יום חמישי, 26 ביוני 2014

נאמן לחיקוי

בכל רגע נתון, על כל אדם שחושב "מה עוד חסר בחיים", וממציא איזו המצאה מהפכנית וחדשה לגמרי, יושבים עשרה אנשים אחרים ומבינים ששום דבר בעצם לא חסר בחיים, מלבד לספק את מה שכבר קיים לכל מי שאין לו.
ולכן, במקום להמציא משהו חדש, הם פשוט מוכרים חיקויים זולים של הדברים שאחרים המציאו קודם.

וזה נהדר, כי העולם לא באמת זקוק לעוד המצאות טכנולוגיות מדהימות. מאז שהמציאו את מימון-ההמונים אין צורך להמציא עוד דברים, אלא רק להציג אותם בסרטון מרהיב ומשכנע, וזה מספיק לכולם. עכשיו אפשר להתפנות לדאגה אמיתית לאנושות, ולספק לכולם כל המוצרים הקיימים במחיר הגיוני ושפוי – בין אם מדובר במים ראויים לשתיה, או בתיק אופנתי של גוצ'י.

אבל באמת, לדעתי חיקויים לא מקבלים מספיק הערכה. כלומר, הטובים והמדוייקים שבהם לפעמים כן מוערכים, אבל זה רק בגלל שמתבלבלים וחושבים שהם לא חיקוי. הכוונה שלי היא להערכה אמיתית. הערכה לחיקויים אמיתיים. כי לכאלה חיקויים יש יכולת נדירה גם להפיץ ולהאדיר את רוחו של המקור, וגם, באותו זמן, לנפץ מול עינינו את כל בועת החשיבות שלו. זה נשמע כמו דעה חריגה, אבל גם היא העתק: אמרו את זה כבר קודם, לפני, שהבחור שיודע לצייר העתק מדוייק של המונה ליזה הוא יותר גאון מדה-וינצ'י, ושטוביה צפיר יכול להיות ראש ממשלה הרבה יותר מוצלח מכל אלה שהוא עשה על חשבונם קריירה.

החיקויים האמיתיים האלה מנפצים משהו בתוכנו, כשהם גורמים לנו בו-זמנית גם להתבייש שאין לנו את "הדבר האמיתי", וגם להתבייש בעצם זה שכל-כך חשוב לנו שיהיה לנו את אותו "הדבר האמיתי".
כשהייתי ילד קנו לי פעם, לפי צו האופנה והחברים, מכנסי ספורט מדהימים של "Adidas" – רק שבימים ההם קראו לזה "מכנסי התעמלות", ומה שהיה כתוב עליהם באמת זה "Adidos". ואז, במעשה אומן שכולו שילוב של אצבעות אוהבות וסלחנות סבלנית, רקמה אמא שלי את הקו הקטן החסר שהכשיר את השרץ הזה, הקו הקטן שהוא כל ההבדל בין האות o לאות a, הקו הקטן שבין מבוכה לגאווה גדולה.

אבל האנושות כולה התקדמה מאוד מאז, והזמנים השתנו. הרי היום יצרני החיקויים כבר לא משקיעים כמו פעם בדברים יקרים ומיותרים כמו עיוותים יצירתיים של שמות וסמלילים, או בושה. היום, כשאתה קונה חיקוי של "קלווין", או "טומי", או כל שם פרטי יקר אחר, הוא נראה ומעוצב בדיוק כמו המקורי, ואתה יכול להיות בטוח שזה חיקוי איכותי ומוצלח. חיקוי אורגינל!

והם זולים מאוד, החיקויים. אתה נכנס לאיזה אתר אינטרנט סיני, מעמיס את סל הקניות שלך בשלושה עותקים מכל דבר – כי אחד מהם בטוח יצא דפוק – ועדיין זה יותר זול מליפול ברשת של איזו חנות בקניון.
ואז אתה נכנס לרשת החברתית החביבה עליך, ומספר לכל הפרצופים שם איך דפקת את השיטה, וזה עושה אותך עוד יותר מרוצה ושמח, ואתה לא צריך יותר מזה. כי מספיק לך החיקוי הזה של הקשרים החברתיים.
ואתה מתרווח על הספה בערב, מול איזה "ריאליטי" של כשרונות צעירים בפורמט שהועתק מאמריקה, ובוחר באופן חופשי לגמרי את הדעה המקובלת על כל שאר הצופים, ומחליט איזו גירסת כיסוי מבין כל השירים היא הכי מוצלחת.

אז הנה, זה לא שאין חשיבות והערכה להמצאות וחדשנות, אבל נראה שהעולם שלנו מתקדם ומתפתח בעיקר על-ידי חיקויים. עובדה שלכל אתר קניות סיני כזה קמים בתוך שבוע לפחות שני אתרים שמחקים אותו, ועובדה שלאף אחד מאיתנו לא אכפת מה קורה מאחורי הקלעים של העולם הזה, ואיזה חיקוי זול ומתפרק של חיים יש לילדים הסיניים שדואגים כל-כך יפה לרווחתנו הנפשית והכלכלית.

ורק לפעמים, אתה נתקל פתאום במשהו חדש באמת, ולא ממש יודע איך להסביר אותו לעצמך ואיך להתמודד עם ההרגשה המוזרה והמנוכרת הזאת. כי אף-אחד לא אוהב להרגיש זר, להיות במקום שנראה אחרת, ושבו מדברים בשפה זרה. אף-אחד לא אוהב להתחבט בחיפוש אחרי ההסברים המרגיעים כמו "זה הווייז של האוטובוסים", "זה הפייסבוק של האוכל", או "זה אריק איינשטיין מבצע את השיר של הבחור ההוא מהריאליטי בטלויזיה".

כבר כשאנחנו תינוקות, אנחנו לומדים שהכי טוב ללמוד דרך חיקוי של אחרים. ומאותו רגע החיים שלנו הם אוסף של הקווים החסרים שאנחנו רוקמים כדי להפוך אות לא שייכת לאות מוכרת, של ההסברים האלה שאנחנו שומעים ומשמיעים הלאה. בדיוק כמו המחשבות שאני כותב כאן, שהן כמעט, אבל לא ממש, החיים שלי עצמם. אלא רק חיקוי דהוי של המחשבה עליהם. רק מילים.

יום חמישי, 19 ביוני 2014

טבע ואדם

בכל פעם שאנחנו חוזרים הביתה – גם מטיול קטן לבית-הקפה השכונתי – הילדה שלי מקפידה לאסוף מזכרת קטנה מהטבע. היא קוטפת איזה עלה חמוד, או פרח בר מגדר חיה של בית שכן, או לפחות עלון פרסומת שמישהו זרק בחדר המדרגות.
ילדים נולדים בלי פילטרים ובלי פחד. התהליך ההדרגתי שבו יצור אפור ופרוותי בשם "חתול" הופך לציור יפני ורוד בשם "הלו", הוא כנראה הדבר היחיד בעולם שמנוגד הן לאבולוציה והן לאמונה באל-בורא-כל. הרי גם אם אנחנו לא סתם קופים שהשכילו לפתח טכנולוגיות הסרת שיער, ברור שגן-העדן שממנו גורשנו לא היה בנוי מבטון ומסכי-מגע. הטבע שלנו הוא להיות בעלי-חיים, שמוקפים בבעלי-חיים, שמוקפים בעצים, שמוקפים בעשבים – בלי שזה יציק לנו ברגליים.

זה כמובן לא אומר שאנחנו צריכים לחבק עצים ולאכול ספוגים כל היום, אבל גם בלי לחזור להיות אנשי מערות, יש מספיק טבע קטן שמקיף אותנו. רק צריך לדעת לעצור ולהסתכל, ולהרשות לעצמנו את המבט הנפעם של פעם. יש דינמיקה חברתית מרתקת של חתולים בחצר, יש נמלים שצריך להיזהר לא להפריע לתנופת הבניה וההתחדשות שלהן, וכשקוטפים פרח – אם יש מזל – אפשר לראות דבורה שותה ממנו צוף, ואפילו להצליח לא להעקץ.

זה הטבע האמיתי, הפשוט והיפה ביותר. פרחי הבר המובנים מאליהם, והתלתנים חסרי הילת היוקרה. אבל למרבה האירוניה, הטבע העירוני והקרוב של החצרות הוא רק בריחה. וההתכופפות שלי אליו, למרות שהיא חריגה בנוף הבטון, רק מעידה כמה נתרחקנו.

אנחנו, יצורים עירוניים שכמותנו, תמיד מסורבלים מדי. תמיד אורזים יותר מדי תיקים וצידניות לטיול פשוט בטבע, תמיד מחפשים את היום היחיד הזה בשנה שלא יהיה חם מדי ולא קר מדי, תמיד מפחדים להתרחק מהכביש, ובסוף מסתפקים בתחושת ההישג של לנווט במקצועיות בין ערימות הצואה והזבובים על המדרכות ליד הבית.

גם אני התקלקלתי עם השנים. עם כל האמונה והרצון הטוב וההכחשה, טיולי הג'יפים שלי הסתכמו בשבילי עפר שלא מתרחקים מדי מעמודי החשמל של הכביש הראשי, מדורה צנועה וסמלית, ובילבול קבוע בין כל המקומות עם השמות האקזוטיים כמו נחל עמוד, מפל התנור, שמורת המסרק, נחל תנינים, ובריכת הקצינים.

וזה כאילו בסדר, כי בדרך לקטוף את הפרח הסמלי ליד גינת השעשועים העירונית המעוצבת מדי, אני עדיין מצליח לענות על שאלות כמו "איך קוראים לעץ הזה". ואני כל-כך שמח כשאני מצליח לזהות נכונה את שם הצמח שכולם יודעים מהו, או לדקלם "לדרור סינר אפור ולדרורה שמלה אפורה", אבל יודע שאני חי על זמן שאול. שעוד מעט אני סוחט עד הסוף את מלוא הידע המקצועי שלי בתחום הזה, וכמו בכל תחום אחר, גם כאן אני מטיל את תקוותי על הכתפיים הקטנות שלה. כשהיא תהיה גדולה היא תהיה יותר טובה ממני. היא תלמד אותי.
אם לא אקלקל גם אותה בדרך.

הילדים הם תמצית התקווה שלנו להגשים את כל מה שפיספסנו בחיים. בהתעלמות כמעט מגוחכת מהמציאות הקשה כבטון, האב העירוני שבי עדיין רואה בעיני רוחו את מה שהוא רוצה לראות: ילדת-טבע, שמלטפת במחשוף כף-רגלה את העלים בשדה, או לפחות לא נרתעת מהחול שנדבק אלינו בחוף הים.
כן, זה הכי בנאלי, והכי טבעי. הרי בעיני רוחי אני רואה בה את מה שרציתי לראות בעצמי, את מה שכשלתי להיות. וכשאנחנו חוזרים הביתה מהטיול בשביל העפר המוסדר והמטופח של נחל המסרק, או שמורת עין-המחרק, גם אני אוסף לעצמי איזה ענף אצטרובלים סמלי, שאוכל לשים על המזנון המעוצב שבסלון. מזכרת מהטבע.

ובבוקר שאחרי, אני פותח את החלונות לקראת עוד שבוע של חול, ורואה שכבר מזמן אני מתקשה להתמיד בטיפוח האדניות שמעבר לסורגים. וכל האצטרובלים, הבלוטים, העלים ועשבי-הבר רק זועקים מולי בשתיקה כמה מגוחכת המחשבה שלי, שאם עדיין משתמשים בפרח הבר הפשוט והסתמי "סביון" כדי למתג באופן יוקרתי פרויקטים של נדל"ן עירוני, אולי בכל זאת יש לנו סיכוי.

יום חמישי, 12 ביוני 2014

מצד האבא

לפני שבועיים הרגשתי קצת ידוען. אבל אף אחד לא יודע מה זה ידוען, אז העדפתי להרגיש סלב.
הגעתי ל"קיפצובה" לאירוע ההשקה של אתר 2bdaddy עם אשתי והילדה, התעלמתי בחינניות מכך שאשתי בעצם היתה המוזמנת המקורית והראשונה, וגם מכך שענדו לי על פרק כף-היד את הצמיד בצבע הלא נכון, והתפניתי להרגיש את מבטי החנופה. או שמא אלה היו אגלי זיעה של צהרי שישי. קצת קשה להבחין לפעמים.

אם נהיה מדוייקים, הרגשת הסלב התחילה בערך שבוע לפני כן, כשקיבלתי בדוא"ל את ההזמנה. ניסיתי לפשפש בזכרוני, שהולך ונחלש לאחרונה, מה עשיתי שמגיע לי המעמד הרם הזה. הרי מעולם לא הייתי פעיל באתר ההוא, לבשל בבית לא מרשים לי, ובפעם היחידה שקניתי לילדה שלי בגד-ים הוא הוצא אל מחוץ לחוק, בטענה שבנות לא לובשות מדי כדורגל. ובכלל, אני אב טרי בגיל שאחרים כבר כמעט מחתנים את הצאצאים שלהם, אני לפעמים קצת עוף מוזר בין שאר ההורים, והיכולת שלי להתבודד אפילו בעולם המחובר והמקושר של היום היא כמעט קלינית.

אבל אם באמת נרצה להיות ממש מדוייקים, ההרגשה הזאת – שאני סלב, או לפחות קצת יותר חשוב מפעם – התחילה להתפתח אצלי בהדרגה במהלך כל השנתיים וחצי האחרונות. אולי זאת התקופה המודרנית הזאת, אולי זה קשור לאופי הפרטי שלי, אולי לזה שזכיתי להיות אבא בגיל קצת יותר מבוגר מהמקובל, ואולי אני סתם מייחס לעצמי איזה אופי אבהי חריג בצורה לא מוצדקת, אבל כן – למרות שאני לא מבשל ולא מצליח לבחור בגדי-ים, מסתבר שבכל-זאת אני כזה אב "מחובר ומעורב", כמו שאומרות האמהות.
אני לא מרגיש שאיבדתי חלק מהחיים כשהיא הצטרפה אליהם, ואני לא מרגיש שזה לא נחשב "גברי" להיות הורה כזה, גם לילדה שעולמה צבוע בוורוד עם קוקיות. אני אוהב לשחק איתה, אפילו בבובות, אני אוהב לטייל איתה, גם אם זה בלי לשלוח תמונות בווטסטאפ, אני אוהב את אותה זיעה שמכסה אותי בסוף של יום איתה, ואפילו אהבתי את שיחות הנפש בזמן החלפת החיתול.
ואני אוהב את זה ש"מותר" היום להיות אבא כזה. עובדה – הזמינו אותנו לאירוע השקה של אתר הורות שבא מזווית אבהית דווקא. ועוד בקיפצובה – מקום שיש בו מכוניות מתנגשות!

כתבתי כאן המון על ההורות החדשה הזאת – כלומר לא ברמה הסוציולוגית, אלא ההורות החדשה הפרטית שלי. למעשה, כתבתי כל-כך הרבה עד שזה מתחיל להיות מוזר אפילו בעיני. כאילו אין לי, כמו פעם, נושאים אחרים לכתוב עליהם. כאילו כל החיים שלי הם רק מה שהיא עושה מהם. וכאילו לא מספיקים המכתבים האישיים שאני כותב ואוסף עבורה – כאילו כל העולם צריך להשתתף בחגיגת המחשבות הזאת שלי.
מצד שני, תראו לי עוד הורה נורמלי שלא משתף את כל העולם בכל שטות שהצאצא שלו עושה.

וזאת בדיוק הסכנה באתר כזה: כי מילא לא להיות סלב, אבל אני עוד עלול פתאום לגלות שיש עוד גברים כמוני, ולהפסיק להרגיש כל-כך מיוחד. מצד שני, בדיוק בגלל זה הוא קיים – כדי שדברים כאלה יפסיקו להיות כל-כך מיוחדים ויוצאי דופן.
ובעצם מה שבאמת חשוב זה שבעיני הילדה שלי אני אהיה מיוחד ויוצא דופן, ובו-בזמן שזה יהיה גם הדבר הכי טבעי ורגיל בעולם. כי למרות הכל, אני לא באמת רגיל או מרגיש נוח להיות "סלב". אפילו שזה נחמד לפעמים להשתתף באירועים כאלה, ואפילו לכתוב משפט כמו:

* הכותב ומשפחתו היו אורחים של אירוע השקת אתר www.2bdaddy.co.il ב"קיפצובה".

יום חמישי, 5 ביוני 2014

העדר האינטימי שלי

לא בטוח אם טבע האדם טוב מנעוריו, אבל גם אם כן, הטבע הטוב הזה משתנה ברגע שהאדם מגיע לגיל נעוריו – אז הוא מתחיל להתאסף בחבורות, לתקשר באמצעות צעקות, נהמות וצחוקים גסים, ולפתח את יכולות הרוע שלו. כי הרי אנחנו, כיצורים עילאיים ונבונים, יודעים תמיד לבחור את הדבר הנכון לעשות, עד שבא הלחץ החברתי וגורם לנו לעשות שטויות.

אני לא יודע אם הזמנים היו אחרים, כמו שאנחנו אוהבים לחשוב, או שסתם הייתי בר-מזל, אבל איכשהו אני עצמי דווקא יצאתי בשלום מהתקופה ההיא בחיים שלי. כמו באיזה משחק מחשב שעדיין לא הומצא, הצלחתי לחמוק מכל הסכנות – ועוד יותר מזה, מכל הפיתויים – והתמקדתי בלהיפצע בתאונות-דרכים. וזה לא שלא הסתובבתי בפינות האפלות של העיר הלבנה – למען השם, הייתי אפילו בהפגנות שחיברו בני-נוער קומוניסטיים עם קשישים אקסצנטריים שניזונים מחרובים. או שאולי בעצם זאת דווקא הסיבה שלא נשאבתי לסכנות שטומנות בחובן חבורות המקובלים של בית-הספר.

כי כמו בכל דבר בחיים, אדם צריך לבחור את המאבקים והמלחמות שלו בתבונה, ולדעת באיזה מגרש לשחק, או איזה מגרש משחקים להמציא, כדי להרגיש מנצח. ובבחירה בין לעשות שטויות כדי להיות זה שמנסה למצוא חן בעיני אלה שמנסים למצוא חן בעיני הבנות, לבין לעשות דברים אידיוטיים כל הזמן כדי להגן על מלכותו – בחרתי לבדוק את הגבולות בעצמי, ובמקרה הצורך גם להגדיר אותם בעצמי.
לא הייתי מהמקובלים, אבל פיתחתי לעצמי חבורות שבהן, כך האמנתי, מחבבים את המיזנטרופ שבי. הייתי בתנועת-נוער שעד היום אין שום הוכחה שהיתה קיימת בכלל, עישנתי את הסיגריה הראשונה עם מישהו שאף-אחד מהחברים שלי לא הכיר, ואיבדתי את בתולי למישהי שאף-אחד ממילא לא היה מאמין לסיפור המופלא שהיא הנציחה אצלי.

ולמרות שעד היום אני מעשן ולא בתול, הסלידה שהיתה לי כבר אז מחבורות המקובלים עזרה לי, כך מסתבר, להתמיד ולא למצוא את מקומי בחיים. כנראה שזה מרד נעורים מתוחכם מדי לסלוד מכל העניין של חבורות המקובלים וממלכות הכיתה. כנראה שיש חשיבות, אידיוטית ככל שתהיה, לא לזהות כמה אידיוטי זה לחפש תמיד את הספסל האחורי באוטובוס של הטיול, להתחנף לאנשים הנכונים, ולצעוק את הצחוקים המיותרים במקומות הנכונים בחיים.

אבל היום החבורות האלו הן כבר לא משחק ילדים. העולם התקדם, והיום זה כבר לא מספיק לעשן, לקנות את הג'ינס הנכון, ולא להקשיב להורים. היום נערים נדרשים לשבור בקבוקי וודקה, ונערות צריכות לשבור את נפשן על מזבח השייכות החברתית.
וזה גם מה שמפחיד אותי שיקרה לילדה שלי. חוץ מתאונת-דרכים – אבל זה רק בגלל שהטראומה האישית שלי בתחום הזה היא יותר גדולה, כי נפצעתי בשתיים נפרדות, הייתי מעורב בעוד שלוש, וראיתי מול עיני עוד ארבע.

אני רוצה שהיא תישאר קרובה אלי, אבל אני רוצה שהיא גם תדע לא להקשיב, ולמרוד. ואני רוצה שהיא תפתח את היכולת למרוד, כדי שתוכל למרוד גם בהם. להצליח לראות בזמן אמת מהו השקר, ולצלוח את שדה המוקשים הזה כמובילה. ואני רוצה שהיא תדע להוביל גם אם זה בכיוון שלא כולם מובילים אליו. ואני לא יודע מה בעצם אני רוצה. גיל הנוער הוא מאוד מבלבל. גם אותי. גם היום.
כי כנראה שאיפה שהוא, עדיין לא שלם בי הנער שלא נאבק מספיק, ושמבין היום שכל המאבקים האלה היו מיותרים ממילא. איפה שהוא, גם אני צריך את ההכרה הטיפשית הזאת של האחרים, וזה כבר לא משנה אם הם מלכי הכיתה או הנתינים המסכנים שלהם. אין באמת הבדל.

וזה כאילו יותר קל היום, כי הטכנולוגיה, כידוע, מקרבת בין אנשים – או לכל הפחות, מקרבת אנשים כמוני אל האנשים ששייכים לקבוצות העילית ולחבורות של המקובלים. והטכנולוגיה הזאת מאפשרת לך היום לעשות את ה-"לייק" ה-4000 למשהו שכתב מישהו שלא מכיר אותך בכלל, להרגיש שאתה חבר שלו בגלל זה, וכך לדעת בוודאות שאתה צודק בתחושה התמידית הזאת – שיש משהו ענק שקורה ממש לידך ואתה מפספס.
אבל שוב, כמו אז בימי בית-הספר, גם ברשתות החברתיות אני לא באמת שייך, ולכן גם סולד מכל מה ומי שמקובל בהן. אני לא חבר בחבורות החשובות של פייסבוק או טוויטר, ואין לי אפילו קבוצות מגניבות ונחשבות בווטסאפ. כלומר, חוץ מהקבוצות של הגן ושל המשפחה. אבל אלו הקבוצות הכי מגניבות. מה, לא?

ושוב, כמו אז, אני מספר לעצמי שאני בונה את החבורה הפרטית שלי. שמי שבאמת רוצה להיות חשוב או נחשב, יואיל ויסתופף תחת צל קורתי. אבל היום אני גם יודע שזאת פשרה. פשרה הכרחית ומציאותית, אולי, אבל עדיין פשרה.
כי בבחירה בין להיות מעורר רחמים כשאתה צודק ובודד, לבין להיות מגוחך כשאתה טמבל מוקף בנוהמים, הסכנה האמיתית היא לנסות לברוח מהמציאות. ובחיים – במציאות – כך מסתבר, אתה פעם למעלה, ופעם למטה. פעם אתה אהוב, ופעם עלוב. פעם מלך, ופעם סתם מישהו שסולל לו את הדרך. ואולי אדם כן צריך לדעת מה אינה אהבה, כדי לדעת מהי אהבה. אדם כן צריך לדעת להתחנף, כדי לדעת חנופה.
וכל זה לא פותר שום דבר מהבילבול הזה. אבל בעקבות הנסיון שלי, אני מתכוון לשבת ולהסביר את כל זה לילדה שלי מראש. כדי שלא תעשה שטויות, ושלא תיפגע אף פעם, ותקשיב היטב לכל הסיפור הזה, אבל כמובן לא תשמע בקולי.