הסוגיה הזאת היא עתיקה כמו ימי העם היהודי עצמם, אבל בכל זאת צצה ומטרידה בכל שנה מחדש: מי מתארח בחג, ואצל מי. יש כאלה שמכריעים בהטלת מטבע, יש כאלה שבאמצעים מתוחכמים של לחץ רגשי, ויש את אלה – כמונו – שמחליטים שהדבר הכי הגיוני הוא לעשות תורות.
הגיוני כן, אבל זה לא אומר שזה גם קל.
נדרשו כמה סבבים של שיחות עם כל המשפחה המורחבת, חקירות סמויות, ואפילו שחזור של תמונות מחמישה מכשירים שונים, אבל בסוף הצלחנו לפענח איפה התארחנו בשנה שעברה בחג, ומכאן גם באופן בלתי נמנע – איפה נתארח השנה. בעיה אחת נפתרה.
רק שזאת, מסתבר, הבעיה הקלה יותר. כי הבעיה האמיתית היא מה נותנים מתנה לכל אחד בחג, בין אם מתארחים אצלו, ובין אם הצלחנו להוכיח לו מעל לכל ספק שאין לו שום סיבה להעלב מזה שאנחנו לא. ובדיוק כמו שהתלבטנו אם השנה זה התור של ההורים שלה או של ההורים שלי, מצאנו את עצמנו, כמו בכל שנה, שבויים בדילמה בין "זה אידיוטי ומיותר לגמרי" לבין "בטח יש להם את זה כבר". כי מסתבר שלכולם יש כבר את כל הדברים האידיוטיים והמיותרים, במיוחד אם מדובר בהורים, שיש להם נסיון וותק של עשרות שנים באותה דילמה עצמה, ולפיכך בצבירה של כל הדברים האידיוטיים והמיותרים האלה.
אז איך יודעים מה לקנות מתנה לחג למי שכבר יש לו הכל? שאלה טובה, שטובי החכמים, היהודים והסינים כאחד, מחפשים לה תשובה כבר שנים ארוכות, ולכל אחד מהם יש כמובן את הגישה שלו כדי למצוא אותה.
בירור טרחני בכל המודעות והקטלוגים מראה שכל הזמן עובדים בעולם, כלומר בסין, בשיא המרץ על המצאות של עוד ועוד דברים חדשים כמו קולף שום רובוטי, אגרטל ניילון מגנטי, או מחזיק מעוצב למסמכי חובות מהבנק. לא כל-כך כדי לשפר את העולם והאנושות, אלא יותר כדי לספק לה פתרונות חדשים בכל שנה לסוגיה הזאת של המתנה לחג. הבעיה עם הגישה הזאת, היא שבכל-זאת מדובר בהורים שלנו, הדור שאנחנו הולכים ופוחתים ממנו – כך שבכל פעם מסתבר שאו שהם הקדימו אותנו וכבר קנו את זה, או שעדיין לא, ואז אין טעם לקנות את זה, כי הם לא ישתמשו בזה לעולם.
אבל אצלנו, היהודים, כמו שהחגים מיוחדים, כך גם המתנות לחג. ולכן לא חשוב מה אתה קונה, חשוב איפה ואיך קנית את זה. או במילים אחרות – באיזה מבצע. והרי תקופת "לפני החגים" היא גם התקופה של "חגיגת המבצעים", בנוסח עדות ה"קנה-קבל מתנה מגוחכת", "קנה שניים במחיר שנשמע מיוחד", "קנה עכשיו שלם כשתשכח מזה כבר", או "בקניה מעל ליכולותיך, קבל זיכוי לקניית הדבר המיותר הבא".
מכאן, שהפתרון היהודי לבעיית המתנות לחג בארץ-ישראל הוא רק גלגול מודרני של ימי הוועידות העולמיות ושטרי המנדט – כלומר פתרון בדמות ירידי מתנות וקופונים.
אז בסופו של דבר, השאלה "מה לקנות מתנה לחג", מקבלת את התשובה האולטימטיבית – לאיזה מוצר קיבלת את הקופון הכי שווה. בדיוק כמו שהסקרים העונתיים "כמה יעלה סל הקניות לחג ברשתות השונות" של מוספי הכלכלה, קובעים בדיוק נמרץ את הרכב הסל שנקנה, ואת התפריט לארוחה המשפחתית.
כי יותר משאנחנו אוהבים את המתנה, או אפילו את החגיגה, אנחנו אוהבים את הדיל ואת המבצע. ולא חשוב מה בדיוק נקנה, העיקר שזה יהיה בהזדמנות, שלא נצא פראיירים, ושכמובן לא נגלה לאף-אחד שככה החלטנו מה לקנות.
וכך, מצוייד במיטב חוברות המבצעים והקופונים, יצאתי לירידי המתנות והקניות ברחבי הארץ והעיר, להרגיע את המצפון ואת סימוני ה"וי" ברשימה החגיגית שהכנתי מבעוד מועד. לבשתי את מיטב בגדי, שמתי לב שוב לכך שהגיע הזמן לקנות לעצמי נעליים חדשות, ויתרתי על זה שוב, והרגשתי את גזירי הנייר הצבעוניים פועמים בכיסי כמו כובד אלפי שנות ההגות היהודית כולה.
וכמוני, כמובן, עשו גם כל שאר האנשים. כולם עם אותו המבט הטרוד בעיניהם החגיגיות, כולם מנסים למצוא את המתנה הכי מקורית ומיוחדת, ולא לשכוח לצרף לה גם פתק החלפה, וכולם קונים זה לזה את אותו הדבר בדיוק – גם אם הוא נראה שונה לגמרי. כי כולם קונים זה לזה את מה שמוכרים להם במבצע מיוחד לחגים. כי כולם – כמו בכל שנה – קונים בעצם את המבצע עצמו.
וכמו בכל שנה, גם הפעם הרגשתי לא נעים והתקשרתי שוב לאחותי לוודא שההסכם שלנו עדיין בתוקף – הסכם אי-המתנה ההדדי שלנו בחגים. כרתנו אותו בינינו לפני שנים, אחרי שהבנו שהוא יהיה חסכוני יותר מכל קופון שאי-פעם ימציאו בישראל או בסין. ועם כל ההגיון שבו, הוא עדיין איכשהו נראה כמו כפירה של ממש בלב האמונה ובמסורת החג עצמה.
וכמו בכל שנה, בשיחת טלפון קצרה ותמציתית חידשנו אותו והסכמנו עליו מחדש. אבל כנראה שיעברו עוד הרבה חגים, ימי-הולדת ומבצעים עד שבאמת נצליח לממש אותו.
הגיוני כן, אבל זה לא אומר שזה גם קל.
נדרשו כמה סבבים של שיחות עם כל המשפחה המורחבת, חקירות סמויות, ואפילו שחזור של תמונות מחמישה מכשירים שונים, אבל בסוף הצלחנו לפענח איפה התארחנו בשנה שעברה בחג, ומכאן גם באופן בלתי נמנע – איפה נתארח השנה. בעיה אחת נפתרה.
רק שזאת, מסתבר, הבעיה הקלה יותר. כי הבעיה האמיתית היא מה נותנים מתנה לכל אחד בחג, בין אם מתארחים אצלו, ובין אם הצלחנו להוכיח לו מעל לכל ספק שאין לו שום סיבה להעלב מזה שאנחנו לא. ובדיוק כמו שהתלבטנו אם השנה זה התור של ההורים שלה או של ההורים שלי, מצאנו את עצמנו, כמו בכל שנה, שבויים בדילמה בין "זה אידיוטי ומיותר לגמרי" לבין "בטח יש להם את זה כבר". כי מסתבר שלכולם יש כבר את כל הדברים האידיוטיים והמיותרים, במיוחד אם מדובר בהורים, שיש להם נסיון וותק של עשרות שנים באותה דילמה עצמה, ולפיכך בצבירה של כל הדברים האידיוטיים והמיותרים האלה.
אז איך יודעים מה לקנות מתנה לחג למי שכבר יש לו הכל? שאלה טובה, שטובי החכמים, היהודים והסינים כאחד, מחפשים לה תשובה כבר שנים ארוכות, ולכל אחד מהם יש כמובן את הגישה שלו כדי למצוא אותה.
בירור טרחני בכל המודעות והקטלוגים מראה שכל הזמן עובדים בעולם, כלומר בסין, בשיא המרץ על המצאות של עוד ועוד דברים חדשים כמו קולף שום רובוטי, אגרטל ניילון מגנטי, או מחזיק מעוצב למסמכי חובות מהבנק. לא כל-כך כדי לשפר את העולם והאנושות, אלא יותר כדי לספק לה פתרונות חדשים בכל שנה לסוגיה הזאת של המתנה לחג. הבעיה עם הגישה הזאת, היא שבכל-זאת מדובר בהורים שלנו, הדור שאנחנו הולכים ופוחתים ממנו – כך שבכל פעם מסתבר שאו שהם הקדימו אותנו וכבר קנו את זה, או שעדיין לא, ואז אין טעם לקנות את זה, כי הם לא ישתמשו בזה לעולם.
אבל אצלנו, היהודים, כמו שהחגים מיוחדים, כך גם המתנות לחג. ולכן לא חשוב מה אתה קונה, חשוב איפה ואיך קנית את זה. או במילים אחרות – באיזה מבצע. והרי תקופת "לפני החגים" היא גם התקופה של "חגיגת המבצעים", בנוסח עדות ה"קנה-קבל מתנה מגוחכת", "קנה שניים במחיר שנשמע מיוחד", "קנה עכשיו שלם כשתשכח מזה כבר", או "בקניה מעל ליכולותיך, קבל זיכוי לקניית הדבר המיותר הבא".
אז בסופו של דבר, השאלה "מה לקנות מתנה לחג", מקבלת את התשובה האולטימטיבית – לאיזה מוצר קיבלת את הקופון הכי שווה. בדיוק כמו שהסקרים העונתיים "כמה יעלה סל הקניות לחג ברשתות השונות" של מוספי הכלכלה, קובעים בדיוק נמרץ את הרכב הסל שנקנה, ואת התפריט לארוחה המשפחתית.
כי יותר משאנחנו אוהבים את המתנה, או אפילו את החגיגה, אנחנו אוהבים את הדיל ואת המבצע. ולא חשוב מה בדיוק נקנה, העיקר שזה יהיה בהזדמנות, שלא נצא פראיירים, ושכמובן לא נגלה לאף-אחד שככה החלטנו מה לקנות.
וכך, מצוייד במיטב חוברות המבצעים והקופונים, יצאתי לירידי המתנות והקניות ברחבי הארץ והעיר, להרגיע את המצפון ואת סימוני ה"וי" ברשימה החגיגית שהכנתי מבעוד מועד. לבשתי את מיטב בגדי, שמתי לב שוב לכך שהגיע הזמן לקנות לעצמי נעליים חדשות, ויתרתי על זה שוב, והרגשתי את גזירי הנייר הצבעוניים פועמים בכיסי כמו כובד אלפי שנות ההגות היהודית כולה.
וכמוני, כמובן, עשו גם כל שאר האנשים. כולם עם אותו המבט הטרוד בעיניהם החגיגיות, כולם מנסים למצוא את המתנה הכי מקורית ומיוחדת, ולא לשכוח לצרף לה גם פתק החלפה, וכולם קונים זה לזה את אותו הדבר בדיוק – גם אם הוא נראה שונה לגמרי. כי כולם קונים זה לזה את מה שמוכרים להם במבצע מיוחד לחגים. כי כולם – כמו בכל שנה – קונים בעצם את המבצע עצמו.
וכמו בכל שנה, גם הפעם הרגשתי לא נעים והתקשרתי שוב לאחותי לוודא שההסכם שלנו עדיין בתוקף – הסכם אי-המתנה ההדדי שלנו בחגים. כרתנו אותו בינינו לפני שנים, אחרי שהבנו שהוא יהיה חסכוני יותר מכל קופון שאי-פעם ימציאו בישראל או בסין. ועם כל ההגיון שבו, הוא עדיין איכשהו נראה כמו כפירה של ממש בלב האמונה ובמסורת החג עצמה.
וכמו בכל שנה, בשיחת טלפון קצרה ותמציתית חידשנו אותו והסכמנו עליו מחדש. אבל כנראה שיעברו עוד הרבה חגים, ימי-הולדת ומבצעים עד שבאמת נצליח לממש אותו.
