פוטר החלומות

אני לא זוכר בן כמה הייתי, אבל יום אחד ראיתי במדף העליון של הספרים בבית של ההורים שלי את "פשר החלומות" של פרויד. טיפסתי על כיסא ושלפתי את כרך א'. הספר התחיל באופן נפלא: על העמוד הראשון היתה כתובה הקדשה מאבא שלי לאמא שלי: "שיתגשמו כל חלומותיך". העמודים הבאים, לעומת זאת, היו הרבה יותר מרדימים.

אבל העיסוק שלי בחלומות לא הסתיים עם החזרת פרויד למדף שלו. בתור ילד אהבתי את החלומות שלי. הם נראו לי משהו כל-כך מדהים ועשיר, שקשה היה לי להאמין שהם נוצרים על-ידי אותו אדם משעמם שאני ביום-יום. הייתי משחזר שוב ושוב את החלומות שלי, מריץ את הסרט לאחור ומנגן אותו מחדש, מחפש את ההגיון הפנימי, ומבטיח לעצמי להפיק לקחים ולהשתפר לקראת הלילה הבא.

היום קוראים לזה "חלומות צלולים", ויש מגוון של אתרי אינטרנט, ספרים וסתם שרלטנים, שיכולים ללמד כל אחד איך לשלוט בחלומות שלו. אבל אני, עוד לפני שהמציאו את כל זה, המצאתי כשהייתי ילד מכונה שמייצרת חלומות.
את מכונת החלומות הסודית שלי בניתי מפקק צהוב של תרכיז "עסיס", אטב משרדי (מהסוג היקר יותר), ועוד כמה רכיבים שאסור לחשוף אותם עד היום – לא בגלל שהם לא חוקיים, אלא בעיקר מפאת הבושה. המכונה היתה אמורה לגרום לי לחלום על מה שהחלטתי והזנתי לתוכה מראש. למזלי המכונה לא ממש עבדה, והחלומות שלי היו הרבה יותר מוצלחים ממה שתכננתי.

אבל לא ויתרתי בקלות על החלום. בגיל קצת יותר מאוחר, בשמורת אינדיאנים נידחת בארה"ב, קניתי לוכד חלומות קטן כדי שיעשה את הדבר הלא-ברור שהוא אמור לעשות, או לפחות יספק לי חלומות שראוי להעלות על הכתב. אחרי כמה נסיונות הסתבר לי שהוא היה כנראה משומש, ומלא בחלומות אמריקאים מיד-שניה. הדבר הכי טוב שיצא ממנו הוא סיפור שכתבתי פעם עליו עצמו, ועל אותה שמורת אינדיאנים – וזה אפילו לא היה סיפור שחלמתי.

כי החלומות שלנו הם באמת יותר מופרעים ומטורפים מהדמיון שלנו, והעיסוק שלנו בחלומות הוא בעצם לא נסיון לשלוט ולכוון אותם, אלא יותר נסיון לקרב את המציאות אליהם. הסיפורים שאנחנו מספרים לעצמנו שם הם רק תמצית של הפחד שלנו מפני החיים, שבהם הזמן עובר לנו מהר מדי, הרוע שלנו מתחבא מאיתנו מדי, וכוח המשיכה איכשהו תמיד פועל לרעתנו.

זה לא באמת חשוב אם המים שאתה טובע בהם מסמלים את דאגות הפרנסה שלך, או סתם מעידים שהשמיכה ברחה לך והצטננת. היסטוריה שלמה של עיסוק בסמליות המלאכותית הזאת רק לימדה אותנו שזה מאמץ חסר תוחלת, ושכל מה שאפשר להגיד בבטחון הוא שהחלומות של הלילה לא עוזרים לנו בהגשמת החלומות של היום. אני כבר לא אשב עם סבי השתקן ז"ל לשיחת נפש, לא אהיה כוכב רוק על במות העולם, וכנראה שגם אם אגשים חלומות יותר צנועים או לחלופין יותר אירוטיים, לעולם לא אדע מראש איך זה יהיה באמת.

אי-אפשר לייצר חלומות, ואי אפשר להבין אותם עד הסוף, ובגיל מסויים - לרוב בסביבות שישים-ולאמשנהלי, אבל לפעמים זה יכול להיות גם שלושים-ועזובאותך - החלומות שלך גם הופכים להיות בעיקר על אחרים, ולא עליך עצמך: שההורים שלך יחיו לנצח, שהילדה שלך לא תלבש לעולם חצאיות מיני - דברים מהסוג הזה. ההתבגרות הזאת היא ההבנה שיש הבדל בין חלומות לבין איחולים, ושבזמן שנותר לך עדיף להתרכז בסיפורים שתוכל להעביר בגאווה הלאה, ולא בסיפורי נחשים ומטוסים שאתה מספר לעצמך ונשמע כמו נרקומן מתחיל כשאתה משתף אותם עם החבר'ה.

הסמליות הכי מעניינת שמצאתי בנושא החלומות, היא העובדה הפיזיולוגית הפשוטה, שהגוף שלנו משותק כשהם מתקיפים אותנו בלילה. זה מנגנון הגנה פשוט ויעיל שעובד גם כשמתעסקים יותר מדי בפנטזיות-בהקיץ. יש לנו תמיד תחושה שאנחנו מפספסים משהו גדול מאיתנו, ושיש ממש מעבר לפינה איזו תובנה אדירה, הר שחייבים לטפס עליו, או סתם נחש פיתון ענק שיעשה אותנו עשירים ומפורסמים. אבל בשלב מסויים זה מאוד מעייף לחשוב מה היה קורה אילו, וכשאנחנו עייפים אפילו הדברים הקטנים נוטים לא לקרות לנו בכלל, ואנחנו מסתכנים בנפילה כואבת שתקטע גם את הריחוף הכי הגיוני ומציאותי שהדמיון שלנו מייצר.

עם השנים החלומות הופכים פחות מוזרים ויותר מוכרים ומשעממים. כשאני מכבה בבוקר את השעון המעורר ואת מכונת החלומות הקטנה שלי, אני מחייך ומבין שכנראה מה שחשוב בחיים זה לא לחלום, אלא פשוט לקום מהמיטה ולעשות בכל יום משהו חדש. זה אמנם לא מסעיר את הדמיון כמו מרוץ סירות במעלה הר-געש, אבל אולי ככה לפחות יוכלו להגיד עלי בסוף: "הוא באמת הגשים חלום".