השבוע, בפעם הראשונה מזה כשלוש שנים לא הספקתי לכתוב טור שבועי. אפשר למצוא לזה המון הצדקות, סיבות או תירוצים. אבל במקום כל אלה, ובמקום הטור השבועי, הנה ארבעה סיפורים קצרצרים שכתבתי בתקופה האחרונה.
עוד סיפורים אפשר לקרוא באתר שלי, כולל התוספת הטכנולוגית החדשה שיצרתי בהשראת שבוע הספר: הקדשה אישית לכל קוראת וקורא.
מקווה שתהנו.
בבוקר היא החליטה לעקוב אחריו. אבל היא לא ידעה איך עושים את זה. היא יצאה מהבית כשראתה מהחלון שהוא נעלם מעבר לפינת הרחוב, והלכה אחריו בלי לדעת לאן. בדרך התעייפה וישבה על הספסל לנוח. הרגליים שלה כאבו כמו בכל ערב, אפילו שהיה בוקר.
כשהגיעה סוף סוף לכניסה לקופת החולים הוא בדיוק יצא משם. הפנים שלו אמרו הכל. החיוך הזה, שהתחלף בהפתעה גמורה. כמו ילד שנתפס בקלקלתו.
"הכל בסדר?" שאל.
"איפה היית?"
"כאן, בקופת חולים. מה קרה?"
"אתה כל הזמן בסידורים וקופת חולים. כל בוקר. מה זה?"
"אנחנו בני שמונים וחמש" הוא אמר ברוגע. "זה מה שיש. זה מה שעושים בגילנו".
"יש לך מישהי. אני יודעת שיש. אני יודעת שאתה הולך אליה כל בוקר. מה זה?"
יש לו מישהי. בגיל שמונים וחמש יש לו מישהי, וכל הסידורים וקופות החולים לא יצליחו להסתיר את זה ממנה. וגם הוא יודע את זה.
יש לו מישהי, והיא נפגשת איתו כל בוקר כמעט. והיא צעירה, ומחייכת, ותמיד יש לה שמלות יפות, אבל זה לא חשוב. הוא לא מסתכל על השמלות. הוא מסתכל רק על החיוך הזה הכובש, ועוצם עיניים, ורואה דברים יפים, כשהיא מספרת לי סיפורים. סיפורים של יופי, ושל אהבה ושל חיים.
"היא מספרת לי סיפורים של אהבה, את מבינה? את מספרת לי כל הזמן רק על מוות. היא צעירה ומחייכת. היא לא צריכה ממני כלום, ואין לה מה לקחת מאחד כמוני. רק את החיוך שלי כשאני מתרגש מהסיפורים היא לוקחת. רק את זה".
בערב לא דיברו עוד. בלילה היא לא ישנה. וכשעלה הבוקר היא הלכה. הרגליים כאבו, אבל הלב כאב יותר. כי הרגליים לא יכולות לנוח, כשבלב יש עוד שאלה גדולה.
וכשהגיעה אל הבית של פגישות הבוקר, אל הבית של המאהב שלה, פרצה השאלה אליו בבכי. "למה אתה מספר לי רק על דמעות ומוות? למה אתה לא מספר לי על אהבה?"
"אנחנו בני שמונים וחמש", הוא אמר לה. "זה מה שיש. אנחנו בני שמונים וחמש. האהבה כבר מתה".
הוא ישב עליהם ליד השער של בית הספר אחרי הצהריים - השעה שבה עמדו שם רק אלה שרצו להראות שהם יותר מסתם תלמידים בכיתה.
כולם זזו מסביבו ומסביב לאופניים שלו, כמו זבובים שלמדו פתאום לדבר, והמטירו עליו שאלות. על רוב השאלות הוא לא ידע לענות, אבל לילדים כמו יובל קדוש אין בעיה להמציא תשובות כשצריך.
הראלי צ'ופר שלו היה מבריק, והיו לו קפיצים מתחת לכיסא הארוך, ושרוכים כאלה מעור שיוצאים מהידיות, אבל העיניים שלי ננעצו בידית האדומה של ההילוכים. דבר כזה לא ראיתי אף פעם באופניים.
כשאבא שלי היה נוהג באוטו הייתי יכול להסתכל במשך כל הנסיעה על הריקוד המיומן הזה שלו - קלאץ', הילוך, גז, ברקס, קלאץ', הילוך. והעיניים שלי - אותן עיניים שהיו מהופנטות מהתנועות החדות וההחלטיות של כף היד וכף הרגל של אבא שלי, היו עכשיו מהופנטות מהידית האדומה של הראלי צ'ופר, והחלון הקטן לידה, שבו הופיעו הספרות 1, 2, 3.
"שלושה!", שמעתי פתאום את קדוש עונה לאחד הילדים האחרים, מעיר אותי מהמחשבות.
"בשביל מה אתה צריך הילוכים?" שאל אותו ילד אחר, אבל מהשאלה הזאת קדוש דווקא התעלם.
"הם מתקפלים, האופניים?" שאלתי אותו. "שלי מתקפלים", הצבעתי על בורג הפלא שנועל את הציר במרכז השילדה.
"קיפלת אותם פעם?", הוא זרק לי בחיוך.
"לא".
אחרי כמה שנים, כשהגענו לתיכון, הצלחתי לשכנע את אבא שלי לקנות לי אופני מרוץ. אבל כשכולם קנו אופני "ראלי" שהיו הכי נחשבים, אני התעקשתי על "פג'ו". וכשלכולם היו 10 הילוכים, לי היו 12. "זה פג'ו, כמו האוטו שלך!" אמרתי לאבא שלי בגאוות יחידה משפחתית של מותגים.
12 הילוכים היו לי באופני הספורט של פג'ו, אבל בלב ידעתי את האמת. 12 הילוכים היו לי, והשתמשתי תמיד רק בשלושה מהם. ככה זה, כולם יודעים את האמת הזאת ולא נעים להם להודות בזה, או לספר אותה לאבא שקנה להם פעם אופניים מתקפלים ואז אופני ספורט של פג'ו.
כשכל מה שהם רצו אי-פעם היה ראלי צ'ופר כמו של יובל קדוש.
מסוג האנשים שהעיר הזאת זרקה לצד. הניחה בשולי המדרכות לצד פחי האשפה והארגזים הקרועים, כדי שנתעלם מהם. כדי שנאיץ קצת את הצעדים כשאנחנו מתקרבים אליהם, ונסיט את המבט אל המכוניות, אל המדרכה, אל העצים המשעממים - רק לא להסתכל עליהם. רק לעבור מהר ובשלום את המכשול.
כזאת בדיוק היא היתה מונחת שם. יושבת על הספסל, כמעט מודבקת אליו בלי שתוכל לקום אף פעם. כזאת היא היתה. בדיוק מסוג האנשים האלה שיש להם קול גס כמו העור המלוכלך שלהם. כמו הבגדים הספוגים בריחות הלא נעימים. האנשים האלה שתמיד נראים כמו משהו שהשתבש נורא, ואתה לא רוצה לחשוב מהו. האנשים האלה שתמיד מבקשים סיגריה ואני מסרב לתת להם, או סתם ממשיך עם המבט קדימה.
אבל כמו כישוף, הראש שלי הסתובב אל גסות המראה הזה כשפתאום הקול שלה - קול רך ושקט, קול של פעמונים עדינים שנשפך מהאוזניים שלי אל מורד הצוואר בליטוף ממכר - שאל אותי "סליחה, יש לך אולי סיגריה?"
הסתכלתי עליה. העיניים הבהירות שלה הבריקו מתחת לפנס הרחוב. השיער הפרוע שלה נפל על הכתפיים כאילו גם הוא כבר לא רוצה להיזכר או להאמין. הגוף העייף שלה רצה רק את הסיגריה הזאת, ואני ידעתי שהסיגריה הזאת היא אור, והיא חום, והיא יכולה להיות התחלה של אש הרבה יותר טובה. של כל מה שמסתתר באישה הזאת, כל מה שהיא רוצה שאגלה בה. כל מה שהיה לה, והיא איבדה, ושכחה, או לא רוצה לזכור, והיא אולי יכולה עכשיו לקבל שוב. כל הצחוק, והיופי, והחוכמה, והרוך האינסופי של אותו קול שלה, שנוכל להתעטף בו שנינו, כשנהיה יחד.
היד שלי גיששה את דרכה אל הכיס כשהעיניים שלי עוד הסתכלו באישה המזונחת על הספסל וידעו מה הן רואות בתוכה.
רק שלא היו לי סיגריות.
ויכולתי לראות את האכזבה במבט שלה. איך היא שוב מקבלת את אותה המכה הזאת שהחיים מטיחים בה שוב ושוב. איך כל התקווה שלה קורסת ברגע אחד. איך דמעות הבדידות שלה נוצצות בלילה מול התשובה שלי, שחורצת עכשיו את גורלה להישאר שם, כמו שהיא.
איך אני שוב נשאר בעיר הזאת לבד.
לא לזה הוא התכוון כשברח מכל הקולות האלה. כשגייס את כל כוח האמונה בעצמו כדי לפרוש כנפיים ולצאת לחופשי מעול האמונה של האחרים.
אבל כשלקח את הדירה הקטנה בשכירות, לא ידע שיש מולה בית כנסת. כשקיווה לזכות סוף סוף בשקט, או לפחות ברעש מסוג אחר, לא ידע שאת כנפי החופש שלו יחתכו שוב אותם קולות.
הוא רצה להתעורר בכל בוקר מציוץ של ציפורים, מהמיות הגוף, ממוזיקה גסה. לא מקולות של "קדיש תתקבל" שפורצים לתוך אור החלון של חדר השינה שלו.
והוא ניסה להתעלם. לא להפנות את המבט לשם כשהוא נוסע באופניים הביתה, שועט בירידה התלולה עם רוח החופש שפורעת את בלוריתו הזכה. ניסה להגיע למקום ששייך רק לו. להיות שייך למקום שהקולות בו יהיו קולות שהוא בוחר. נגינות חדשות.
ללכת לישון פעם אחת, רק פעם אחת, מבלי להתעורר לאותו "תתקבל". לאותה תפילה עתיקה שפורצת בזעקות גסות מהחלון.
להיות מסוגל באמת להפנות בחופשיות את מבט הבוז שלו אל מעבר לחלון הזה, אל הקולות שבוקעים משם, ולהיות מסוגל לקבל בשקט את האמת שהוא רודף ומנסה להשיג. לפקוח עיניים באמת, ולראות שאין שם בכלל בית כנסת.
עוד סיפורים אפשר לקרוא באתר שלי, כולל התוספת הטכנולוגית החדשה שיצרתי בהשראת שבוע הספר: הקדשה אישית לכל קוראת וקורא.
מקווה שתהנו.
זה מה שיש
היא כבר הבינה שהוא בוגד בה. יותר מדי חיוכי צהריים היו לו. לפעמים אפילו עד הערב.בבוקר היא החליטה לעקוב אחריו. אבל היא לא ידעה איך עושים את זה. היא יצאה מהבית כשראתה מהחלון שהוא נעלם מעבר לפינת הרחוב, והלכה אחריו בלי לדעת לאן. בדרך התעייפה וישבה על הספסל לנוח. הרגליים שלה כאבו כמו בכל ערב, אפילו שהיה בוקר.
כשהגיעה סוף סוף לכניסה לקופת החולים הוא בדיוק יצא משם. הפנים שלו אמרו הכל. החיוך הזה, שהתחלף בהפתעה גמורה. כמו ילד שנתפס בקלקלתו.
"הכל בסדר?" שאל.
"איפה היית?"
"כאן, בקופת חולים. מה קרה?"
"אתה כל הזמן בסידורים וקופת חולים. כל בוקר. מה זה?"
"אנחנו בני שמונים וחמש" הוא אמר ברוגע. "זה מה שיש. זה מה שעושים בגילנו".
"יש לך מישהי. אני יודעת שיש. אני יודעת שאתה הולך אליה כל בוקר. מה זה?"
יש לו מישהי. בגיל שמונים וחמש יש לו מישהי, וכל הסידורים וקופות החולים לא יצליחו להסתיר את זה ממנה. וגם הוא יודע את זה.
יש לו מישהי, והיא נפגשת איתו כל בוקר כמעט. והיא צעירה, ומחייכת, ותמיד יש לה שמלות יפות, אבל זה לא חשוב. הוא לא מסתכל על השמלות. הוא מסתכל רק על החיוך הזה הכובש, ועוצם עיניים, ורואה דברים יפים, כשהיא מספרת לי סיפורים. סיפורים של יופי, ושל אהבה ושל חיים.
"היא מספרת לי סיפורים של אהבה, את מבינה? את מספרת לי כל הזמן רק על מוות. היא צעירה ומחייכת. היא לא צריכה ממני כלום, ואין לה מה לקחת מאחד כמוני. רק את החיוך שלי כשאני מתרגש מהסיפורים היא לוקחת. רק את זה".
בערב לא דיברו עוד. בלילה היא לא ישנה. וכשעלה הבוקר היא הלכה. הרגליים כאבו, אבל הלב כאב יותר. כי הרגליים לא יכולות לנוח, כשבלב יש עוד שאלה גדולה.
וכשהגיעה אל הבית של פגישות הבוקר, אל הבית של המאהב שלה, פרצה השאלה אליו בבכי. "למה אתה מספר לי רק על דמעות ומוות? למה אתה לא מספר לי על אהבה?"
"אנחנו בני שמונים וחמש", הוא אמר לה. "זה מה שיש. אנחנו בני שמונים וחמש. האהבה כבר מתה".
ראלי צ'ופר
יום אחד קנו ליובל קדוש אופניים "ראלי צ'ופר".הוא ישב עליהם ליד השער של בית הספר אחרי הצהריים - השעה שבה עמדו שם רק אלה שרצו להראות שהם יותר מסתם תלמידים בכיתה.
כולם זזו מסביבו ומסביב לאופניים שלו, כמו זבובים שלמדו פתאום לדבר, והמטירו עליו שאלות. על רוב השאלות הוא לא ידע לענות, אבל לילדים כמו יובל קדוש אין בעיה להמציא תשובות כשצריך.
הראלי צ'ופר שלו היה מבריק, והיו לו קפיצים מתחת לכיסא הארוך, ושרוכים כאלה מעור שיוצאים מהידיות, אבל העיניים שלי ננעצו בידית האדומה של ההילוכים. דבר כזה לא ראיתי אף פעם באופניים.
כשאבא שלי היה נוהג באוטו הייתי יכול להסתכל במשך כל הנסיעה על הריקוד המיומן הזה שלו - קלאץ', הילוך, גז, ברקס, קלאץ', הילוך. והעיניים שלי - אותן עיניים שהיו מהופנטות מהתנועות החדות וההחלטיות של כף היד וכף הרגל של אבא שלי, היו עכשיו מהופנטות מהידית האדומה של הראלי צ'ופר, והחלון הקטן לידה, שבו הופיעו הספרות 1, 2, 3.
"שלושה!", שמעתי פתאום את קדוש עונה לאחד הילדים האחרים, מעיר אותי מהמחשבות.
"בשביל מה אתה צריך הילוכים?" שאל אותו ילד אחר, אבל מהשאלה הזאת קדוש דווקא התעלם.
"הם מתקפלים, האופניים?" שאלתי אותו. "שלי מתקפלים", הצבעתי על בורג הפלא שנועל את הציר במרכז השילדה.
"קיפלת אותם פעם?", הוא זרק לי בחיוך.
"לא".
אחרי כמה שנים, כשהגענו לתיכון, הצלחתי לשכנע את אבא שלי לקנות לי אופני מרוץ. אבל כשכולם קנו אופני "ראלי" שהיו הכי נחשבים, אני התעקשתי על "פג'ו". וכשלכולם היו 10 הילוכים, לי היו 12. "זה פג'ו, כמו האוטו שלך!" אמרתי לאבא שלי בגאוות יחידה משפחתית של מותגים.
12 הילוכים היו לי באופני הספורט של פג'ו, אבל בלב ידעתי את האמת. 12 הילוכים היו לי, והשתמשתי תמיד רק בשלושה מהם. ככה זה, כולם יודעים את האמת הזאת ולא נעים להם להודות בזה, או לספר אותה לאבא שקנה להם פעם אופניים מתקפלים ואז אופני ספורט של פג'ו.
כשכל מה שהם רצו אי-פעם היה ראלי צ'ופר כמו של יובל קדוש.
שוב
היא היתה שמנה מדי, מזיעה, פרועת שיער, ומוזנחת כמו בובה מרופטת שמישהו הניח על הספסל הזה.מסוג האנשים שהעיר הזאת זרקה לצד. הניחה בשולי המדרכות לצד פחי האשפה והארגזים הקרועים, כדי שנתעלם מהם. כדי שנאיץ קצת את הצעדים כשאנחנו מתקרבים אליהם, ונסיט את המבט אל המכוניות, אל המדרכה, אל העצים המשעממים - רק לא להסתכל עליהם. רק לעבור מהר ובשלום את המכשול.
אבל כמו כישוף, הראש שלי הסתובב אל גסות המראה הזה כשפתאום הקול שלה - קול רך ושקט, קול של פעמונים עדינים שנשפך מהאוזניים שלי אל מורד הצוואר בליטוף ממכר - שאל אותי "סליחה, יש לך אולי סיגריה?"
הסתכלתי עליה. העיניים הבהירות שלה הבריקו מתחת לפנס הרחוב. השיער הפרוע שלה נפל על הכתפיים כאילו גם הוא כבר לא רוצה להיזכר או להאמין. הגוף העייף שלה רצה רק את הסיגריה הזאת, ואני ידעתי שהסיגריה הזאת היא אור, והיא חום, והיא יכולה להיות התחלה של אש הרבה יותר טובה. של כל מה שמסתתר באישה הזאת, כל מה שהיא רוצה שאגלה בה. כל מה שהיה לה, והיא איבדה, ושכחה, או לא רוצה לזכור, והיא אולי יכולה עכשיו לקבל שוב. כל הצחוק, והיופי, והחוכמה, והרוך האינסופי של אותו קול שלה, שנוכל להתעטף בו שנינו, כשנהיה יחד.
היד שלי גיששה את דרכה אל הכיס כשהעיניים שלי עוד הסתכלו באישה המזונחת על הספסל וידעו מה הן רואות בתוכה.
רק שלא היו לי סיגריות.
ויכולתי לראות את האכזבה במבט שלה. איך היא שוב מקבלת את אותה המכה הזאת שהחיים מטיחים בה שוב ושוב. איך כל התקווה שלה קורסת ברגע אחד. איך דמעות הבדידות שלה נוצצות בלילה מול התשובה שלי, שחורצת עכשיו את גורלה להישאר שם, כמו שהיא.
איך אני שוב נשאר בעיר הזאת לבד.
תתקבל
לא לזה הוא התכוון כשיצא משם. כשברח מהקולות שכל הזמן אמרו לו מה לעשות, איך לעשות, ומתי. ובעיקר - מה לא לעשות, איך לא לעשות, ועכשיו.לא לזה הוא התכוון כשברח מכל הקולות האלה. כשגייס את כל כוח האמונה בעצמו כדי לפרוש כנפיים ולצאת לחופשי מעול האמונה של האחרים.
אבל כשלקח את הדירה הקטנה בשכירות, לא ידע שיש מולה בית כנסת. כשקיווה לזכות סוף סוף בשקט, או לפחות ברעש מסוג אחר, לא ידע שאת כנפי החופש שלו יחתכו שוב אותם קולות.
הוא רצה להתעורר בכל בוקר מציוץ של ציפורים, מהמיות הגוף, ממוזיקה גסה. לא מקולות של "קדיש תתקבל" שפורצים לתוך אור החלון של חדר השינה שלו.
והוא ניסה להתעלם. לא להפנות את המבט לשם כשהוא נוסע באופניים הביתה, שועט בירידה התלולה עם רוח החופש שפורעת את בלוריתו הזכה. ניסה להגיע למקום ששייך רק לו. להיות שייך למקום שהקולות בו יהיו קולות שהוא בוחר. נגינות חדשות.
ללכת לישון פעם אחת, רק פעם אחת, מבלי להתעורר לאותו "תתקבל". לאותה תפילה עתיקה שפורצת בזעקות גסות מהחלון.
להיות מסוגל באמת להפנות בחופשיות את מבט הבוז שלו אל מעבר לחלון הזה, אל הקולות שבוקעים משם, ולהיות מסוגל לקבל בשקט את האמת שהוא רודף ומנסה להשיג. לפקוח עיניים באמת, ולראות שאין שם בכלל בית כנסת.
אין תגובות :
הוסף רשומת תגובה