משחקי מנהלים

לנהל את הזמן שלך, כך כולם אומרים, זאת המשימה הכי מסובכת של החיים המודרניים. לפיכך התיישבתי בבית-הקפה החביב עלי בנסיון כן ואמיתי לקבל החלטה מה אני רוצה לעשות שם – להתבטל או לעבוד.
כבר חשבתי שאני מתקדם יפה עם המשימה שהצבתי לעצמי, אבל אז שמתי לב פתאום שעל השולחן שלי מונח מוסף ניהול ומנהלים שצורף לאחד העיתונים היומיים. בחרדת קודש אחזתי בו, כשריח הדפוס היוקרתי מרעיד את ידי, וחיפשתי בו תשובה. לשמחתי מצאתי בו בדיוק את מה שחיפשתי: בזבוז זמן מוחלט בדמות פרסומות וכתבות יחסי-ציבור על מנהלים מוצלחים. כי כל מנהל טוב יודע להזכיר לך ברגע הנכון במה אתה לא טוב – וביחסי-ציבור אני הרי ממש גרוע.

מה שכן, למדתי מהמוסף הזה משהו על תהפוכות ומהפכות.

מהפכות אמיתיות – כאלו שבאמת נשארות כדי לשנות את החיים שלנו – מתרחשות לאט ובשקט, בלי שום דם ואש או כותרות בעיתונים. מהפכות אמיתיות גורמות לנו להתעורר בוקר אחד ולפחד שפיספסנו משהו מאוד גדול, וכל מה שנשאר לנו זה לרוץ להתנחם באיזה בית-קפה.
ברוך הבא לעולם שאחרי המהפכה, זועק הסאבטקסט של המוסף המיוחד. הניהול השתלט על העולם.
ופתאום הכל באמת מסתדר בראש. אנחנו הרי כל הזמן "מנהלים" הכל: אנחנו לא משוחחים אלא "מנהלים שיחה". אנחנו "מנהלים מערכות יחסים", וכשזה לא עובד אנחנו "מנהלים משברים", ואם אין ברירה אנחנו "מנהלים רומן". אם לא נשים לב, נמצא את עצמנו יום אחד מתחילים גם "לנהל יחסי-מין" במקום פשוט "לקיים" אותם.

אבל המהפכה הזאת תופסת אותי לא מוכן, גם במובן הפשוט של "לא מסכים". בהיותי בן להורים בעלי מסורת של צווארון כחול, יש בי תמיד איזו בושה קטנה להיות בתפקידי ניהול – ומבוכה עוד יותר גדולה לדבר על זה. מצד שני אולי אני מתבייש כי פשוט ניהלתי לא הכי טוב. כי יש בתפקיד ניהולי איזו דרישה בלתי מתפשרת לסוג מסויים של קשיחות, וברזומה שלי יש יותר מדי אמפתיה. חוץ מהאמפתיה שאין לי למנהלים שמוקפים בהילה מעוררת הערצה של קשיחות.

ואולי הבעיה שלי היא שבעיני לנהל זה ההיפך מלעשות, למרות שכל המנהלים הבכירים מתלוננים שהם עסוקים 25 שעות ביממה – כולל בהתרברבות על זה בראיונות מעוררי השראה לעיתון וקבלת החלטות מה לעשות בבונוס השמן שקיבלו. ואולי בעצם זה לא הניהול, אלא ניהול הדיבור. כי לדבר על ניהול זה אפילו יותר גרוע מלהגיד כל הזמן שאתה "מנהל". הדבר היחיד שיותר נמוך בסולם הדרגות הזה הוא להיות "יועץ".

אבל בסופו של דבר אתה חייב למצוא לעצמך כותרת שתגדיר אותך – או שתנהל את המותג האישי שלך, תלוי איך אתה מעדיף להציג את זה. וכותרות כאלו הן תמיד אמנות הפשרה והתמצות, בתמורה לטפיחה קטנה על האגו. בכל אחד מאיתנו מסתתר איזה מנהיג פרימיטיבי עשוי ללא חת, גם כשאנחנו סתם עושים סידורים וקניות. ולכן גם כשאנחנו כועסים בטלפון, אנחנו מסכימים לחכות על הקו עשרים דקות רק כדי שמישהו בעל קול בס יציג לנו את עצמו כ-"מנהל קשרי לקוחות" – כי שיחה עם סתם זוטר הופכת גם אותנו אוטומטית לזוטרים.

העולם מלא בדוגמאות של אנשים שהצליחו לאלף את הכאוס, לגרום לעסק שלהם לשגשג, ולזכות בתהילת עולם על מדף ספרי הניהול – או לפחות להשחיל את עצמם ואת התמונה שלהם למוסף בעיתון יומי. וזה הרי בדיוק העניין – בבסיס אנחנו יצורים רודפי כיבוש ושליטה, ואנחנו מנסים כל הזמן רק למצוא את החוקיות בכל דבר שקורה, ועדיף שהחוקיות תהיה ההחלטות שאנחנו עשינו, ולא, נניח, התהפוכות והמהפכות שעשו אחרים בעמל רב.

אבל מהפכות מתרחשות תמיד בשקט, בלי שנרגיש. וככה, בלי שהרגשתי ובלי שרציתי, גם אני הגעתי לגיל שבו אדם מראיין את עצמו על תולדות חייו, ומגלה שבכל הזמן הזה הוא בעצם ניהל דברים. אי-אפשר לברוח מזה. גם כשרציתי סתם להיות חייל, קראו לי מפקד (אבל שאינו קצין). גם כשרציתי פשוט לעבוד, נתנו לי כרטיס ביקור עם כל המילים הנכונות (אבל הריקות והמנופחות), וגם כשרציתי סתם להתלבט עם כוס קפה, צץ על השולחן שלי מגזין שכל תכליתו לספר לי על אסטרטגיות חדשניות לקבלת החלטות.
וזה לא שאני לא אוהב מהפכות או אסטרטגיות חדשניות, אבל אני נלחם, אני באמת נלחם, לא להפוך ל"מנהל חיי משפחה", אלא להישאר סתם "בן-זוג ואבא".

לא הלמדן למד

הייתי בטוח שחשבון הנפש של יום-הכיפורים או יום-ההולדת הוא מייסר, אבל אף אחד לא הכין אותי לזה שההורים שלי יעברו דירה, ואני אמצא את עצמי צולל לתוך ארגזי המזכרות והניירות שהם שלפו מהבוידעם, ואת הילד שהייתי מציץ אלי בבוז מבין תעודת המעבר לכיתה ד' והספר שקניתי פעם כדי להתכונן לפסיכומטרי, ושואל אותי "מה למדת?"

ההורים שלי תמיד אמרו לי שאני חייב ללמוד. אז בתיכון הייתי במגמה "מדעית" ולמדתי מתמטיקה, פיסיקה וכימיה, אחר-כך למדתי פרסום, ואז קולנוע וטלויזיה באוניברסיטה, ובסוף לימדתי את עצמי תיכנות וגם קצת אמנות, וקראתי הרבה עיתונים ואינקלופדיות וכריכות של ספרים.
ולכן, כששואלים אותי "מה למדת", אני בדרך-כלל עונה "כלום".

כי אם יש משהו שאפשר ללמוד בחיים האלה, הוא שאף-פעם אי-אפשר לדעת הכל. אדם יכול לבלות את כל החיים שלו באקדמיה ובקורסים להכשרה מקצועית, ואפילו לעשות מהסטודנטיאליות קריירה בפני עצמה, אבל בסופו של דבר, גם בלי ללמוד מאקרו-כלכלה ומנהל עסקים כמו כולם, אני יודע שלימודים הם כמו כל הבועות הכלכליות: בכל דור ודור יש יותר מה ללמוד, כי בכל דור ודור יש גם את הידע שצבר הדור ודור הקודם ושהוא מתעקש להנחיל לך. וככה יוצא שבכל פעם שמישהו עם חליפה אומר משהו שמתחיל ב"הנוער של היום...", נופל על הראש של הנוער הזה עוד ספר עב-כרס, שהוא צריך לשנן מתוכו עוד תיאוריה שגויה ולא רלוונטית של פעם, לעוד איזה מבחן במכללה.

אבל מה שעדיין תמיד מפתיע אותי, זה שאני בכל-זאת יודע כל מיני דברים, למרות שמעולם לא למדתי אותם. כלומר, לא כמו שצריך – עם תעודות ממוסגרות והכל. יכול להיות שזה בגלל שאני כזה אוטודידקט בלי תואר שני אבל עם דוקטורט מטעם עצמו, בעיקר בתחום החיפוש היעיל של מדריכי "איך עושים" באינטרנט, אבל אני חושב שזה קשור באופן אירוני גם לזה שלא אהבתי את הלימוד במוסדות הסגורים.

במגמה המדעית בתיכון היתה לי מורה נפלאה לספרות וחיבור – שזה איך שקראו פעם לכתיבה – וככה למדתי את המתמטיקה שאומרת שמי שיש לו רק "ראש ריאלי", יש לו בעצם רק חצי ראש. בפקולטה לאמנות באוניברסיטה למדתי שלמילים יש המון כוח – בעיקר למילים כמו "מהנדס", "כלכלן" או "עורך-דין". ואחרי שנים, כשניסיתי ללמד קורס ב"קאמרה אובסקורה", גיליתי שאני יודע ללמד לא רע, אז קצת חבל שאין לי תואר שני.
אבל בגלל שהנטיה האנושית היא כן ללמוד לקח מכל דבר, ויותר מזה – להצדיק כל דבר – למדתי מכל זה בסוף שתמיד יש עוד משהו חדש שכדאי לדעת, ושאם היה אפשר להתעלם מהקטע של הסטטוס החברתי, כדאי יותר לסמוך רק על עצמך כשאתה מנסה להוסיף אותו לידע האישי שלך.

בית-הספר, למשל, מלמד אותך בעיקר איך לא כדאי לבחון ולמדוד ידע. כלומר, ברור שחשוב להכין שיעורי-בית ולהתכונן למבחנים – זה נותן קצת שקט להורים, או לחלופין הרבה זמן איכות איתם – אבל בחיים האמיתיים אין רק תשובה אחת נכונה מתוך הארבע, וזכרון פנומנלי של דרך החשיבה של מישהו אחר לא יעזור לך לחשוב בעצמך.
והאוניברסיטה – היא כמעט תמיד לא מקום שאפשר ללמוד בו משהו. כלומר, ברור שיש הרצאות מרתקות, וספריה ענקית, וסטודנטיות חמודות ומנוסות, אבל אחרי שאתה מוסיף את התעודה הנכספת לקורות החיים, אתה גם לומד שחסר בה, באקדמיה, את העניין הפעוט הזה של הביקורת העצמית והשאיפה לחדש. היא נוטה לשמר את הטקסטים הישנים שלה, ואת הפרופסורים הוותיקים שלה, ואת האמונה העצמית והצדקנית שלה – וזה בעצם כמעט כמו דת, רק בלי הקטעים היפים של השירים והמזמורים בחגים.

אבל הילד הזה עם התעודות שעוברות עכשיו דירה הוא היום בעצמו אבא, ופתאום כל מה שהוא מנסה זה לוודא שהילדה שלו תלמד כמו שצריך, ולא סתם תהיה סקרנית חסרת-התמדה כמוהו. ובגלל שאני יודע שהיא עדיין טיפה צעירה להרצאות על חשיבותו של התואר השני בתחום חיפוש העבודה, ובגלל שאני זוכר קצת מנסיוני המעומעם שהדרך הכי טובה ללמוד היא ללמד, אני מנסה בינתיים ללמד אותה כמה שיותר מכל ספר שאני קורא לה (גם אם הלקח הוא שהספר הזה גרוע),  ומכל צעצוע פלסטיק טיפשי (גם אם הלקח הוא שיש דרך יותר טובה לשחק אותו), ואפילו מכל שיחה שלנו בזמן שהיא יושבת בשירותים (גם אם זה רק פיפי). כי אם יש משהו שלמדתי בחיים זה לעשות בדיוק את זה – לעזאזל, אני יכול ללמוד משהו חדש אפילו מחלון ראווה של חנות בדרום תל-אביב, או מכתבה עמוסת יחסי-ציבור בקצה הדרומי של איזה צהובון.

אבל מה שאני לא מספר לה בינתיים, זה את הלקח שלמדתי אחרי כל חשבון הנפש הזה: שהרגע שכל זה נמדד באמת, הרגע שבו אתה מקבל את הציון הסופי והמוחלט, הוא לא הרגע שבו מעניקים את התעודות בטקס רב-רושם, וגם לא הרגע שבו יש לך תשובה טכנית לשאלה "מה למדת". המבחן הסופי והאחרון הוא כשהמסע כולו, מסלול האוניברסיטה של החיים עצמם, מסתיים. הרגע שבו אתה נקבר, לא מתחת לספרים וסיכומי השיעור, אלא נקבר באמת – אתה וכל הידע שלא משנה איך צברת. ושם, ברגע הזה, מה שחשוב הוא לא מה ידעת, אלא מה עשית עם זה. ומשם והלאה השאלה החשובה היא לא מה למדת, אלא מה אפשר יהיה ללמוד ממך.

עבודה בעיניים

כשהייתי ילד, מזמן, דוד שלי עבד ב-IBM. במחשבים. היתה לו חליפה, והיה לו כרטיס ביקור, ופורד קורטינה עם מזגן שהוא קיבל מהעבודה, ונסיעות לאמריקה דרך טרמינל 1, בתקופה שהוא היה עדיין רק חצי. ואז, יום אחד גיליתי שהוא חוזר הביתה ב-8 בערב, ולא הבנתי איך זה בכלל יכול להיות. לא הבנתי את זה, כי אבא שלי היה חוזר כל יום הביתה מהמפעל במכונית הקטנה והפשוטה שלו בארבע וחצי, מתקלח, מחליף בגדים, וזהו - מאותו רגע הוא היה אבא שלי לכל שאר היום.

עדיין לא ברור איך זה קרה, אבל יצא שגם אני התחלתי לעבוד במחשבים כשגדלתי. באופן מוזר התברר שזה הגשים לאבא שלי חלום כלשהו, אולי כי לפי העולם שמצטייר לו בכתבות של "היומן" בערוץ 1, כל מי שעובד במחשבים הופך למיליונר אחרי כמה חודשים של תזונה שמבוססת על 20 כוסות קפה ביום ומשולש פיצה בתשע בערב.
"אתה עובד קשה", הוא היה אומר לי כשהייתי נרגע מהצרבת של הפיצה ביום שישי, ואני עד היום מאמין במה שעניתי לו: "קשה עובדים רק בסבלות ובבניין" – שזאת אמנם תשובה קצת מוזרה בהתחשב בזה שפתגמים משמשים רק תשובות של אבות, ולא של ילדים, אבל זאת האמת. לא עבדתי "קשה". לכל היותר עבדתי "הרבה", וזה לא באמת היה נורא – כי ממילא לא היה לי משהו יותר טוב לעשות בזמן הזה, כמו נניח להקים משפחה.

אבל זה בסדר, היום הכל יותר קל – יש מזגן בכל מכונית, ויש לנו את כל העזרים הטכנולוגיים כדי לשמור על קשר עם המשפחה והבית גם כשאנחנו בעבודה, וזה נהדר. רק שאיכשהו זה תמיד יוצא הפוך – כל הטכנולוגיה הזאת עוזרת לנו דווקא לשמור על קשר עם העבודה כשאנחנו כבר בבית – אם אנחנו בכלל זוכרים את ההבדל בין השניים.
כי מקומות העבודה עצמם אוהבים לקרוא לעצמם "בית", או "משפחה", כדי להסתיר את העובדה הפשוטה שהם, ובכן, מקומות שבהם אנחנו פשוט עובדים כדי להתפרנס, במקום להיות בבית עם המשפחה. אז אנחנו מספרים לעצמנו שזאת "קריירה", ומקדישים לה את מלוא הרצינות והשנים כדי להבין בסוף את העובדה הפשוטה – שאין שום הגשמה עצמית בכותרת של כרטיס-ביקור או בלעזור למישהו להתעשר. כל מה שאדם צריך בחיים הוא פשוט "עבודה" – כזאת שאפשר להגדיר במילה אחת כששואלים אותך מה אתה עושה בחיים, ואז להזיז את המילה הזאת הצידה, ולהתרכז בחיים עצמם.

זאת אולי הסיבה שפתאום כל מיני מנהלות מצליחות ומכובדות מספרות במדורי "קריירה" בעיתונים על הבחירה שלהן לוותר על המירוץ השוחק, על אפליית השכר הנצחית, ועל הבייביסיטר חינם שיש בעבודה, ולחזור הביתה, כמו פעם. למעשה, מסתבר שזה אפילו הטרנד הכי פמיניסטי היום, ומדורי "קריירה" אוהבים לספר על טרנדים, כי "טרנד" זאת באמת משמעות טובה שאפשר לתת לחיים – אפילו יותר מהמשמעות שנותנת הקריירה עצמה. ואכן, גם לפי התפתחות הכלכלה העולמית, נראה שבאמת "קריירה" היא כבר לא העיקר, והטרנד הכי חם עומד להיות פשוט "פרנסה", ומי יודע – אולי אפילו נחזור לחיים במערות ולציד, אם כי זה כנראה יהיה ציד של קינואה וטופו, כי אסור לזלזל גם בטרנד של הצמחונות.

ואת כל זה אני כותב עכשיו, כי יצא במקרה שנכנסתי לתקופה של עבודה מטורפת. בלי שום קריירה, אבל עם לחץ, ולוח-זמנים רצחני, ואנשים שבאמת מאמינים שלישון שעתיים בלילה זה יותר מדי. אז אני עובד הרבה, וחוזר הביתה מאוחר – לפעמים אחרי שהתינוקת כבר ישנה, לפעמים רק להספיק לספוג ממנה קצת. ויש לי את כל העזרים הטכנולוגיים להתנחם בהם ולחוות אותה דרכם, אבל יוצא שאני רק מייחל בעזרתם לעוד כמה דקות איתה, לזה שהיא תרגיז אותי כשהיא משחקת במקום לישון, ולזה שיגיע שוב הבוקר, ואני אקח אותה לגן במכונית הישנה והפשוטה שלי, לפני ששוב אסע לעבודה שלי במחשבים.