בכל פעם שאנחנו חוזרים הביתה – גם מטיול קטן לבית-הקפה השכונתי – הילדה שלי מקפידה לאסוף מזכרת קטנה מהטבע. היא קוטפת איזה עלה חמוד, או פרח בר מגדר חיה של בית שכן, או לפחות עלון פרסומת שמישהו זרק בחדר המדרגות.
ילדים נולדים בלי פילטרים ובלי פחד. התהליך ההדרגתי שבו יצור אפור ופרוותי בשם "חתול" הופך לציור יפני ורוד בשם "הלו", הוא כנראה הדבר היחיד בעולם שמנוגד הן לאבולוציה והן לאמונה באל-בורא-כל. הרי גם אם אנחנו לא סתם קופים שהשכילו לפתח טכנולוגיות הסרת שיער, ברור שגן-העדן שממנו גורשנו לא היה בנוי מבטון ומסכי-מגע. הטבע שלנו הוא להיות בעלי-חיים, שמוקפים בבעלי-חיים, שמוקפים בעצים, שמוקפים בעשבים – בלי שזה יציק לנו ברגליים.
זה כמובן לא אומר שאנחנו צריכים לחבק עצים ולאכול ספוגים כל היום, אבל גם בלי לחזור להיות אנשי מערות, יש מספיק טבע קטן שמקיף אותנו. רק צריך לדעת לעצור ולהסתכל, ולהרשות לעצמנו את המבט הנפעם של פעם. יש דינמיקה חברתית מרתקת של חתולים בחצר, יש נמלים שצריך להיזהר לא להפריע לתנופת הבניה וההתחדשות שלהן, וכשקוטפים פרח – אם יש מזל – אפשר לראות דבורה שותה ממנו צוף, ואפילו להצליח לא להעקץ.
זה הטבע האמיתי, הפשוט והיפה ביותר. פרחי הבר המובנים מאליהם, והתלתנים חסרי הילת היוקרה. אבל למרבה האירוניה, הטבע העירוני והקרוב של החצרות הוא רק בריחה. וההתכופפות שלי אליו, למרות שהיא חריגה בנוף הבטון, רק מעידה כמה נתרחקנו.
אנחנו, יצורים עירוניים שכמותנו, תמיד מסורבלים מדי. תמיד אורזים יותר מדי תיקים וצידניות לטיול פשוט בטבע, תמיד מחפשים את היום היחיד הזה בשנה שלא יהיה חם מדי ולא קר מדי, תמיד מפחדים להתרחק מהכביש, ובסוף מסתפקים בתחושת ההישג של לנווט במקצועיות בין ערימות הצואה והזבובים על המדרכות ליד הבית.
גם אני התקלקלתי עם השנים. עם כל האמונה והרצון הטוב וההכחשה, טיולי הג'יפים שלי הסתכמו בשבילי עפר שלא מתרחקים מדי מעמודי החשמל של הכביש הראשי, מדורה צנועה וסמלית, ובילבול קבוע בין כל המקומות עם השמות האקזוטיים כמו נחל עמוד, מפל התנור, שמורת המסרק, נחל תנינים, ובריכת הקצינים.
וזה כאילו בסדר, כי בדרך לקטוף את הפרח הסמלי ליד גינת השעשועים העירונית המעוצבת מדי, אני עדיין מצליח לענות על שאלות כמו "איך קוראים לעץ הזה". ואני כל-כך שמח כשאני מצליח לזהות נכונה את שם הצמח שכולם יודעים מהו, או לדקלם "לדרור סינר אפור ולדרורה שמלה אפורה", אבל יודע שאני חי על זמן שאול. שעוד מעט אני סוחט עד הסוף את מלוא הידע המקצועי שלי בתחום הזה, וכמו בכל תחום אחר, גם כאן אני מטיל את תקוותי על הכתפיים הקטנות שלה. כשהיא תהיה גדולה היא תהיה יותר טובה ממני. היא תלמד אותי.
אם לא אקלקל גם אותה בדרך.
הילדים הם תמצית התקווה שלנו להגשים את כל מה שפיספסנו בחיים. בהתעלמות כמעט מגוחכת מהמציאות הקשה כבטון, האב העירוני שבי עדיין רואה בעיני רוחו את מה שהוא רוצה לראות: ילדת-טבע, שמלטפת במחשוף כף-רגלה את העלים בשדה, או לפחות לא נרתעת מהחול שנדבק אלינו בחוף הים.
כן, זה הכי בנאלי, והכי טבעי. הרי בעיני רוחי אני רואה בה את מה שרציתי לראות בעצמי, את מה שכשלתי להיות. וכשאנחנו חוזרים הביתה מהטיול בשביל העפר המוסדר והמטופח של נחל המסרק, או שמורת עין-המחרק, גם אני אוסף לעצמי איזה ענף אצטרובלים סמלי, שאוכל לשים על המזנון המעוצב שבסלון. מזכרת מהטבע.
ובבוקר שאחרי, אני פותח את החלונות לקראת עוד שבוע של חול, ורואה שכבר מזמן אני מתקשה להתמיד בטיפוח האדניות שמעבר לסורגים. וכל האצטרובלים, הבלוטים, העלים ועשבי-הבר רק זועקים מולי בשתיקה כמה מגוחכת המחשבה שלי, שאם עדיין משתמשים בפרח הבר הפשוט והסתמי "סביון" כדי למתג באופן יוקרתי פרויקטים של נדל"ן עירוני, אולי בכל זאת יש לנו סיכוי.
ילדים נולדים בלי פילטרים ובלי פחד. התהליך ההדרגתי שבו יצור אפור ופרוותי בשם "חתול" הופך לציור יפני ורוד בשם "הלו", הוא כנראה הדבר היחיד בעולם שמנוגד הן לאבולוציה והן לאמונה באל-בורא-כל. הרי גם אם אנחנו לא סתם קופים שהשכילו לפתח טכנולוגיות הסרת שיער, ברור שגן-העדן שממנו גורשנו לא היה בנוי מבטון ומסכי-מגע. הטבע שלנו הוא להיות בעלי-חיים, שמוקפים בבעלי-חיים, שמוקפים בעצים, שמוקפים בעשבים – בלי שזה יציק לנו ברגליים.
זה כמובן לא אומר שאנחנו צריכים לחבק עצים ולאכול ספוגים כל היום, אבל גם בלי לחזור להיות אנשי מערות, יש מספיק טבע קטן שמקיף אותנו. רק צריך לדעת לעצור ולהסתכל, ולהרשות לעצמנו את המבט הנפעם של פעם. יש דינמיקה חברתית מרתקת של חתולים בחצר, יש נמלים שצריך להיזהר לא להפריע לתנופת הבניה וההתחדשות שלהן, וכשקוטפים פרח – אם יש מזל – אפשר לראות דבורה שותה ממנו צוף, ואפילו להצליח לא להעקץ.
זה הטבע האמיתי, הפשוט והיפה ביותר. פרחי הבר המובנים מאליהם, והתלתנים חסרי הילת היוקרה. אבל למרבה האירוניה, הטבע העירוני והקרוב של החצרות הוא רק בריחה. וההתכופפות שלי אליו, למרות שהיא חריגה בנוף הבטון, רק מעידה כמה נתרחקנו.
אנחנו, יצורים עירוניים שכמותנו, תמיד מסורבלים מדי. תמיד אורזים יותר מדי תיקים וצידניות לטיול פשוט בטבע, תמיד מחפשים את היום היחיד הזה בשנה שלא יהיה חם מדי ולא קר מדי, תמיד מפחדים להתרחק מהכביש, ובסוף מסתפקים בתחושת ההישג של לנווט במקצועיות בין ערימות הצואה והזבובים על המדרכות ליד הבית.
גם אני התקלקלתי עם השנים. עם כל האמונה והרצון הטוב וההכחשה, טיולי הג'יפים שלי הסתכמו בשבילי עפר שלא מתרחקים מדי מעמודי החשמל של הכביש הראשי, מדורה צנועה וסמלית, ובילבול קבוע בין כל המקומות עם השמות האקזוטיים כמו נחל עמוד, מפל התנור, שמורת המסרק, נחל תנינים, ובריכת הקצינים.
אם לא אקלקל גם אותה בדרך.
הילדים הם תמצית התקווה שלנו להגשים את כל מה שפיספסנו בחיים. בהתעלמות כמעט מגוחכת מהמציאות הקשה כבטון, האב העירוני שבי עדיין רואה בעיני רוחו את מה שהוא רוצה לראות: ילדת-טבע, שמלטפת במחשוף כף-רגלה את העלים בשדה, או לפחות לא נרתעת מהחול שנדבק אלינו בחוף הים.
כן, זה הכי בנאלי, והכי טבעי. הרי בעיני רוחי אני רואה בה את מה שרציתי לראות בעצמי, את מה שכשלתי להיות. וכשאנחנו חוזרים הביתה מהטיול בשביל העפר המוסדר והמטופח של נחל המסרק, או שמורת עין-המחרק, גם אני אוסף לעצמי איזה ענף אצטרובלים סמלי, שאוכל לשים על המזנון המעוצב שבסלון. מזכרת מהטבע.
ובבוקר שאחרי, אני פותח את החלונות לקראת עוד שבוע של חול, ורואה שכבר מזמן אני מתקשה להתמיד בטיפוח האדניות שמעבר לסורגים. וכל האצטרובלים, הבלוטים, העלים ועשבי-הבר רק זועקים מולי בשתיקה כמה מגוחכת המחשבה שלי, שאם עדיין משתמשים בפרח הבר הפשוט והסתמי "סביון" כדי למתג באופן יוקרתי פרויקטים של נדל"ן עירוני, אולי בכל זאת יש לנו סיכוי.
אין תגובות :
הוסף רשומת תגובה