחו משהו ולא קיבלו אותו חינם.
ובעיקר, מה חשוב באמת: הגבול עצמו, או מה שיש בתוכו.
השליח עם הפיצה אמנם הגיע באיחור של כמה דקות ביחס לגבולות זמני השירות שהובטחו, אבל אנחנו הרווחנו משהו גדול יותר מכל פיצוי של תוספת חינם: את ההבנה שאין טעם לעזוב את המשרד ולחזור הביתה, כי היי – פיצה!
אבל הזמנים היו אחרים. היינו רווקים צעירים וחסרי מחויבויות אישיות, היינו בטוחים שהדברים החשובים באמת בחיים הם תיקוני באגים בתוכנה, והיינו מסוגלים לאכול פיצה בלי להתייסר מצרבת כל הלילה אחר כך.
עכשיו הסיפור שונה לגמרי. כשיש ילדים גוברת ההבנה שצריך לדעת להציב גבולות. כלומר, להם. לא להישאר ערים אחרי 8 בערב, לא להתמכר לטלויזיה ולמשחקים בסמארטפון, ולא לאכול יותר משני משולשים של פיצה. זה הרי לא בריא. וחוץ מזה, גם אנחנו רוצים לשקוע בערב מול חוסר הגבולות של הקירות השקופים ב"האח הגדול" ולהכחיש את זה בקירות הוירטואליים בפייסבוק.
ילדים זקוקים לגבולות. אחרת, חלילה, הם יהפכו למבוגרים שצועקים על דיילים בטיסה, או גרוע מזה – לפוליטיקאים שמרכיבים קואליציה מתוך איומים וסחטנות של כל מיני אינטרסנטים קטנים או בעלי אינטרסים גדולים, כי אף אחד לא ידע להגיד להם את המילה הפשוטה "די".
אבל האמת הלא נעימה היא שמבוגרים זקוקים לזה לא פחות. גם מבוגרים כמונו, שגדלו בלי טלויזיה ובלי פייסבוק ועם הורים הרבה יותר קשוחים.
הרי אם לא נדע להציב גבולות מוגדרים וברורים, או לפחות קווי שביתת נשק (עם תיקונים קלים), אנחנו עלולים למצוא את עצמנו חיים במדינה רב-לאומית, שבה אין שום דבר שמפריד בין עשרות העמים שנאבקים זה בזה. או חמור מזה – מדינה שבה כולם שווי זכויות ומעמד ואין לאף אחד אפשרות או רשות להביע את גזענותו באופן בריא.
אבל המחיר האמיתי הוא איבוד הגבול שלנו. המחיר האמיתי הוא שאנחנו תלויים באחרים כדי שיגדירו לנו מתי להמשיך ומתי להפסיק, בלי שום מחשבה על סיבות, או הגיון פנימי, או דחיפות, או חשיבות. המחיר האמיתי הוא שאנחנו קובעים את הגבולות רק כי צריך, רק איפה שנוח לנו, רק כי אמרו לנו.
עולם חסר גבולות הוא אנרכיה. אבל עולם עם גבולות שאין לנו יכולת להסביר או להצדיק, הוא דיקטטורה. ובעולם הדמוקרטי והפרוע שלנו, שבו אנחנו צריכים יועצים ומאמנים כדי שיקבעו עבורנו את הגבולות שלנו, אנחנו מאבדים את ההגיון הפנימי הזה. כמו ילדים, יותר נוח לנו שאומרים לנו מה לעשות ומתי – במיוחד אם שילמנו על זה – אבל בניגוד לילדים, אנחנו לא עוצרים למרוד, או לפחות לחשוב על זה. מלבד אנשים שצועקים על דיילים, או סתם פוליטיקאים שמסרבים להיכנע לאידאולוגיות שהם קבעו לעצמם כשרצו שנבחר בהם.
ילדים בוחנים כל הזמן את הגבולות. והטעות שלנו היא שאנחנו חושבים שזה כדי שנלמד להתעקש עליהם יותר. אבל ילדים, כמו אמנים, או כמו סתם מבוגרים, לא תמיד מבינים את החשיבות של מה שהם עושים. את החשיבות של איך שהם קובעים לנו את הגבולות של הגבולות. איך שהם מלמדים אותנו לשאול את עצמנו שאלות. איך שהם מלמדים אותנו מתי חשוב לשים את הגבול, מתי מותר לעבור אותו, טמתי צריך להילחם רק כדי לוותר בסוף – כדי שירגישו, בדיוק כמו שאומרים אנשי שיווק, שהרוויחו משהו ולא קיבלו אותו חינם.
ובעיקר, מה חשוב באמת: הגבול עצמו, או מה שיש בתוכו.
אין תגובות :
הוסף רשומת תגובה