כשעברנו דירה, הבנתי שזה קצת מוגזם ומיושן לשלם מאות שקלים עבור עשרות ערוצי טלויזיה שאני לא צופה בהם. המצאתי איזה סיפור פיקטיבי על כך שאני עובד לגור ביעד אקזוטי בחו"ל, והצלחתי למכור אותו לחברת הכבלים כדי שיסכימו לנתק אותי מהשירות. מסתבר שלמדתי משהו משיטת הסיפורים הפיקטיביים שבאמצעותה הם מוכרים חבילות ללקוחות.
בדירה החדשה קישרתי באמצעות כבל דיגיטלי את מסך הטלויזיה שלי למחשב אלגנטי וקטן, חיברתי לו כמה קופסאות קסם שקניתי בזול באינטרנט, בדקתי והתקנתי כמה תוכנות לניהול תכני מולטימדיה, כולל סינכרון אלחוטי עם שאר מחשבי הבית, ויצרתי עמוד כניסה שמרכז את כל האפשרויות לכדי תפריטים גדולים ומאויירים. עכשיו אני יכול להתרווח על הספה עם שלט-רחוק חדש, להתגאות במעשה-ידי, ולהתעלם מעשרות ערוצים ותכנים בדרך חדשה לגמרי.
בתערוכות הטכנולוגיה שאני קורא עליהן בעיתונים, קוראים לזה היום "טלויזיה חכמה". וזה מצחיק, גם כי בסופו של דבר מה שרואים בכל טלויזיה עדיין כמעט תמיד טיפשי, וגם כי אחרי הכל מסתבר שאני עדיין קורא על פלאי הטכנולוגיה בעיתונים פיזיים, עם גוף ונשמה.
אבל זה לא נורא שענקי הייטק עושים קופה על הרעיון שלי. אני כבר רגיל, וחוץ מזה אני כבר עסוק בשלושה רעיונות טכנולוגיים חדשים לגמרי. כאלה הם גברים – כל מה שמעניין אותם הוא לטפס על ההר, לא לגור בו. לכבוש את המטרה רק כדי לשים "וי" בתיבת הסימון הוירטואלית שלהם, ולעבור לאתגר הבא.
פעם עוד הייתי מתרגז כשהיו גונבים לי את הרעיונות החדשניים. זה לא נעים לקרוא בבוקר בעיתון על ההמצאה המהפכנית שהגית בלילה, ועוד עם הסבר כל-כך חובבני ושטחי, ושם שכולל את המילה "חכם". אבל היום אני מבין שאת הכסף הדמיוני הגדול לא עושים מחידושים טכנולוגיים דמיוניים, אלא מהרצאות דמיוניות כגורו של עתידנות. אין מה לעשות – העולם משתנה במהירות הפס-הרחב, והאנושות משתנה יחד איתו: אני, למשל, עוד זוכר את הימים ששלחנו מסמכים למשרדי ממשלה במכשירי פקס.
כל אחד רוצה להיות מצליחן, והיות והחיים גילגלו אותי לעסוק בתחומים שמדגדגים את החדשנות, גם אני ראיתי את עצמי פעם כאחד שצריך להיות הראשון שקונה כל חידוש טכנולוגי וכותב על זה בפורומים ברשת, אפילו עוד לפני שהמציאו את הביטוי "מאמץ מוקדם". בהתחלה זה עבד – כלומר הקטע של הקנייה, לא של להיות מצליחן – אבל אז הלכתי לקרוא איזה עיתון, וכשחזרתי כולם כבר שיתפו ברשתות-החברתיות תמונות היי-דפינישן מתערוכת הטכנולוגיה העולמית. לכן היום אני מקפיד להתקין כל אפליקציה חדשה ואופנתית, וגם לספר על זה לכולם דרך כל שאר האפליקציות שהתקנתי.
ואיכשהו אני עדיין מצליח ליצור רושם של אחד שמבין בטכנולוגיה, ואני לא מתכוון רק לזה שאנשים שואלים אותי מה דעתי על מכשירים שמעולם לא שמעתי עליהם, אלא לזה שאנשים לפעמים מדברים אלי בטכנולוגית-מדוברת, ונראה שהם ממש מחשיבים את דעתי. השבוע, למשל, נפגשתי עם חבר בבית-קפה, והוא סיפר לי על רעיון ממש מעניין שיכול לשנות את הדרך שבה אנשים מבינים זה את זה. הצלחנו להחזיק מעמד כמה דקות טובות בשיחה טכנית שהרשימה מאוד את כל גנבי הרעיונות מסביב, ואז שקענו כל אחד לתוך המכשיר הנייד שלו כדי לעדכן את מערכת ההפעלה ולהפסיק כבר להפריע אחד לשני עם כל הדיבורים האלה.
בערב אני משתרע שוב על הספה, צופה בטלויזיה החכמה שלי בשומר-המסך, שמציג תמונות מהטיולים שלי בחו"ל, ומנסה להבין מאיזה מכשיר בבית מגיע כל צפצוף. אבל עם כל העזרים הדיגיטליים שיש לי, המשימה הזאת – להירגע – הולכת ונעשית קשה יותר. מסתבר שהמתח בחיים הדיגיטליים שלנו עולה ככל שאנחנו מקפצים בין יותר מכשירים ואפליקציות כדי לנסות להרגיע אותו, ובעיקר ככל שאנחנו מבינים שגם האפליקציה החדשה שכולם מדברים עליה לא תצליח לנצח אותו.
אי-אפשר לדמיין לאיזו רמה תגיע הטכנולוגיה בעתיד. סביר להניח שכשהתינוקת שלי תהיה גדולה, יהיו המון דברים שאנשים כבר לא יעשו, כי הם ימציאו לזה כל מיני רובוטים ואפליקציות. מצד שני סביר גם שיהיו הרבה דברים חדשים שאנשים יצטרכו ללמוד לעשות, בדיוק מאותה סיבה. אולי אפילו ימציאו אפליקציה שבודקת מה אפשר לעשות עם שקית הכבלים והעכברים שלכל אחד מאיתנו יש בבית והוא לא מעז לזרוק, כי יום אחד כל מה שיפריד בין המקרר שלו למילה "חכם" יהיה איזה מחבר 14 פינים של נוקיה.
וכך, עם מחשבות מהסוג הזה, מסתיים כל יום בבית החכם שלי. אני פורש מותש למיטה, מחבר את הסמארטפון למטען שלו, ונהנה לכמה דקות מהאור הרומנטי של כל נוריות החיווי שמקיפות אותי. אני מתעורר רק כשהתינוקת קוראת לי מהחדר שלה דרך האינטרקום האלקטרוני, מתעדכן מה השעה ומה אחוזי הסוללה, והולך להרגיע אותה עם חיבוק אמיתי וחם.
אין תגובות :
הוסף רשומת תגובה