מגירת הזכוכית

לא הרבה יודעים, אבל האינטרנט מלא בחומרי קריאה. לא מזמן קראתי, שבהערכה זהירה מאוד, בכל דקה מתפרסמות באינטרנט עשרות מיליוני מילים. זה מספר אדיר. עשרות מיליונים. בכל דקה. ובכל דקה שאחריה אפילו קצת יותר. וזה עוד רק החומר המיותר והלא-מעניין.

אז החלטתי שגם אני רוצה לכתוב באינטרנט הזה. ובגלל שאני גם מתקשה בניסוחים חדים ומובנים, וגם שונא מסגרות והגבלות בזמן, בחרתי את המודל ההגיוני היחיד שהתאים לי – לפרסם בדיוק אחת לשבוע, בכל יום חמישי, כמו שעון – שלא לומר נודניק של שעון – כמה מאות מילים שאמורות להתחבר למשהו הגיוני.

בני-אדם אוהבים סיפורים – ובעיקר אוהבים לספר אותם. כל דבר יכול להיות סיפור מעניין, וכל נושא יכול להיות ראוי לכתיבה. למרות שכשקוראים משהו ומבינים פתאום שהנושא שלו הוא הכתיבה עצמה, עולה החשד שלאותו כותב פשוט לא היה זמן למצוא נושא יותר מעניין ויותר ראוי. וזה כנראה נכון. אז הנה גם תורי הגיע, והנה הכתיבה שלי על הכתיבה שלי.

אני משתדל לכתוב כל השבוע. להתחיל ביום ראשון, לחפש נושא, לחשוב, לשרבט, להתלבט, לחתוך, לערוך, להזיז, לשייף את הקצוות, להבריש, להבריק, ולהחליק בנעימות ליום חמישי עם הרגשה פלאית שהכל קרה מעצמו. אבל אני מוכן גם להתפשר, כמו שקורה עכשיו, על כתיבה פחות או יותר מתוך שינה, אחרי שכל השבוע לא מצאתי לעצמי לא זמן ולא נושא פחות בנאלי מ"כתיבה".
הבעיה שלי עם הכתיבה היא שאמנם תמיד אהבתי לכתוב, אבל אהבתי קצת פחות לתת לאנשים לקרוא את זה. לכן שמחתי מאוד כשגיליתי לפני הרבה שנים שאפשר "לכתוב למגירה". המגירה שלי ספגה ממני בסלחנות סיפורים, תסריטים, מכתבים, פתקים, ואפילו – תסלחו לי – שירים. וכשהמגירה ההיא התמלאה, עשיתי את הצעד המתבקש והטבעי: התחלתי לכתוב למגירות אחרות. כי מי שמכור לפיסול במילים יודע שאין למשחק הזה גבולות, והראש גם הוא גבול שאפשר, ולכן צריך, לצאת ממנו. חבל שאין לי אומץ לפרסם ולחשוף דברים שכתבתי בעבר תחת זהויות בדויות ופרועות. דברים יפים. דברים שאני מאוד אוהב. אבל נגזר דינם למות יום אחד עם הראש שלי.

ונראה שההבנה הזאת, שהראש שלי ימות יום אחד, היא בעצם הסיבה שהתחלתי לכתוב דווקא את עצמי, ודווקא למגירה השקופה של האינטרנט.

כי יש המון סיבות לכתוב: אנשים מחפשים תהילה, כסף, אהדה, ועוד דברים שלא נעים להודות בהם. אי-אפשר לזלזל בזה, אבל אי-אפשר גם לכתוב באמת, בלי להבין שאתה כותב בשביל דברים אחרים לגמרי: אתה כותב כדי להכיר את עצמך, כדי להזכיר לעצמך, וכדי להשאיר את עצמך – לאחרים, ולעצמך.
והכתיבה הזאת היא לא רגע אחד, ולא קלה ומשומנת כמו שאני רוצה שהקריאה שלה תהיה. הכתיבה היא כל יום, וכל היום, והיא חציבה בסלע. ובלילה, כשהמוח כבר מתנדנד בין חלום לערות, נכתבות לי לפעמים פסקאות שלמות ומרהיבות בראש, ואני יודע שבבוקר הכל ישכח, וזה נשמע מתסכל, אבל איכשהו זה חלק מהכיף.

האירוניה הגדולה היא שדווקא היום, כשיש כל-כך הרבה מקומות שכל מטרתם היא לאפשר לאנשים לבטא את עצמם באופן חופשי, בזמן שמישהו אחר מנסה לעשות מהמקומות האלה "אקזיט", דועכת ההערכה והסבלנות לקרוא דברים. המילים הפכו למוצר זול, במקרים המעטים שהוא לא חינמי.
אבל למי שכותב במשך כל השבוע, או לחלופין – כמו עכשיו – מוצא את עצמו מוותר על שינה כי "אוי ואבוי כבר יום רביעי בלילה", זה לא חשוב בכלל. כי רק מי שכותב באופן קבוע מכיר את הריקנות הזאת בראש אחרי שמסיימים לערוך את הפיסקה האחרונה – הריקנות הזאת שהיא הסם הטוב ביותר בעולם.

וביום חמישי מתפרסמות המילים שלי, במקום שהוא רק שלי, ואני לוקח הפסקה לפני שאני קורא אותן בעצמי, ומחכה לפעם הבאה, עם התקווה שאצליח לכתוב משהו קצת יותר מעניין וראוי מ"הכתיבה".