יום חמישי, 30 במאי 2013

טופסת עכברים


ככל שהטכנולוגיה מתקדמת, כך בני-האדם עסוקים יותר בטפסים ובמסמכים. כי הטכנולוגיה, מסתבר, מתקדמת רק בכיוון אחד: לאפשר ליותר ארגונים ומוסדות לרדוף אותך ביותר קלות. ואם פעם היה מאוד קשה להתמודד עם משרדי-ממשלה ועם הבירוקרטיה שלהם, הרי שמאז שנכנסו לתמונה גם חברות פרטיות, שקרויות לפעמים בטעות "נותני שירותים", המצב נהיה כל-כך גרוע, עד שאתה נדרש לפעמים לקחת יום חופשה רק כדי להיות הלבלר השמנמן והמשופם שעובד עבורם בשיחות טלפון ארוכות, מילוי טפסים, שליחתם, תיוקם, איבודם, ואישור איבודם.

כמו שממחיש למשל הסיפור היפה הבא. אגדה שהיתה באמת.

הסיפור מתחיל בשיחת טלפון ממספר חסוי. כזאת שאתה חייב לענות לה כי כנראה זה לקוח חשוב שמסתתר מאחורי מרכזיה, אבל סביר יותר שזה איזה סקר אנונימי מוקלט, או – אם יש לך מזל – איש מכירות אמיתי, ומנומס.

במקרה שלי זאת היתה אשת מכירות מנומסת, שהסבירה לי, בנימוס, שמתוקף היותי משהו שלא הבנתי, אני זכאי לקבל ללא התחייבות וללא כל תשלום כרטיס אשראי חדש ונוצץ. ולא סתם כרטיס אשראי, אלא כרטיס אשראי של מנהלים בכירים, כזה שהוא סמל-סטטוס אמיתי, והוא יגיע אלי עם שליח מיוחד ובלי כל מאמץ מצדי, מלבד להיות זמין בבית במשך שלוש שעות שאני, כמנהל בכיר, יכול לבחור בעצמי.

השליח, שנראה קצת כמו המשיח, החתים אותי על כמה עשרות טפסים – כי שום דבר לא מקבל תוקף אם הוא לא חתום בחתימת ידך. לי נראה שזה ככה רק בגלל הסמליות שבעניין – שהרי במעמד הזה שבו אתה נדרש לאשר את זהותך, אתה מרגיש קצת קטן וחסר-אונים מול כל הטכנולוגיה, ההישגים האנושיים, ועוצמת הבירוקרטיה, ואין דבר יותר מתאים לבטא את זה מאשר מצב בו מול כל הקידמה הזאת, הדרך היחידה שלך לשכנע באופן חד-משמעי את העולם שאתה זה אכן אתה, יהיה קישקוש לא ברור בעט כחול.

ועם כל הכבוד לטכנולוגיה, רק הנייר נחשב באמת. ובלי להרגיש, כל הטפסים והניירות האלה הפכו מכלים שימושיים ומפוחדים, לשליטים זועמים, ואנחנו הפכנו להיות המשרתים הקטנים שלהם. אנחנו אוספים אותם בחרדת קודש, מדפיסים אותם, מהדקים יפה, ושומרים אותם לבטח בארמונות הקלסרים שהקמנו עבורים, כי הרי ברור שיום אחד נאלץ להוכיח משהו לאיזה משרד על-סמך תלוש משכורת וחשבון חשמל מלפני 20 שנה.

הכרטיס החדש, בכל מקרה, ניפח עוד קצת את הארנק שלי, ועוד יותר מכך את האגו שלי. אבל החיים לא תמיד מושלמים, כי איכשהו תמיד חסר עוד איזה טופס, או חתימה על טופס, או העברה של הטופס בפקס. במקרה שלי, כנראה שהוראת החיוב שנשלחה לבנק נפלה שם משולחנו העמוס בטפסים של הפקיד, מה שהביא את חברת האשראי לעשות את הצעד ההגיוני ביותר מבחינתה, ולהורות לי, כמנהל הבכיר שאני, לגשת ולסדר את העניין.

"אין בעיה", אמרתי לנציגה הטלפונית בנימוס. "אלא שהשירות יהיה כרוך בעמלה סטנדרטית של 96 שקלים". משום מה היא לא הבינה למה התכוונתי, כנראה כי הקונספט הזה של עמלות עבור שירות נשמע באמת קצת מוזר למישהי שעובדת בחברת כרטיסי אשראי. אז הסברתי לה שוב, שלמלא טפסים, לסור לבנק, לעמוד בתור, לחכות לחתימה עליהם, ולשלוח אותם בחזרה בפקס – זה משהו שגוזל זמן יקר, ועכשיו, כשיש לי כרטיס אשראי שנותן תוקף למעמד הבכיר שלי, זמני יקר עוד יותר.

ההגיון שלי אומר שאם הייתי סתם שליח על קטנוע לא היתה בעיה לשלם לי על השליחות – כמובן אחרי שאשלח טפסי ניכוי מס במקור ואישור על קיומה של פוליסת ביטוח. אבל היות ואני לא שליח, וגם לא משיח, אלא סתם מנהל בכיר עם כרטיס אשראי, נאלצתי לפנות לכיוון המקובל יותר במקרים כאלה – לבקש לבטל את כרטיס האשראי המיותר מלכתחילה, גם אם זה כרוך בהורדה בדרגה, וחמור מכך – בהגדרה הכי חדה שנתקלתי בה למילה "אירוניה": המתנה של חצי שעה למישהי שעוסקת בשימור לקוחות.

חצי השעה הזאת, אגב, היתה הפעם הראשונה באותו בוקר שבאמת הצלחתי לעבוד קצת, וזאת גם הסיבה לכך שכאשר ענתה לי סוף-סוף השימוריניקית, ביקשתי ממנה בנימוס להמתין כמה דקות, כי אני טיפה עסוק.
כשהתפניתי הסברתי לה את כל הסיפור מחדש, כי היא ביקשה בנימוס. ואז היא הפתיעה אותי עם פתרון פשוט ואלגנטי: לשלוח אותי לבנק כדי להחתים את הטופס החסר, ולשלוח אותו אליה בחזרה בפקס. בשלב זה הבנתי שכשרון להסביר את עצמי כנראה שאין לי, וביקשתי שוב לבטל את הכרטיס. "אין בעיה", היא אמרה. "רק תכתוב מכתב עם כל הפרטים, בצירוף חתימה, חותמת, וייפוי-כוח. אבל לפני כן, רק תדאג להסדיר את הרשאת החיוב בבנק שלך, כי מסתבר שכבר הספקת לעשות איזו עסקה קטנה בכרטיס".

איך הצלחתי לעשות עסקה בכרטיס שאינו מורשה לחיוב בבנק – אני לא מבין עד היום. כנראה שזאת פריבילגיה של מנהלים, או משהו. בכל מקרה, חוב קטן, שאין טופס בעולם שיוכל להעביר לכרטיס האשראי השני שלי, הפריד בשלב זה ביני לבין הגאולה.

ואז היא העבירה אותי למנהל הבכיר שלה.

הוא כבר נשמע מנהל בכיר באמת. מישהו שתפקידו, ובעיקר סמכותו, לפתור בדיוק פלונטרים כאלה, כמו איזה מומחה לניתוחי-מוח בסדרת טלויזיה אמריקאית. הוא לקח את הפרטים – כולל אלה שכבר מסרתי חמש פעמים רק באותה השיחה – וכבכיר אל בכיר, הבטיח לטפל אישית בנושא.

סוף טוב הכל טוב. לאחר כמה ימים קיבלתי מחברת האשראי שני מכתבים – כל אחד במעטפה נפרדת: המכתב הראשון בישר לי שכהישג שהוא שני רק לנחיתה על הירח, התקבל סוף-סוף האישור המיוחל מהבנק. אבל דווקא המכתב השני היה מבחינתי פתח של תקווה קטנה לכך שבאמת אפשר לנצח את הבירוקרטיה. כי למרות שלא שלחתי מעולם את הבקשה החתומה שלי לבטל את כרטיס האשראי החדש, הודיע לי אותו מכתב שהוא מאוד מצטער על החלטתי זו, ומזמין אותי להצטרף שוב לחוג הלקוחות המרוצים, אם רק אבחר בכך.

ואם רק אשלח, כמובן, את כל הטפסים המתאימים, בצירוף חותמת וחתימה אישית.

יום חמישי, 23 במאי 2013

מגירת הזכוכית


לא הרבה יודעים, אבל האינטרנט מלא בחומרי קריאה. לא מזמן קראתי, שבהערכה זהירה מאוד, בכל דקה מתפרסמות באינטרנט עשרות מיליוני מילים. זה מספר אדיר. עשרות מיליונים. בכל דקה. ובכל דקה שאחריה אפילו קצת יותר. וזה עוד רק החומר המיותר והלא-מעניין.

אז החלטתי שגם אני רוצה לכתוב באינטרנט הזה. ובגלל שאני גם מתקשה בניסוחים חדים ומובנים, וגם שונא מסגרות והגבלות בזמן, בחרתי את המודל ההגיוני היחיד שהתאים לי – לפרסם בדיוק אחת לשבוע, בכל יום חמישי, כמו שעון – שלא לומר נודניק של שעון – כמה מאות מילים שאמורות להתחבר למשהו הגיוני.

בני-אדם אוהבים סיפורים – ובעיקר אוהבים לספר אותם. כל דבר יכול להיות סיפור מעניין, וכל נושא יכול להיות ראוי לכתיבה. למרות שכשקוראים משהו ומבינים פתאום שהנושא שלו הוא הכתיבה עצמה, עולה החשד שלאותו כותב פשוט לא היה זמן למצוא נושא יותר מעניין ויותר ראוי. וזה כנראה נכון. אז הנה גם תורי הגיע, והנה הכתיבה שלי על הכתיבה שלי.

אני משתדל לכתוב כל השבוע. להתחיל ביום ראשון, לחפש נושא, לחשוב, לשרבט, להתלבט, לחתוך, לערוך, להזיז, לשייף את הקצוות, להבריש, להבריק, ולהחליק בנעימות ליום חמישי עם הרגשה פלאית שהכל קרה מעצמו. אבל אני מוכן גם להתפשר, כמו שקורה עכשיו, על כתיבה פחות או יותר מתוך שינה, אחרי שכל השבוע לא מצאתי לעצמי לא זמן ולא נושא פחות בנאלי מ"כתיבה".
הבעיה שלי עם הכתיבה היא שאמנם תמיד אהבתי לכתוב, אבל אהבתי קצת פחות לתת לאנשים לקרוא את זה. לכן שמחתי מאוד כשגיליתי לפני הרבה שנים שאפשר "לכתוב למגירה". המגירה שלי ספגה ממני בסלחנות סיפורים, תסריטים, מכתבים, פתקים, ואפילו – תסלחו לי – שירים. וכשהמגירה ההיא התמלאה, עשיתי את הצעד המתבקש והטבעי: התחלתי לכתוב למגירות אחרות. כי מי שמכור לפיסול במילים יודע שאין למשחק הזה גבולות, והראש גם הוא גבול שאפשר, ולכן צריך, לצאת ממנו. חבל שאין לי אומץ לפרסם ולחשוף דברים שכתבתי בעבר תחת זהויות בדויות ופרועות. דברים יפים. דברים שאני מאוד אוהב. אבל נגזר דינם למות יום אחד עם הראש שלי.

ונראה שההבנה הזאת, שהראש שלי ימות יום אחד, היא בעצם הסיבה שהתחלתי לכתוב דווקא את עצמי, ודווקא למגירה השקופה של האינטרנט.

כי יש המון סיבות לכתוב: אנשים מחפשים תהילה, כסף, אהדה, ועוד דברים שלא נעים להודות בהם. אי-אפשר לזלזל בזה, אבל אי-אפשר גם לכתוב באמת, בלי להבין שאתה כותב בשביל דברים אחרים לגמרי: אתה כותב כדי להכיר את עצמך, כדי להזכיר לעצמך, וכדי להשאיר את עצמך – לאחרים, ולעצמך.
והכתיבה הזאת היא לא רגע אחד, ולא קלה ומשומנת כמו שאני רוצה שהקריאה שלה תהיה. הכתיבה היא כל יום, וכל היום, והיא חציבה בסלע. ובלילה, כשהמוח כבר מתנדנד בין חלום לערות, נכתבות לי לפעמים פסקאות שלמות ומרהיבות בראש, ואני יודע שבבוקר הכל ישכח, וזה נשמע מתסכל, אבל איכשהו זה חלק מהכיף.

האירוניה הגדולה היא שדווקא היום, כשיש כל-כך הרבה מקומות שכל מטרתם היא לאפשר לאנשים לבטא את עצמם באופן חופשי, בזמן שמישהו אחר מנסה לעשות מהמקומות האלה "אקזיט", דועכת ההערכה והסבלנות לקרוא דברים. המילים הפכו למוצר זול, במקרים המעטים שהוא לא חינמי.
אבל למי שכותב במשך כל השבוע, או לחלופין – כמו עכשיו – מוצא את עצמו מוותר על שינה כי "אוי ואבוי כבר יום רביעי בלילה", זה לא חשוב בכלל. כי רק מי שכותב באופן קבוע מכיר את הריקנות הזאת בראש אחרי שמסיימים לערוך את הפיסקה האחרונה – הריקנות הזאת שהיא הסם הטוב ביותר בעולם.

וביום חמישי מתפרסמות המילים שלי, במקום שהוא רק שלי, ואני לוקח הפסקה לפני שאני קורא אותן בעצמי, ומחכה לפעם הבאה, עם התקווה שאצליח לכתוב משהו קצת יותר מעניין וראוי מ"הכתיבה".

יום חמישי, 16 במאי 2013

בעקבות הזמן החמוד


לא יודע למה, אבל פתאום נזכרתי באיזו חולצה. משהו שראיתי כשהייתי ילד. משהו שלבש פעם מישהו בשכונה. מישהו שאפילו לא היה חבר שלי. וזאת אפילו לא היתה חולצה פופולרית כמו "מכבי תל-אביב אלופה", או "זהו זה", אלא סתם חולצה בצבע תכלת, של סתם איזה מועדון פיתוח-גוף עם לוגו מכוער. אבל זה בסדר, כי אז עדיין לא אמרו "לוגו".

והזכרון של החולצה הזאת לא עוזב אותי. אולי כי הגעתי לגיל שבו יותר קל ונוח לזכור דברים מהעבר הרחוק, ואולי סתם כי אני מזדקן. כאילו יש איזו תחושה שאם רק אצליח לברר מהו הסמל על החולצה הזאת, כל חלקי הפאזל של החיים שלי יפלו פתאום מעצמם למקום הנכון, הכל יהיה ברור יותר, ונפשי הזקנה תמצא סוף-סוף את המנוחה שהיא זקוקה לה אחרי כל השנים הארוכות האלו, שבהן אף חולצה אחרת לא סיפקה אותי.

טוב, זה יהיה קל, אמרתי לעצמי. אם רק ארצה, כל האינטרנטים והפייסבוקים האלה יציפו אותי בתמונות בצבעי תכלת-חום-כתום משנות השבעים של המאה הקודמת, ואני אוכל למצוא לי אתגר חדש לחפש. אבל אחרי כמה שעות של שיטוט ברשת, כל מה שגיליתי זה שמכבי תל-אביב עדיין אלופה, וזהו זה. אין זכר לחולצה התכולה של הילד ההוא, שבטח יש לו שרירים של רמבו, כמו שהיה נהוג לומר בשנות השמונים.

מה שכן למדתי, זה שחוץ מאותה חולצה, כל התמונות בשחור-לבן, וכל הפרסומות בחרוזים, וכל התקליטים עם תספורת האפרו – הכל נמצא בהישג יד שזזה על המסך ומצביעה למעלה. וזה קצת אירוני, כי יוצא שאנחנו משתמשים במיטב הכלים הדיגיטליים כדי להתגעגע לתקופה שבה אנחנו חושבים שהכל היה יותר פשוט, ושבה אנשים היו מחוברים באמת, או שקר נעים כלשהו אחר. אבל כמו שאנשים שוכחים שהמילה "נוסטלגיה" התחילה בתור שם של מחלה, ככה הם גם מדלגים בקלילות על הפער העצום שבין "פשטות" של פעם לבין "קלות" של היום.

ובכל זאת, את הדבר המסויים שאתה רוצה, קשה לפעמים למצוא בתוך העומס הזה. אז האינטרנט לא עזר לי במשימה, והלכתי לחפש את התשובה אצל ההורים. ההורים יודעים לשמור על הכל. אפילו החדר שלך נראה כמו שהוא היה פעם, עם המדבקות "שלום" על המגירות של שולחן הכתיבה הישן, עוד כשחשבו שיהיה פה שלום, ולפני שהוסיפו לזה "חבר". הם עוברים דירה עוד מעט, ההורים שלי, ולכן הם משתדלים לעשות סדר בבית כדי לא לסחוב ארגזים מיותרים. אבל תסמכו עליהם שבמסגרת הסדר הזה הם יזרקו אך ורק את הדברים החדשים יותר, וישמרו גם בדירה החדשה על הדברים הבאמת ישנים שהם אגרו עם הזמן.

וככה מצאתי את עצמי ממציא איזה "חג שבועות" בתור תירוץ ללכת לבקר אותם, מסרב בנימוס להתווכח על פוליטיקה, ובמקום זה צולל אל המגירות וקופסאות הנעליים של "המגפר" שבהן מסודרת כל-כך יפה כל הילדות שלי. מה שחיפשתי שם היה כנראה תמונה שלי עם אותו ילד ממועדון השרירנים התכול, למרות שזה היה קצת חסר סיכוי מראש, כי הילד ההוא לא באמת היה חבר שלי, ופעם לא היו מבזבזים תמונות על סתם ילדים שלא מכירים. אבל בדרך נתקלתי באוסף עטיפות המסטיקים שלי, תחובות בתוך שקית עם סמל "25 למדינת ישראל", וזה שימח אותי מאוד – כמו שתמיד משמח להבין שעשית בחיים בחירה מוצלחת – אחרי הכל, דברים היו מתפתחים אחרת לגמרי אם הייתי בוחר לאסוף במקום זה ניירות מכתבים או מחקים.

האמת היא שאני לא אדם נוסטלגי. מאז שאמרו לי שהמזל האסטרולוגי שלי מאופיין בחיבה לנוסטלגיה, ומאז שהבנתי שאסטרולוגיה לא באמת עובדת, הפסקתי עם זה. אני רק מתגעגע לפעמים לאדם הנוסטלגי שהייתי, זה הכל. חוץ מזה, אין באמת למה להתגעגע. נכון שהטלויזיה היתה חד-ערוצית ולכן לא היתה ברירה אלא לאהוב את התוכניות, ונכון שלקח שבוע עד שיכולנו לראות את התמונות שצילמנו, ולכן הספקנו גם ליצור לעצמנו סיבות אמיתיות להצטלם – אבל קצת קשה להגיד לילד היום שיעזוב קצת את האייפון, כשהאלטרנטיבה שמציעים לו היא לאסוף עטיפות של מסטיקים, עם הבונוס הנאה של להיות הילד המסכן הזה שאין לו אייפון.

אם יש משהו שמאחד את כל הדורות ומגשר על הפערים ביניהם, זה שכל דור בטוח שבעתיד לא תהיה נוסטלגיה, כי למה כבר יש להתגעגע היום. והנה בכל זאת, זכורה לי תקופה חשוכה שבה אנשים התגעגעו לשנות השמונים, אז מסתבר שאין לנוסטלגיה חוקים, ובטח לא הגיון.
וגם אני, במוצאי החג, לקחתי הביתה מהשבי של ההורים את אלבומי התמונות של הילדות שלי, ביחד עם אלבום הקלפים של "חלוצי החלל" וסדרת החוברות של "העולם המופלא", או "העולם המומצא", כשאני לובש על פני ארשת של חשיבות ואומר שאני צריך לחפש שם משהו. וגם אני יודע שהפעם הבאה שאשלוף אותם מהארון שלי תהיה רק בעוד כמה שנים, כשארגיש צורך מוזר למצוא מהו הדבר שאליו אני בעצם מתגעגע.

את החולצה ההיא של מועדון השרירנים לא מצאתי, ואולי גם לא אמצא, ואולי היא גם לא היתה קיימת אף-פעם. אבל מה שכן מצאתי זה כמה זכרונות שלי, או בעצם שכחונות שלי, והם הובילו אותי מאחד לשני במסע דילוגים, שבאופן מוזר הגיע פתאום גם אל העתיד. כי הנוסטלגיה עוסקת בעבר רק כדי לברוח מאותו עתיד. היא עוסקת בילד שהייתי, כדי לברוח מהמחשבה על איזה זקן אני אהפוך להיות: הזקן-ילד שאני רוצה להיות, או הזקן שבאמת אהיה – זה שבטוח שפעם היה לו יותר טוב, אבל לא זוכר מה.

יום חמישי, 9 במאי 2013

סיכול דיון

מימיני יושב בחור חרדי, משמאלי יושב חבר אולטרה-חילוני. מדי פעם הם מתווכחים. בהתחלה על ענייני עבודה, אבל זה משעמם, אז מהר מאוד הם עוברים לנושאים יותר חשובים, כמו איך אפשר להאמין באלוהים, איך אפשר שלא להאמין, ומי זה האלוהים הזה בכלל. והעולמות שלהם כל-כך רחוקים, שמהצד שלי זה נשמע כאילו אחד מדבר בשוודית, השני בסינית, ומדי פעם במקרה יש איזו מילה שבמקרה רק נשמעת דומה בשתי השפות הזרות האלו.

הויכוח הוא סתם אקט מיותר ומתיש. בגלל זה אני לא אוהב להתווכח, ובגלל זה אני גם לא מתערב בפולמוס של השוודי והסיני. בעצם אולי רק לפעמים, ברגעים שברור ששניהם טועים ואני צודק. או ברגעים שאני סתם רוצה להלהיט את הרוחות כדי שיהיה מעניין יותר בחדר.

מצד שני, העיסוק בפולמוס הוא חיוני כמו מכון כושר למוח. באוניברסיטאות בחו"ל יש קורסים, תחרויות ופסטיבלים של ויכוח, שבמסגרתם מוצאים את עצמם אנשים משכנעים בלהט את חבריהם במשהו שהם בעצמם לא מאמינים בו. יש אמנם עוד דרכים לאמן את המוח ולשכלל את יכולת החשיבה, אבל אף אחת מהן לא מטפחת את האגו כמו "דיבייט" טוב, וזאת כבר מטרה חשובה מאוד, כי בלי אגו מטופח יהיה קשה לנו מאוד להקשיב רק לעצמנו, או לנסח את הטיעון המוחץ הבא.

השאלה היא מה יוצא מכל הויכוחים האלה. והתשובה היא שלא הרבה. עדיין לא זכיתי לראות את הרגע הזה שבו אחד הצדדים בויכוח פתאום סוטר לעצמו על המצח ואומר "אוי, איזה אידיוט הייתי כל הזמן הזה!". לויכוח יש כנראה שני תפקידים עיקריים: לחזק לעצמך את הדעה שהחזקת בה מלכתחילה, וסתם לבזבז זמן יקר שבו היה אפשר לעשות משהו אמיתי במקום לדבר על תיאוריות.

אבל הווכחנות והפולמוס הם הדבר הכי אנושי שיש. אני לא יודע מה המילה הראשונה שהומצאה, אבל המילה השניה כנראה היתה "לא נכון" (כן, אני יודע, אלו שתי מילים, בואו לא נתווכח על זה). ואצלנו, היהודים, חילוקי-הדעות והפלפולים נחשבים אפילו לערך חיובי – עוד מימי האיסיים והפרושים, בית-הלל ובית-שמאי, האשכנזים והספרדים, או יצחק רבין ושמעון פרס. מצד אחד, יש שיאמרו שזה מה שעושה את העם היהודי לכל-כך פורה ויצירתי, אבל מצד שני, סביר שיהיו גם כאלה שיחלקו על כל זה. אפילו סתם בשביל הויכוח.

אלא שהתקדמות אנושית תלויה בהחלטות ולא בויכוחים. בסופו של דבר אנשים היו צריכים להחליט מי צודק, או לפחות מי לא ימשיך איתנו לפרק הבא. אז הם הקימו מנגנונים משוכללים ומוסדות מכובדים ליישוב מחלוקות, וזה בדרך-כלל גם עובד, למרות שבאופן מפתיע אחרי חודש מתפוצצת איזו מכונית של איש עסקים הגון שסתם מלכלכלים ואומרים עליו שהוא ראש משפחת-פשע.

אבל הויכוח הוא לא רק אחד מיסודות ההתקדמות האנושית, אלא גם אחד מיסודות הדמוקרטיה. הבעת דעה היא זכות יסוד של כל אדם, ויותר חשוב – היא מאפשרת לכל אדם לחמוק מהעניין המעצבן הזה של ללמוד ולדעת מה באמת העובדות. כי כשיש דעה לא באמת צריך אותן. כל מה שצריך כדי להרגיש חכם זה אדם אחר עם דעה הפוכה, ואת זה הרבה יותר קל להשיג. כמו שאומר הפתגם הדמוקרטי הידוע "אני לא מסכים עם דעותיך, אבל אלחם על זכותך להרגיש אידיוט כשאתה מביע אותן".

הבעיה היא שדווקא בדמוקרטיה, בלי שנרגיש, הויכוחים שלנו משרתים אינטרס של מישהו אחר. הרי ליד כל שני אנשים מתווכחים על ימניות ושמאלנות, עומד מישהו שעוד רגע דורך על שניהם בדרכו לעשות מה שהוא רוצה. ובזמן שאזרחים לא-יותר-מדי-רהוטים מקבלים את ההזדמנות שמגיעה להם, לצעוק ברדיו על מישהו שיצעק עליהם בחזרה, יושב מי שיושב על כיסא העור המרופד שלו, ושמח לדעת שהכל בסדר, כי הרי לא הוא חוטף את הצעקות.

בעצם, רוב הויכוחים הם בין אנשים שבסופו של דבר מאוד דומים זה לזה. אנשים מתווכחים איזה סמארטפון יותר מוצלח, בזמן שכולם לוחצים על אותם ציורים קטנים במסך המגע שלהם. יכול להיות שכל העניין מיועד בעצם לא להדגיש את ההבדלים, אלא ליצור באופן מוזר מכנה-משותף. לפני שבוע, למשל, הייתי בים, וראיתי המון אנשים משחקים מטקות. כבר מזמן ניסיתי להבין את החוקים של המשחק הזה, ואף-פעם לא הצלחתי. במשחק אמיתי תמיד יש צד שמנסה לנצח את הצד השני, ובמטקות זה נראה כאילו כל העניין הוא לעזור זה לזה, בלי שבאמת יקרה משהו חוץ מהזמן שעובר. מה שבעצם מסביר את החיבה הישראלית להתווכח על פוליטיקה.

אז אולי באמת מה שחשוב הוא לא נושא הויכוח, אלא הויכוח עצמו. הויכוחים עוזרים לנו לדעת מה חשוב בחיים ומה לא. לבחור את המלחמות שלנו, גם אם אנחנו כמעט תמיד מרגישים אידיוטים אחר-כך במבט לאחור, כי בחרנו בדיוק הפוך ממה שצריך. בסופו של דבר, נראה לי שכל ויכוח, לא משנה על מה, מקדם אותנו רק למסקנה אחת: שאת רוב המחלוקות אפשר לפתור עם שתי כוסיות וויסקי. או קפה. או מטקות.

בעצם, לא נכון.


יום חמישי, 2 במאי 2013

קשר בתקצורת


אחת הסברות הנפוצות טוענת שהמנהג להבעיר מדורות בל"ג בעומר – מנהג שכולנו הרחנו היטב בשבוע שעבר – הוא זכר למשואות שהעבירו את המסר על אשליית הנצחון המתקרב של מרד בר-כוכבא. בסופו של דבר, מכל זה נשארו כמה תפוחי-אדמה שרופים, וההבנה הכואבת שמדורות אמנם יכולות להפיץ בשורה באופן "ויראלי" – כמו שאוהבים להגיד בימינו, אבל הן טיפה מסורבלות כאמצעי קשר למסרים פרטיים או חשאיים.

בני-אדם הם יצורים מוזרים. מצד אחד הם היצורים היחידים שפיתחו לעצמם יכולת עשירה עד כדי בזבזנות של תקשורת, ומצד שני, דווקא בגלל זה, הם היחידים שלא מרוצים מכל העניין, וההוכחה לזה היא מגוון השפות, והמגוון העוד יותר גדול של שיטות להגיד שטויות בכל אחת מהשפות האלו.
כי הרי כל המגוון הזה – מכתב, טלפון, דואר-אלקטרוני, מסרון, ווטסאפ, פייסבוק, טוויטר, וכל האפליקציות שעוד לא הספקנו להתקין כי היינו עסוקים בשיחה עם אמא – לא רק שלא פותר את הבעיה הבסיסית של איך להעביר מסרים בין אנשים, אלא רק יוצר בעיה מסוג אחר: איזה אמצעי הוא המתאים ביותר למה שאני רוצה להגיד כרגע, או בניסוח המודרני יותר: "איזה סמיילי יהיה מתאים פה כדי שאני לא אצא טמבל".

השפה, בבסיסה, היא פשרה כואבת. היה הרבה יותר קל להעביר מחשבות ורגשות בסוג של "העתק-הדבק" ממוח אחד לאחר. אבל הרעיון הזה נפסל בגלל כמה קשיים טכניים, ואולי גם בגלל שתמיד יש סכנה שתשתחל לשם איזו מחשבת זימה, ולכן ניסו להמציא דרך אחרת. קשה להאמין, אבל במקור - לפני שהמציאו את הסמיילי – הדרך האחרת היתה שפה שמורכבת ממילים. והמנגנון הזה היה יכול להיות נהדר, אלמלא הוא היה מבוסס על, ובכן, מילים. כי כל מילה שאנחנו אומרים – אבל כל מילה, כולן, כל אחת ואחת – היא רק צל חיוור של מה שיצר אותה בראש שלנו. וזה עוד כלום לעומת מה שקורה לה כשהיא נכנסת לראש של זה ששומע אותה, והופכת שם למפלצת עם הקשרים, אסוציאציות, דימויים, וזנב שעשוי מתסביכים וציפורניים חדות.

עם הזמן המילים הפכו מכלי הישרדותי של העברת מידע על הזדמנות לאכול (או לחלופין על סכנה להפוך לאוכל של מישהו אחר), לאמנות, ואפילו למגוון של מקורות פרנסה, כמו למשל עיתונאות, פסיכולוגיה, או כתיבה של אפליקציות-מסרים-מידיים. אבל איכשהו הקושי האמיתי היה ונשאר לגרום למישהו אחר להבין את מה שאני רוצה להגיד. בדיוק הקושי שאני חווה ממש ברגעים אלה, כשאני מנסה לכתוב על זה כאן, ולא מוצא את הדרך הנכונה להסביר את המחשבות שלי.

ואז היא פתאום באה ואומרת לי משהו על מה שהיא עשתה היום, ואני חושב שהיא מאשימה אותי במשהו, והיא לא מבינה למה אני אומר פתאום שהיא צריכה להחליט מה היא בעצם רוצה, ואני בכלל לא אמרתי דבר כזה, לפחות לא במילים האלו, ופתאום נושא השיחה הוא אני, וזה לא טוב, כי בעצם היא זאת רצתה לספר לי משהו, אז היא כותבת לי את הכל במכתב, ואני עונה לה במסרון, כי אין לי באותו רגע איך לכתוב דוא"ל – וכל זה עוד רק עם התינוקת, חכו חכו מה מצפה לי עם אשתי, או אמא שלי, או אמא שלה.
וגם אם השתלשלות האירועים הזאת לא התרחשה, היא הרי תתרחש. הרי מתישהו אנחנו אומרים משהו, והצד השני מפרש אותו בדרך שונה לחלוטין – כלומר שונה ממה שרצינו להגיד, אבל זהה לגמרי לדרך שבה הוא הבין את אותו המשהו, ומכאן הכל מתחיל להתרסק כמו שורה של אבני דומינו שעבדנו ימים שלמים כדי לסדר אותה יפה, וכל הסמיילים שמוטבעים על אבני הדומינו האלו הופכים בבת אחת לעצובים, או זועפים, או עם פה-קו-נטוי, מה שזה לא אומר.

זאת כנראה קללת עץ-הדעת האמיתית. בזמן שפסיכולוגים ויזמי היי-טק ימשיכו להתעשר, אנחנו נמשיך להפוך לעניים ביכולת שלנו לעצור בזמן את הקצר הבלתי-נמנע בתקשורת, לשתוק לרגע, ולנסות להתחיל את כל השיחה מהתחלה. "אני אוהב אותך", אני אומר לה, ויודע שעכשיו רצה לה בראש כל היסטוריית הקולנוע האמריקאי, שטרחה לקלקל את המשפט הזה במשך שנים.
"למה אתה אוהב אותי?", היא שואלת.
"כי את מבינה אותי", אני אומר.
היא מסתכלת עלי ואומרת "אני מנסה".
"בדיוק", אני אומר לה. "הנה הבנת הכל".