טופסת עכברים

ככל שהטכנולוגיה מתקדמת, כך בני-האדם עסוקים יותר בטפסים ובמסמכים. כי הטכנולוגיה, מסתבר, מתקדמת רק בכיוון אחד: לאפשר ליותר ארגונים ומוסדות לרדוף אותך ביותר קלות. ואם פעם היה מאוד קשה להתמודד עם משרדי-ממשלה ועם הבירוקרטיה שלהם, הרי שמאז שנכנסו לתמונה גם חברות פרטיות, שקרויות לפעמים בטעות "נותני שירותים", המצב נהיה כל-כך גרוע, עד שאתה נדרש לפעמים לקחת יום חופשה רק כדי להיות הלבלר השמנמן והמשופם שעובד עבורם בשיחות טלפון ארוכות, מילוי טפסים, שליחתם, תיוקם, איבודם, ואישור איבודם.

כמו שממחיש למשל הסיפור היפה הבא. אגדה שהיתה באמת.

הסיפור מתחיל בשיחת טלפון ממספר חסוי. כזאת שאתה חייב לענות לה כי כנראה זה לקוח חשוב שמסתתר מאחורי מרכזיה, אבל סביר יותר שזה איזה סקר אנונימי מוקלט, או – אם יש לך מזל – איש מכירות אמיתי, ומנומס.

במקרה שלי זאת היתה אשת מכירות מנומסת, שהסבירה לי, בנימוס, שמתוקף היותי משהו שלא הבנתי, אני זכאי לקבל ללא התחייבות וללא כל תשלום כרטיס אשראי חדש ונוצץ. ולא סתם כרטיס אשראי, אלא כרטיס אשראי של מנהלים בכירים, כזה שהוא סמל-סטטוס אמיתי, והוא יגיע אלי עם שליח מיוחד ובלי כל מאמץ מצדי, מלבד להיות זמין בבית במשך שלוש שעות שאני, כמנהל בכיר, יכול לבחור בעצמי.

השליח, שנראה קצת כמו המשיח, החתים אותי על כמה עשרות טפסים – כי שום דבר לא מקבל תוקף אם הוא לא חתום בחתימת ידך. לי נראה שזה ככה רק בגלל הסמליות שבעניין – שהרי במעמד הזה שבו אתה נדרש לאשר את זהותך, אתה מרגיש קצת קטן וחסר-אונים מול כל הטכנולוגיה, ההישגים האנושיים, ועוצמת הבירוקרטיה, ואין דבר יותר מתאים לבטא את זה מאשר מצב בו מול כל הקידמה הזאת, הדרך היחידה שלך לשכנע באופן חד-משמעי את העולם שאתה זה אכן אתה, יהיה קישקוש לא ברור בעט כחול.

ועם כל הכבוד לטכנולוגיה, רק הנייר נחשב באמת. ובלי להרגיש, כל הטפסים והניירות האלה הפכו מכלים שימושיים ומפוחדים, לשליטים זועמים, ואנחנו הפכנו להיות המשרתים הקטנים שלהם. אנחנו אוספים אותם בחרדת קודש, מדפיסים אותם, מהדקים יפה, ושומרים אותם לבטח בארמונות הקלסרים שהקמנו עבורים, כי הרי ברור שיום אחד נאלץ להוכיח משהו לאיזה משרד על-סמך תלוש משכורת וחשבון חשמל מלפני 20 שנה.

הכרטיס החדש, בכל מקרה, ניפח עוד קצת את הארנק שלי, ועוד יותר מכך את האגו שלי. אבל החיים לא תמיד מושלמים, כי איכשהו תמיד חסר עוד איזה טופס, או חתימה על טופס, או העברה של הטופס בפקס. במקרה שלי, כנראה שהוראת החיוב שנשלחה לבנק נפלה שם משולחנו העמוס בטפסים של הפקיד, מה שהביא את חברת האשראי לעשות את הצעד ההגיוני ביותר מבחינתה, ולהורות לי, כמנהל הבכיר שאני, לגשת ולסדר את העניין.

"אין בעיה", אמרתי לנציגה הטלפונית בנימוס. "אלא שהשירות יהיה כרוך בעמלה סטנדרטית של 96 שקלים". משום מה היא לא הבינה למה התכוונתי, כנראה כי הקונספט הזה של עמלות עבור שירות נשמע באמת קצת מוזר למישהי שעובדת בחברת כרטיסי אשראי. אז הסברתי לה שוב, שלמלא טפסים, לסור לבנק, לעמוד בתור, לחכות לחתימה עליהם, ולשלוח אותם בחזרה בפקס – זה משהו שגוזל זמן יקר, ועכשיו, כשיש לי כרטיס אשראי שנותן תוקף למעמד הבכיר שלי, זמני יקר עוד יותר.

ההגיון שלי אומר שאם הייתי סתם שליח על קטנוע לא היתה בעיה לשלם לי על השליחות – כמובן אחרי שאשלח טפסי ניכוי מס במקור ואישור על קיומה של פוליסת ביטוח. אבל היות ואני לא שליח, וגם לא משיח, אלא סתם מנהל בכיר עם כרטיס אשראי, נאלצתי לפנות לכיוון המקובל יותר במקרים כאלה – לבקש לבטל את כרטיס האשראי המיותר מלכתחילה, גם אם זה כרוך בהורדה בדרגה, וחמור מכך – בהגדרה הכי חדה שנתקלתי בה למילה "אירוניה": המתנה של חצי שעה למישהי שעוסקת בשימור לקוחות.

חצי השעה הזאת, אגב, היתה הפעם הראשונה באותו בוקר שבאמת הצלחתי לעבוד קצת, וזאת גם הסיבה לכך שכאשר ענתה לי סוף-סוף השימוריניקית, ביקשתי ממנה בנימוס להמתין כמה דקות, כי אני טיפה עסוק.
כשהתפניתי הסברתי לה את כל הסיפור מחדש, כי היא ביקשה בנימוס. ואז היא הפתיעה אותי עם פתרון פשוט ואלגנטי: לשלוח אותי לבנק כדי להחתים את הטופס החסר, ולשלוח אותו אליה בחזרה בפקס. בשלב זה הבנתי שכשרון להסביר את עצמי כנראה שאין לי, וביקשתי שוב לבטל את הכרטיס. "אין בעיה", היא אמרה. "רק תכתוב מכתב עם כל הפרטים, בצירוף חתימה, חותמת, וייפוי-כוח. אבל לפני כן, רק תדאג להסדיר את הרשאת החיוב בבנק שלך, כי מסתבר שכבר הספקת לעשות איזו עסקה קטנה בכרטיס".

איך הצלחתי לעשות עסקה בכרטיס שאינו מורשה לחיוב בבנק – אני לא מבין עד היום. כנראה שזאת פריבילגיה של מנהלים, או משהו. בכל מקרה, חוב קטן, שאין טופס בעולם שיוכל להעביר לכרטיס האשראי השני שלי, הפריד בשלב זה ביני לבין הגאולה.

ואז היא העבירה אותי למנהל הבכיר שלה.

הוא כבר נשמע מנהל בכיר באמת. מישהו שתפקידו, ובעיקר סמכותו, לפתור בדיוק פלונטרים כאלה, כמו איזה מומחה לניתוחי-מוח בסדרת טלויזיה אמריקאית. הוא לקח את הפרטים – כולל אלה שכבר מסרתי חמש פעמים רק באותה השיחה – וכבכיר אל בכיר, הבטיח לטפל אישית בנושא.

סוף טוב הכל טוב. לאחר כמה ימים קיבלתי מחברת האשראי שני מכתבים – כל אחד במעטפה נפרדת: המכתב הראשון בישר לי שכהישג שהוא שני רק לנחיתה על הירח, התקבל סוף-סוף האישור המיוחל מהבנק. אבל דווקא המכתב השני היה מבחינתי פתח של תקווה קטנה לכך שבאמת אפשר לנצח את הבירוקרטיה. כי למרות שלא שלחתי מעולם את הבקשה החתומה שלי לבטל את כרטיס האשראי החדש, הודיע לי אותו מכתב שהוא מאוד מצטער על החלטתי זו, ומזמין אותי להצטרף שוב לחוג הלקוחות המרוצים, אם רק אבחר בכך.

ואם רק אשלח, כמובן, את כל הטפסים המתאימים, בצירוף חותמת וחתימה אישית.