אחרי שהילדה נפנפה את הוירוס שלה כמו זבוב, הגיע תורנו. חיידק הסטרפטוקוקוס A תקף את שני ההורים המאושרים כמעט בו-זמנית (אנחנו עדיין ממתינים להילוך האיטי כדי לקבוע בוודאות מי הקדים את מי. מדובר באלפיות שניה).
הילדה, כמובן, מיד התגייסה לגמול לנו חסד ולעזור לנו להחלים – כלומר, הסכימה ללכת למשמורת מתחלפת של סבים וסבתות, שבמקביל גם הכינו לנו מרק, שטפו לנו כלים, קיפלו כביסה, והתעלמו באלגנטיות מהמחלות שלהם עצמם.
ואז הגיע הרופא שהזמנו הביתה. הספיק לו מבט חטוף כדי להיות נחרץ באבחנה, במידה שהיתה פחותה רק במעט מהנחרצות של טירוף החיידק לבלוע את הראש שלנו דרך הגרון. כעבור ארבעה טפסים, וארבעים דקות של כתיבתם, הייתי כבר בדרכי לבית המרקחת. כעבור עוד כחצי שעה של הליכה, הצלחתי לחצות את הכביש וגם להגיע אליו. האופן שבו נשענתי, מרחף והוזה, על הדלפק, הזכיר לי ימים של בילוי בפאבים אפלים. שזה היה נחמד, כי עד לאותו רגע ההזיות שלי עסקו רק במחשבים שמשתלטים על העולם דרך בובות ורודות שגרות בתוך סירים של אורז פרסי.
מצד שני, לרופאים שלא ממהרים לברוח מהבית שלך, אלא מארחים אותך במרפאה שלהם, יש נטיה לשלוח אותך לכל מיני בדיקות, ולהדביק אותך בעוד כל מיני מחלות שלא ידעת שיש לך. כי אין אדם שיכול להפוך אותך לחולה כמו רופא טוב. ואתה, כמו דמות מסרט מצוייר שלא נופלת לתהום עד שהיא מציצה למטה ורואה אותו, נופל למלכודת הדבש הזאת – ודבש כידוע מלא בדברים בריאים שעשויים מהפרשות של חרקים.
אז אנחנו עוברים לחיות חיים בריאים, ואנחנו צורכים יותר ויטמינים, מינרלים, מאמרים בעיתונות ותחקירים מפחידים של "כלבוטק". ואנחנו עושים כושר – אבל לא יותר מדי, כי זה דופק את הברכיים. מתאהבים, אבל לא עד מעל לראש, כי זה דופק את הלב. וקונים רק לחם מלא, מיונז לייט, פיתה קלה וכרובית דלה. כי מהיום שנולדנו אנחנו מתפקדים כשק אשפה הולך וגדל של רעלים, רקבונות וכולסטרולים רעים שמקפצים באושר מחוץ לטווח המותר. אז אסור.
הבעיה עם כל המחקרים האלה, היא שיש עוד ועוד מהם כל הזמן. אני זוכר שנפגשתי עם התזונאית בפעם הראשונה, ובשיחה איתה היא ממש שינתה לי את דרך החשיבה – למשל עם הקטע הזה שהיום דווקא אין בעיה לאכול יותר מחצי ביצה ביום, או זה שכשנכנסתי אליה לחדר הייתי בטוח שאני אדם בריא.
אז הבטחתי לה שאתחיל לאכול מזון בריא יותר, לשתות פחות קפה, ולקנות את תוספי המזון היקרים שהיא המליצה לי עליהם. אני חושב שזה עבד די טוב. שבוע אחר-כך אפילו הפסקתי לעשן לכמה שעות כי חטפתי שפעת. "ברור", היא אמרה לי כשזחלתי אליה חזרה. "הרי במקום לשתות תה ירוק, המשכת לשתות בערב ויסקי כתום".
אולי בסופו של דבר הכל באמת מתנקז לאיזה חטא אחד שאתה לא מוכן לוותר עליו. למשל הרצון לחיות בשקט, בלי שכל מיני טבעונים וצמחונים, שפעם היה להם קטע נחמד עם הגיטרות והכל, אבל אז הם גדלו פרא והצמיחו קוצים, יחרבו לך את ההישג הכביר של להגיע בשלום לשעות הערב.
או שאולי בסופו של דבר הם דווקא צודקים. כמו שצודקים גם הצרפתים המעצבנים עם הבשר הנא והגבינות והיין שאטו-דה-שומן שלהם. כמו שצודקים גם אלה שמתניידים באמצעות טריאתלון לעבודה בכל בוקר, וכמו שצודקים גם אלה שבוחרים לשתות דווקא דיאט, כדי לא לחשוב על זה שמה שיש להם בכוס זה בעצם קולה, וליד הכוס גם פיצה וצ'יפס וקצפת.
הרי בסוף באים יצורים יותר קטנים מכל ויטמין, עם חיוך זדוני יותר מכל לסטרול רע, ומפילים אותך לשבוע של חום וכאבים ושינה על הרצפה של האמבטיה. ואפילו ההזיות בגיל הזה כבר לא סקסיות.
ואתה שואל את עצמך "איפה טעיתי?", והתשובה היא כמובן "כאן בדיוק. בשאלה הזאת".
כי בקצה השני של כל שאלה תמימה שאנחנו שואלים את הרופא, יושבים מאות תעשייני מחקרים ותשובות, ורוקחים לנו המלצות חשובות, מנומקות, ומנוגדות לכל מה שהם טענו אתמול. וכל זה יוצר באופן טבעי לחץ, מתח ודאגה – שהם, לפי המחקר האחרון, הגורם העיקרי להזנחת החיים. אבל את התרופה לזה כבר לא יעז לרשום לך אף רופא, כי הרכיבים הסודיים שלה הם פשוט הרבה הדחקה, רוטב עשיר וסמיך של הכחשה, וכמה רעלים טובים שיעזרו להעלים בחיוך את הרעש שנשאר. עד לפעם הבאה.
הילדה, כמובן, מיד התגייסה לגמול לנו חסד ולעזור לנו להחלים – כלומר, הסכימה ללכת למשמורת מתחלפת של סבים וסבתות, שבמקביל גם הכינו לנו מרק, שטפו לנו כלים, קיפלו כביסה, והתעלמו באלגנטיות מהמחלות שלהם עצמם.
ואז הגיע הרופא שהזמנו הביתה. הספיק לו מבט חטוף כדי להיות נחרץ באבחנה, במידה שהיתה פחותה רק במעט מהנחרצות של טירוף החיידק לבלוע את הראש שלנו דרך הגרון. כעבור ארבעה טפסים, וארבעים דקות של כתיבתם, הייתי כבר בדרכי לבית המרקחת. כעבור עוד כחצי שעה של הליכה, הצלחתי לחצות את הכביש וגם להגיע אליו. האופן שבו נשענתי, מרחף והוזה, על הדלפק, הזכיר לי ימים של בילוי בפאבים אפלים. שזה היה נחמד, כי עד לאותו רגע ההזיות שלי עסקו רק במחשבים שמשתלטים על העולם דרך בובות ורודות שגרות בתוך סירים של אורז פרסי.
מצד שני, לרופאים שלא ממהרים לברוח מהבית שלך, אלא מארחים אותך במרפאה שלהם, יש נטיה לשלוח אותך לכל מיני בדיקות, ולהדביק אותך בעוד כל מיני מחלות שלא ידעת שיש לך. כי אין אדם שיכול להפוך אותך לחולה כמו רופא טוב. ואתה, כמו דמות מסרט מצוייר שלא נופלת לתהום עד שהיא מציצה למטה ורואה אותו, נופל למלכודת הדבש הזאת – ודבש כידוע מלא בדברים בריאים שעשויים מהפרשות של חרקים.
אז אנחנו עוברים לחיות חיים בריאים, ואנחנו צורכים יותר ויטמינים, מינרלים, מאמרים בעיתונות ותחקירים מפחידים של "כלבוטק". ואנחנו עושים כושר – אבל לא יותר מדי, כי זה דופק את הברכיים. מתאהבים, אבל לא עד מעל לראש, כי זה דופק את הלב. וקונים רק לחם מלא, מיונז לייט, פיתה קלה וכרובית דלה. כי מהיום שנולדנו אנחנו מתפקדים כשק אשפה הולך וגדל של רעלים, רקבונות וכולסטרולים רעים שמקפצים באושר מחוץ לטווח המותר. אז אסור.
אז הבטחתי לה שאתחיל לאכול מזון בריא יותר, לשתות פחות קפה, ולקנות את תוספי המזון היקרים שהיא המליצה לי עליהם. אני חושב שזה עבד די טוב. שבוע אחר-כך אפילו הפסקתי לעשן לכמה שעות כי חטפתי שפעת. "ברור", היא אמרה לי כשזחלתי אליה חזרה. "הרי במקום לשתות תה ירוק, המשכת לשתות בערב ויסקי כתום".
אולי בסופו של דבר הכל באמת מתנקז לאיזה חטא אחד שאתה לא מוכן לוותר עליו. למשל הרצון לחיות בשקט, בלי שכל מיני טבעונים וצמחונים, שפעם היה להם קטע נחמד עם הגיטרות והכל, אבל אז הם גדלו פרא והצמיחו קוצים, יחרבו לך את ההישג הכביר של להגיע בשלום לשעות הערב.
או שאולי בסופו של דבר הם דווקא צודקים. כמו שצודקים גם הצרפתים המעצבנים עם הבשר הנא והגבינות והיין שאטו-דה-שומן שלהם. כמו שצודקים גם אלה שמתניידים באמצעות טריאתלון לעבודה בכל בוקר, וכמו שצודקים גם אלה שבוחרים לשתות דווקא דיאט, כדי לא לחשוב על זה שמה שיש להם בכוס זה בעצם קולה, וליד הכוס גם פיצה וצ'יפס וקצפת.
הרי בסוף באים יצורים יותר קטנים מכל ויטמין, עם חיוך זדוני יותר מכל לסטרול רע, ומפילים אותך לשבוע של חום וכאבים ושינה על הרצפה של האמבטיה. ואפילו ההזיות בגיל הזה כבר לא סקסיות.
ואתה שואל את עצמך "איפה טעיתי?", והתשובה היא כמובן "כאן בדיוק. בשאלה הזאת".
כי בקצה השני של כל שאלה תמימה שאנחנו שואלים את הרופא, יושבים מאות תעשייני מחקרים ותשובות, ורוקחים לנו המלצות חשובות, מנומקות, ומנוגדות לכל מה שהם טענו אתמול. וכל זה יוצר באופן טבעי לחץ, מתח ודאגה – שהם, לפי המחקר האחרון, הגורם העיקרי להזנחת החיים. אבל את התרופה לזה כבר לא יעז לרשום לך אף רופא, כי הרכיבים הסודיים שלה הם פשוט הרבה הדחקה, רוטב עשיר וסמיך של הכחשה, וכמה רעלים טובים שיעזרו להעלים בחיוך את הרעש שנשאר. עד לפעם הבאה.
