נשחק הזכרון

אבא שלי אמר לי פעם "אתה יודע מה זה ההיפך מלשכוח? לכתוב". מאז התחלתי לכתוב דברים, ולא הפסקתי. אני כותב במחברת השחורה שלי, על השוליים של עיתונים, על פתקים קטנים, וכשאין ברירה אפילו בקבצים במחשב.

התחלתי לגלות שאני שכחן לפני כמה שנים, ומיד כמובן כתבתי את זה, כדי לא לשכוח. זה התחיל בדברים קטנים שקורים לכולם, כמו לשכוח מה רציתי להגיד לפני רגע, לייגע אנשים בשידורים חוזרים של דברים שכבר אמרתי להם, או לשכוח לאכול בזמן, וככל שזה קרה לי יותר ככה גם התגברו והשתכללו התירוצים, כמו למשל להגיד לעצמי שהדברים האלה קורים לכולם.

כי באמת קל יותר לכולנו ללכת לאיבוד ב"עידן המידע" הזה. אנחנו מופצצים במילים ובתמונות, אנחנו מדלגים ברשתות-חברתיות בין חתולים למחאות פוליטיות, ובאופן כללי מבלים את רוב היום שלנו בעוד ועוד דרכים להתבלבל ולשכוח. ואז אנחנו מקיפים את עצמנו במכשירים שעוזרים לנו לזכור, לחפש ולדעת דברים – רק כדי לגלות שמנועי-חיפוש ומכשירי ניווט לוויניים לא עוזרים לנו ללמוד ולדעת, אלא רק אומרים לנו בקולם המלטף שאין בזה טעם, כי הם יודעים יותר טוב מאיתנו איפה אנחנו, מה אנחנו צריכים לקנות, ואת מי אנחנו צריכים לאהוב. במקרה הטוב אנחנו יכולים אולי לזכור במעומעם באיזו אפליקציה כתבנו את המשימות שלנו, או באיזה עיתון אפשר למצוא את המחקר ההוא שקראנו, ושמוכיח את כל מה שכתבתי כאן עכשיו.

אז כל התיאוריות האלו באמת יפות, אבל לא יכולות לנחם באותו רגע מביך, שבו אני נזכר מה באמת רציתי להגיד למכר ההוא שפגשתי ברחוב לפני שעה, או נזכר מי בכלל הוא היה לכל הרוחות. וכל ההסברים לא עוזרים כשאותה שעה של היזכרות הופכת לשעתיים, או שלוש, או – איך קוראים לדבר הזה שבא אחרי שלוש?

יש הרבה שיטות לנסות להתמודד עם שחיקת הזכרון. פתרתי תשבצים, חזרתי למקומות שבהם איבדתי את דעתי, ניסיתי להשתמש בפתקים דביקים ובתזכורות קוליות בטלפון, ואפילו קניתי כמוסות "אומגה 3" לשיפור הזכרון, אבל זה לא עזר – אולי כי אני שוכח לקחת אותן. אז בסופו של דבר הבנתי שלפעמים אין ברירה וצריך להכיר במגבלות בקול-רם, ופשוט לבקש עזרה כשצריך.
אנשים טובים תמיד שמחים לעזור לך לחבר מחדש את חוט המחשבה, ואנשים פחות טובים תמיד שמחים לראות אותך נבוך – ושני הדברים בסוף משרתים את המטרה, מזכירים לך את מה שרצית להגיד, או לפחות מזכירים לך שאתה מזדקן. כי יש הבדל בין לשכוח איפה צולמה כל תמונה שדחפת לשקית המזכרות שבתוך הארגז שבתוך הבוידעם, לבין לשכוח איפה בכלל הבוידעם הזה. וההבדל הזה מאוד מטריד, וממלא את המוח בכל מיני מחשבות לא נעימות ששמחות להתפרץ לחלל שהתפנה שם.

צריך להבין ולהודות: לשכוח כל הזמן דברים זה בעצם למחוק לאט לאט חלקים מעצמך, ללכת ברחוב בתחושה שהיא תערובת של זרות ושל חרדה ממשהו חשוב שאתה מפספס, ולקוות לא להגיע למצב שבו תשאל את עצמך איך עברו החיים שלך, מי היית, ולמה בכלל שילמת כל-כך הרבה כסף על טיולים וחוויות שבסופו של דבר לא נשאר מהן כלום. "לא לשכוח, לכתוב" – אני אומר ומזכיר לעצמי כל הזמן, ומשתדל להשאיר אחרי דברים כתובים, אם לא עבורי אז עבור מישהו אחר שיהיה סקרן מספיק כדי לפענח ולחבר את הפאזל הזה יום אחד.

ואולי יש עוד תקווה. אולי דווקא בעידן המהיר הזה, אותן תהפוכות מדעיות וטכנולוגיות שמסחררות ומבלבלות אותי כל-כך, יביאו גם עוד בתקופתי פתרונות שבינתיים ראיתי רק בסרטים – ובבקשה אל תשאלו אותי באילו סרטים. אולי בעוד עשר שנים אפשר יהיה להשתיל מחדש תאי-זכרון שיחליפו את אלה שהתקלקלו, או אולי אפשר בכלל יהיה להשתיל זכרונות של ממש, ולחסוך את כל הכסף שאנחנו מבזבזים על צבירת זכרונות איטית, מייגעת ופרימיטיבית – כמו טיולים וחיפוש באינטרנט.
ועד שכל זה יקרה, אני לפחות שמח שמצאתי בת-זוג כל-כך תומכת ואוהבת. כי אהבה אמיתית לא קשורה לכרטיסי-ברכה ומתנות בחגים. אהבה אמיתית היא לדעת להביע עניין גם כשאני שותק, ולדעת לחייך בהבנה גם כשאני מספר שוב ושוב את אותו הסיפור.

מיומנו של ביט-ניק

כשעברנו דירה, הבנתי שזה קצת מוגזם ומיושן לשלם מאות שקלים עבור עשרות ערוצי טלויזיה שאני לא צופה בהם. המצאתי איזה סיפור פיקטיבי על כך שאני עובד לגור ביעד אקזוטי בחו"ל, והצלחתי למכור אותו לחברת הכבלים כדי שיסכימו לנתק אותי מהשירות. מסתבר שלמדתי משהו משיטת הסיפורים הפיקטיביים שבאמצעותה הם מוכרים חבילות ללקוחות.
בדירה החדשה קישרתי באמצעות כבל דיגיטלי את מסך הטלויזיה שלי למחשב אלגנטי וקטן, חיברתי לו כמה קופסאות קסם שקניתי בזול באינטרנט, בדקתי והתקנתי כמה תוכנות לניהול תכני מולטימדיה, כולל סינכרון אלחוטי עם שאר מחשבי הבית, ויצרתי עמוד כניסה שמרכז את כל האפשרויות לכדי תפריטים גדולים ומאויירים. עכשיו אני יכול להתרווח על הספה עם שלט-רחוק חדש, להתגאות במעשה-ידי, ולהתעלם מעשרות ערוצים ותכנים בדרך חדשה לגמרי.

בתערוכות הטכנולוגיה שאני קורא עליהן בעיתונים, קוראים לזה היום "טלויזיה חכמה". וזה מצחיק, גם כי בסופו של דבר מה שרואים בכל טלויזיה עדיין כמעט תמיד טיפשי, וגם כי אחרי הכל מסתבר שאני עדיין קורא על פלאי הטכנולוגיה בעיתונים פיזיים, עם גוף ונשמה.
אבל זה לא נורא שענקי הייטק עושים קופה על הרעיון שלי. אני כבר רגיל, וחוץ מזה אני כבר עסוק בשלושה רעיונות טכנולוגיים חדשים לגמרי. כאלה הם גברים – כל מה שמעניין אותם הוא לטפס על ההר, לא לגור בו. לכבוש את המטרה רק כדי לשים "וי" בתיבת הסימון הוירטואלית שלהם, ולעבור לאתגר הבא.

פעם עוד הייתי מתרגז כשהיו גונבים לי את הרעיונות החדשניים. זה לא נעים לקרוא בבוקר בעיתון על ההמצאה המהפכנית שהגית בלילה, ועוד עם הסבר כל-כך חובבני ושטחי, ושם שכולל את המילה "חכם". אבל היום אני מבין שאת הכסף הדמיוני הגדול לא עושים מחידושים טכנולוגיים דמיוניים, אלא מהרצאות דמיוניות כגורו של עתידנות. אין מה לעשות – העולם משתנה במהירות הפס-הרחב, והאנושות משתנה יחד איתו: אני, למשל, עוד זוכר את הימים ששלחנו מסמכים למשרדי ממשלה במכשירי פקס.

כל אחד רוצה להיות מצליחן, והיות והחיים גילגלו אותי לעסוק בתחומים שמדגדגים את החדשנות, גם אני ראיתי את עצמי פעם כאחד שצריך להיות הראשון שקונה כל חידוש טכנולוגי וכותב על זה בפורומים ברשת, אפילו עוד לפני שהמציאו את הביטוי "מאמץ מוקדם". בהתחלה זה עבד – כלומר הקטע של הקנייה, לא של להיות מצליחן – אבל אז הלכתי לקרוא איזה עיתון, וכשחזרתי כולם כבר שיתפו ברשתות-החברתיות תמונות היי-דפינישן מתערוכת הטכנולוגיה העולמית. לכן היום אני מקפיד להתקין כל אפליקציה חדשה ואופנתית, וגם לספר על זה לכולם דרך כל שאר האפליקציות שהתקנתי.

קל מאוד להיסחף לחזון שבו הכל הייטקי, דיגיטלי ווירטואלי, ואין עוד צורך בכאב-ראש הזה של לאהוב דברים שלא מוגדרים באמצעות ביטים, בדרכים שלא כוללות קליקים. אבל האמת היא שאף פעם לא ביקרתי באמת בתערוכות טכנולוגיה. המקומות האלה נראים לי תמיד מלאים יותר מדי ברובוטים וכלי אוכל דיגיטליים. אני מעדיף לבקר באותם יעדים מרגיעים שמכרתי לחברת הכבלים, כמו טוסקנה או הרי-הגעש של הוואי (אם כי אני לא שוכח לארוז במזוודה מחשב-נייד, מתאם אינטרנט סלולרי, וכמה אפליקציות רלוונטיות). כשאני בארץ, לעומת זאת, בבית החכם והחם שלי, אני מקפיד להתעדכן בכל החידושים שאין לי צורך בהם וכל-כך מפריעים לחיינו – לפחות עד שיהיו מספיק זולים כדי שאוכל לקנות אותם ולהשליך את התירוץ הזה לסל המיחזור הוירטואלי.

ואיכשהו אני עדיין מצליח ליצור רושם של אחד שמבין בטכנולוגיה, ואני לא מתכוון רק לזה שאנשים שואלים אותי מה דעתי על מכשירים שמעולם לא שמעתי עליהם, אלא לזה שאנשים לפעמים מדברים אלי בטכנולוגית-מדוברת, ונראה שהם ממש מחשיבים את דעתי. השבוע, למשל, נפגשתי עם חבר בבית-קפה, והוא סיפר לי על רעיון ממש מעניין שיכול לשנות את הדרך שבה אנשים מבינים זה את זה. הצלחנו להחזיק מעמד כמה דקות טובות בשיחה טכנית שהרשימה מאוד את כל גנבי הרעיונות מסביב, ואז שקענו כל אחד לתוך המכשיר הנייד שלו כדי לעדכן את מערכת ההפעלה ולהפסיק כבר להפריע אחד לשני עם כל הדיבורים האלה.

בערב אני משתרע שוב על הספה, צופה בטלויזיה החכמה שלי בשומר-המסך, שמציג תמונות מהטיולים שלי בחו"ל, ומנסה להבין מאיזה מכשיר בבית מגיע כל צפצוף. אבל עם כל העזרים הדיגיטליים שיש לי, המשימה הזאת – להירגע – הולכת ונעשית קשה יותר. מסתבר שהמתח בחיים הדיגיטליים שלנו עולה ככל שאנחנו מקפצים בין יותר מכשירים ואפליקציות כדי לנסות להרגיע אותו, ובעיקר ככל שאנחנו מבינים שגם האפליקציה החדשה שכולם מדברים עליה לא תצליח לנצח אותו.

אי-אפשר לדמיין לאיזו רמה תגיע הטכנולוגיה בעתיד. סביר להניח שכשהתינוקת שלי תהיה גדולה, יהיו המון דברים שאנשים כבר לא יעשו, כי הם ימציאו לזה כל מיני רובוטים ואפליקציות. מצד שני סביר גם שיהיו הרבה דברים חדשים שאנשים יצטרכו ללמוד לעשות, בדיוק מאותה סיבה. אולי אפילו ימציאו אפליקציה שבודקת מה אפשר לעשות עם שקית הכבלים והעכברים שלכל אחד מאיתנו יש בבית והוא לא מעז לזרוק, כי יום אחד כל מה שיפריד בין המקרר שלו למילה "חכם" יהיה איזה מחבר 14 פינים של נוקיה.

וכך, עם מחשבות מהסוג הזה, מסתיים כל יום בבית החכם שלי. אני פורש מותש למיטה, מחבר את הסמארטפון למטען שלו, ונהנה לכמה דקות מהאור הרומנטי של כל נוריות החיווי שמקיפות אותי. אני מתעורר רק כשהתינוקת קוראת לי מהחדר שלה דרך האינטרקום האלקטרוני, מתעדכן מה השעה ומה אחוזי הסוללה, והולך להרגיע אותה עם חיבוק אמיתי וחם.