הייתי בטוח שחשבון הנפש של יום-הכיפורים או יום-ההולדת הוא מייסר, אבל אף אחד לא הכין אותי לזה שההורים שלי יעברו דירה, ואני אמצא את עצמי צולל לתוך ארגזי המזכרות והניירות שהם שלפו מהבוידעם, ואת הילד שהייתי מציץ אלי בבוז מבין תעודת המעבר לכיתה ד' והספר שקניתי פעם כדי להתכונן לפסיכומטרי, ושואל אותי "מה למדת?"
ההורים שלי תמיד אמרו לי שאני חייב ללמוד. אז בתיכון הייתי במגמה "מדעית" ולמדתי מתמטיקה, פיסיקה וכימיה, אחר-כך למדתי פרסום, ואז קולנוע וטלויזיה באוניברסיטה, ובסוף לימדתי את עצמי תיכנות וגם קצת אמנות, וקראתי הרבה עיתונים ואינקלופדיות וכריכות של ספרים.
ולכן, כששואלים אותי "מה למדת", אני בדרך-כלל עונה "כלום".
כי אם יש משהו שאפשר ללמוד בחיים האלה, הוא שאף-פעם אי-אפשר לדעת הכל. אדם יכול לבלות את כל החיים שלו באקדמיה ובקורסים להכשרה מקצועית, ואפילו לעשות מהסטודנטיאליות קריירה בפני עצמה, אבל בסופו של דבר, גם בלי ללמוד מאקרו-כלכלה ומנהל עסקים כמו כולם, אני יודע שלימודים הם כמו כל הבועות הכלכליות: בכל דור ודור יש יותר מה ללמוד, כי בכל דור ודור יש גם את הידע שצבר הדור ודור הקודם ושהוא מתעקש להנחיל לך. וככה יוצא שבכל פעם שמישהו עם חליפה אומר משהו שמתחיל ב"הנוער של היום...", נופל על הראש של הנוער הזה עוד ספר עב-כרס, שהוא צריך לשנן מתוכו עוד תיאוריה שגויה ולא רלוונטית של פעם, לעוד איזה מבחן במכללה.
אבל מה שעדיין תמיד מפתיע אותי, זה שאני בכל-זאת יודע כל מיני דברים, למרות שמעולם לא למדתי אותם. כלומר, לא כמו שצריך – עם תעודות ממוסגרות והכל. יכול להיות שזה בגלל שאני כזה אוטודידקט בלי תואר שני אבל עם דוקטורט מטעם עצמו, בעיקר בתחום החיפוש היעיל של מדריכי "איך עושים" באינטרנט, אבל אני חושב שזה קשור באופן אירוני גם לזה שלא אהבתי את הלימוד במוסדות הסגורים.
במגמה המדעית בתיכון היתה לי מורה נפלאה לספרות וחיבור – שזה איך שקראו פעם לכתיבה – וככה למדתי את המתמטיקה שאומרת שמי שיש לו רק "ראש ריאלי", יש לו בעצם רק חצי ראש. בפקולטה לאמנות באוניברסיטה למדתי שלמילים יש המון כוח – בעיקר למילים כמו "מהנדס", "כלכלן" או "עורך-דין". ואחרי שנים, כשניסיתי ללמד קורס ב"קאמרה אובסקורה", גיליתי שאני יודע ללמד לא רע, אז קצת חבל שאין לי תואר שני.
אבל בגלל שהנטיה האנושית היא כן ללמוד לקח מכל דבר, ויותר מזה – להצדיק כל דבר – למדתי מכל זה בסוף שתמיד יש עוד משהו חדש שכדאי לדעת, ושאם היה אפשר להתעלם מהקטע של הסטטוס החברתי, כדאי יותר לסמוך רק על עצמך כשאתה מנסה להוסיף אותו לידע האישי שלך.
בית-הספר, למשל, מלמד אותך בעיקר איך לא כדאי לבחון ולמדוד ידע. כלומר, ברור שחשוב להכין שיעורי-בית ולהתכונן למבחנים – זה נותן קצת שקט להורים, או לחלופין הרבה זמן איכות איתם – אבל בחיים האמיתיים אין רק תשובה אחת נכונה מתוך הארבע, וזכרון פנומנלי של דרך החשיבה של מישהו אחר לא יעזור לך לחשוב בעצמך.
והאוניברסיטה – היא כמעט תמיד לא מקום שאפשר ללמוד בו משהו. כלומר, ברור שיש הרצאות מרתקות, וספריה ענקית, וסטודנטיות חמודות ומנוסות, אבל אחרי שאתה מוסיף את התעודה הנכספת לקורות החיים, אתה גם לומד שחסר בה, באקדמיה, את העניין הפעוט הזה של הביקורת העצמית והשאיפה לחדש. היא נוטה לשמר את הטקסטים הישנים שלה, ואת הפרופסורים הוותיקים שלה, ואת האמונה העצמית והצדקנית שלה – וזה בעצם כמעט כמו דת, רק בלי הקטעים היפים של השירים והמזמורים בחגים.
אבל הילד הזה עם התעודות שעוברות עכשיו דירה הוא היום בעצמו אבא, ופתאום כל מה שהוא מנסה זה לוודא שהילדה שלו תלמד כמו שצריך, ולא סתם תהיה סקרנית חסרת-התמדה כמוהו. ובגלל שאני יודע שהיא עדיין טיפה צעירה להרצאות על חשיבותו של התואר השני בתחום חיפוש העבודה, ובגלל שאני זוכר קצת מנסיוני המעומעם שהדרך הכי טובה ללמוד היא ללמד, אני מנסה בינתיים ללמד אותה כמה שיותר מכל ספר שאני קורא לה (גם אם הלקח הוא שהספר הזה גרוע), ומכל צעצוע פלסטיק טיפשי (גם אם הלקח הוא שיש דרך יותר טובה לשחק אותו), ואפילו מכל שיחה שלנו בזמן שהיא יושבת בשירותים (גם אם זה רק פיפי). כי אם יש משהו שלמדתי בחיים זה לעשות בדיוק את זה – לעזאזל, אני יכול ללמוד משהו חדש אפילו מחלון ראווה של חנות בדרום תל-אביב, או מכתבה עמוסת יחסי-ציבור בקצה הדרומי של איזה צהובון.
אבל מה שאני לא מספר לה בינתיים, זה את הלקח שלמדתי אחרי כל חשבון הנפש הזה: שהרגע שכל זה נמדד באמת, הרגע שבו אתה מקבל את הציון הסופי והמוחלט, הוא לא הרגע שבו מעניקים את התעודות בטקס רב-רושם, וגם לא הרגע שבו יש לך תשובה טכנית לשאלה "מה למדת". המבחן הסופי והאחרון הוא כשהמסע כולו, מסלול האוניברסיטה של החיים עצמם, מסתיים. הרגע שבו אתה נקבר, לא מתחת לספרים וסיכומי השיעור, אלא נקבר באמת – אתה וכל הידע שלא משנה איך צברת. ושם, ברגע הזה, מה שחשוב הוא לא מה ידעת, אלא מה עשית עם זה. ומשם והלאה השאלה החשובה היא לא מה למדת, אלא מה אפשר יהיה ללמוד ממך.
ההורים שלי תמיד אמרו לי שאני חייב ללמוד. אז בתיכון הייתי במגמה "מדעית" ולמדתי מתמטיקה, פיסיקה וכימיה, אחר-כך למדתי פרסום, ואז קולנוע וטלויזיה באוניברסיטה, ובסוף לימדתי את עצמי תיכנות וגם קצת אמנות, וקראתי הרבה עיתונים ואינקלופדיות וכריכות של ספרים.
ולכן, כששואלים אותי "מה למדת", אני בדרך-כלל עונה "כלום".
כי אם יש משהו שאפשר ללמוד בחיים האלה, הוא שאף-פעם אי-אפשר לדעת הכל. אדם יכול לבלות את כל החיים שלו באקדמיה ובקורסים להכשרה מקצועית, ואפילו לעשות מהסטודנטיאליות קריירה בפני עצמה, אבל בסופו של דבר, גם בלי ללמוד מאקרו-כלכלה ומנהל עסקים כמו כולם, אני יודע שלימודים הם כמו כל הבועות הכלכליות: בכל דור ודור יש יותר מה ללמוד, כי בכל דור ודור יש גם את הידע שצבר הדור ודור הקודם ושהוא מתעקש להנחיל לך. וככה יוצא שבכל פעם שמישהו עם חליפה אומר משהו שמתחיל ב"הנוער של היום...", נופל על הראש של הנוער הזה עוד ספר עב-כרס, שהוא צריך לשנן מתוכו עוד תיאוריה שגויה ולא רלוונטית של פעם, לעוד איזה מבחן במכללה.
אבל מה שעדיין תמיד מפתיע אותי, זה שאני בכל-זאת יודע כל מיני דברים, למרות שמעולם לא למדתי אותם. כלומר, לא כמו שצריך – עם תעודות ממוסגרות והכל. יכול להיות שזה בגלל שאני כזה אוטודידקט בלי תואר שני אבל עם דוקטורט מטעם עצמו, בעיקר בתחום החיפוש היעיל של מדריכי "איך עושים" באינטרנט, אבל אני חושב שזה קשור באופן אירוני גם לזה שלא אהבתי את הלימוד במוסדות הסגורים.
אבל בגלל שהנטיה האנושית היא כן ללמוד לקח מכל דבר, ויותר מזה – להצדיק כל דבר – למדתי מכל זה בסוף שתמיד יש עוד משהו חדש שכדאי לדעת, ושאם היה אפשר להתעלם מהקטע של הסטטוס החברתי, כדאי יותר לסמוך רק על עצמך כשאתה מנסה להוסיף אותו לידע האישי שלך.
בית-הספר, למשל, מלמד אותך בעיקר איך לא כדאי לבחון ולמדוד ידע. כלומר, ברור שחשוב להכין שיעורי-בית ולהתכונן למבחנים – זה נותן קצת שקט להורים, או לחלופין הרבה זמן איכות איתם – אבל בחיים האמיתיים אין רק תשובה אחת נכונה מתוך הארבע, וזכרון פנומנלי של דרך החשיבה של מישהו אחר לא יעזור לך לחשוב בעצמך.
והאוניברסיטה – היא כמעט תמיד לא מקום שאפשר ללמוד בו משהו. כלומר, ברור שיש הרצאות מרתקות, וספריה ענקית, וסטודנטיות חמודות ומנוסות, אבל אחרי שאתה מוסיף את התעודה הנכספת לקורות החיים, אתה גם לומד שחסר בה, באקדמיה, את העניין הפעוט הזה של הביקורת העצמית והשאיפה לחדש. היא נוטה לשמר את הטקסטים הישנים שלה, ואת הפרופסורים הוותיקים שלה, ואת האמונה העצמית והצדקנית שלה – וזה בעצם כמעט כמו דת, רק בלי הקטעים היפים של השירים והמזמורים בחגים.
אבל הילד הזה עם התעודות שעוברות עכשיו דירה הוא היום בעצמו אבא, ופתאום כל מה שהוא מנסה זה לוודא שהילדה שלו תלמד כמו שצריך, ולא סתם תהיה סקרנית חסרת-התמדה כמוהו. ובגלל שאני יודע שהיא עדיין טיפה צעירה להרצאות על חשיבותו של התואר השני בתחום חיפוש העבודה, ובגלל שאני זוכר קצת מנסיוני המעומעם שהדרך הכי טובה ללמוד היא ללמד, אני מנסה בינתיים ללמד אותה כמה שיותר מכל ספר שאני קורא לה (גם אם הלקח הוא שהספר הזה גרוע), ומכל צעצוע פלסטיק טיפשי (גם אם הלקח הוא שיש דרך יותר טובה לשחק אותו), ואפילו מכל שיחה שלנו בזמן שהיא יושבת בשירותים (גם אם זה רק פיפי). כי אם יש משהו שלמדתי בחיים זה לעשות בדיוק את זה – לעזאזל, אני יכול ללמוד משהו חדש אפילו מחלון ראווה של חנות בדרום תל-אביב, או מכתבה עמוסת יחסי-ציבור בקצה הדרומי של איזה צהובון.
אבל מה שאני לא מספר לה בינתיים, זה את הלקח שלמדתי אחרי כל חשבון הנפש הזה: שהרגע שכל זה נמדד באמת, הרגע שבו אתה מקבל את הציון הסופי והמוחלט, הוא לא הרגע שבו מעניקים את התעודות בטקס רב-רושם, וגם לא הרגע שבו יש לך תשובה טכנית לשאלה "מה למדת". המבחן הסופי והאחרון הוא כשהמסע כולו, מסלול האוניברסיטה של החיים עצמם, מסתיים. הרגע שבו אתה נקבר, לא מתחת לספרים וסיכומי השיעור, אלא נקבר באמת – אתה וכל הידע שלא משנה איך צברת. ושם, ברגע הזה, מה שחשוב הוא לא מה ידעת, אלא מה עשית עם זה. ומשם והלאה השאלה החשובה היא לא מה למדת, אלא מה אפשר יהיה ללמוד ממך.
אין תגובות :
הוסף רשומת תגובה