יום אחד, בשנת 1988, הבנתי שאני בעצם כן אוהב היסטוריה. הבנתי שהיסטוריה היא לא המורה ההיא מהתיכון שעומדת ומקריאה מהמחברת המקומטת שלה את קטעי הספרים שהיא העתיקה לשם. היסטוריה היא – כמו מהלך כל החיים שלנו – נסיון תמידי לסדר את העולם בסיפורים, בסיבות ותוצאות, בהתחלות וסופים.
כמו למשל באותו יום אחד, בשנת 2015, שבו עמד ראש ממשלת ישראל על במה, ואמר שהיטלר לא התכוון להשמיד את היהודים, עד שבא המופתי הערבי ולחש את זה על אוזנו.
התגובות, כמובן, היו קשות. איך מעז ראש ממשלת מדינת היהודים, בנו של היסטוריון, לשכתב ככה את ההיסטוריה הידועה? כרגיל בנושא ביבי, ההשערות נעו בין פאניקה פוליטית קטנה ומטופשת, לבין ספין תקשורתי גדול ומתוחכם. אבל האמת היא שגם עוד המון שנים, במבט היסטורי על האירוע הזה, כנראה לעולם לא נוכל לפענח מה גרם לו להגיד את זה. מי יודע, אולי פשוט המופתי אמר לו.
"אלה שלא לומדים מההיסטוריה נידונו לחיות אותה שוב", טוענת האימרה הידועה. רק שהיא מתעלמת מהעובדה שההיסטוריה כולה היא סיפורים שמישהו בחר לספר לנו, לא בהכרח הסיפורים שהיו באמת. הדבר היחיד שאולי אפשר ללמוד מההיסטוריה, הוא שתמיד יהיה מי שירצה לכתוב אותה, או לשכתב אותה אחרי שמישהו אחר כבר כתב אותה, ואת זה – את השיכתוב האינסופי הזה – אנחנו באמת נידונים לחיות שוב ושוב.
כמו שיום אחד בשנת 1995, נרצח ראש הממשלה בישראל. ומאז תיאוריות הקונספירציה אודות הרצח הן משחק ילדים לעומת תיאוריות הקונספירציה האמיתיות – אלו שעוסקות במורשת רבין. במבט היסטורי, "מורשת רבין" הוא מושג שנולד בחטא. כי הוא נולד כמושג ריק מתוכן, שיזמו אנשים שהיו אז בתחושת אבל - ואין ספק שזה היה אבל אמיתי וכן - רק כדי לסייע בהתמודדות עם אותו אבל. מעין נוסטלגיה שבאופן אבסורדי נולדה בזמן אמת, ולא בדיעבד, כפי שנהוג.
מרתק לראות את הנסיונות של אנשים לנסח מהי בדיוק מורשת רבין הזאת, ולגלות שמקופל בה סתם זכרון סלקטיבי, במקרה הטוב, או עיוות מכוון של תולדות חייו, במקרה הפחות טוב – בחיי, קראתי אפילו שמישהו ניסה להגיד שרבין דיבר תמיד בנימוס וברוגע.
האמת היא שרבין היה ראש ממשלה שבקדנציה השניה שלו קרו דברים טובים, וגם דברים לא טובים. לרבין לא היתה משנה סדורה, כי לאף מנהיג אין משנה סדורה במשטר דמוקרטי ופתוח תקשורתית וגלובלית.
אם כבר, מורשת רבין האמיתית, אם יכול להיות קיים משהו כזה מעבר ללהירצח באופן טרגי, היא מה שהיינו זוכרים ממנו אם היתה הקדנציה שלו מסתיימת באופן "דמוקרטי טבעי". מה שהיינו זוכרים מרבין אם היה מאריך ימים ומסיים את חייו באופן שאינו טראגי מבחינה פוליטית ולאומית. רק כך אפשר לעסוק ב"מורשת רבין" מבלי לצייר אותה על בד הרצח עצמו.
ואגב, במצב כזה, לעניות דעתי, רבין היה אחד האנשים השנואים על השמאל הישראלי. לא כמו ביבי, אמנם, כי המורשת של שנאת ביבי כנראה יותר קיצונית, אבל בכל זאת.
אבל יותר משאנחנו זקוקים למנהיגים, אנחנו כנראה זקוקים למורשת שלהם. להיסטוריה שנוכל לספר עליהם ועל עצמנו. אולי בגלל שזה באמת נשמע עונש נורא לחיות את ההיסטוריה שוב, או אולי בגלל שכמו שכתב אורוול בספר "1984", "מי ששולט על ההווה – שולט על העבר, ומי ששולט על העבר – שולט על העתיד". כלומר הסיבה האמיתית, ההבדל בין שתי האימרות, היא בדיוק ההבדל בין להיות זה שקורא היסטוריה לבין זה שכותב אותה.
או בעצם משכתב אותה.
וזה נראה כאילו ככל שעובר הזמן, וככל שגוגל משתכלל, המשימה הזאת – לשכתב את ההיסטוריה – הופכת קשה יותר ויותר. אבל זה לא אומר שזה לא קורה. היסטוריה – גם אם היא רוצה להיות נייטרלית כמו ויקיפדיה בשוויץ – היא סיפור, ובבסיס של כל סיפור יש בחירה, ובכל בחירה יש גם ויתור, ותמיד יש מניעים – או כמו שקוראים לזה ההיסטוריונים של היום: "אג'נדה".
זאת כנראה הסיבה שאני לא היסטוריון, אלא מעדיף לכתוב סיפורים – כאלה שמראש הם סיפורים. הרי כל סיפור היסטורי אפשר לכתוב אחרת, אז עדיף, במקום לעסוק בשיכתוב האירועים, פשוט לכתוב את הסיפור טוב יותר מבחינה ספרותית.
אולי בעצם זאת הסיבה שהתחלתי בכלל לאהוב היסטוריה, אי אז בשנת 1988. פשוט כי היתה לי בתיכון מורה מעולה לספרות. ואולי בעצם זה לא מה שקרה, אלא סתם מה שאני מעדיף לספר לעצמי כדי להסביר את העניין.
כמו למשל באותו יום אחד, בשנת 2015, שבו עמד ראש ממשלת ישראל על במה, ואמר שהיטלר לא התכוון להשמיד את היהודים, עד שבא המופתי הערבי ולחש את זה על אוזנו.
התגובות, כמובן, היו קשות. איך מעז ראש ממשלת מדינת היהודים, בנו של היסטוריון, לשכתב ככה את ההיסטוריה הידועה? כרגיל בנושא ביבי, ההשערות נעו בין פאניקה פוליטית קטנה ומטופשת, לבין ספין תקשורתי גדול ומתוחכם. אבל האמת היא שגם עוד המון שנים, במבט היסטורי על האירוע הזה, כנראה לעולם לא נוכל לפענח מה גרם לו להגיד את זה. מי יודע, אולי פשוט המופתי אמר לו.
"אלה שלא לומדים מההיסטוריה נידונו לחיות אותה שוב", טוענת האימרה הידועה. רק שהיא מתעלמת מהעובדה שההיסטוריה כולה היא סיפורים שמישהו בחר לספר לנו, לא בהכרח הסיפורים שהיו באמת. הדבר היחיד שאולי אפשר ללמוד מההיסטוריה, הוא שתמיד יהיה מי שירצה לכתוב אותה, או לשכתב אותה אחרי שמישהו אחר כבר כתב אותה, ואת זה – את השיכתוב האינסופי הזה – אנחנו באמת נידונים לחיות שוב ושוב.
כמו שיום אחד בשנת 1995, נרצח ראש הממשלה בישראל. ומאז תיאוריות הקונספירציה אודות הרצח הן משחק ילדים לעומת תיאוריות הקונספירציה האמיתיות – אלו שעוסקות במורשת רבין. במבט היסטורי, "מורשת רבין" הוא מושג שנולד בחטא. כי הוא נולד כמושג ריק מתוכן, שיזמו אנשים שהיו אז בתחושת אבל - ואין ספק שזה היה אבל אמיתי וכן - רק כדי לסייע בהתמודדות עם אותו אבל. מעין נוסטלגיה שבאופן אבסורדי נולדה בזמן אמת, ולא בדיעבד, כפי שנהוג.
מרתק לראות את הנסיונות של אנשים לנסח מהי בדיוק מורשת רבין הזאת, ולגלות שמקופל בה סתם זכרון סלקטיבי, במקרה הטוב, או עיוות מכוון של תולדות חייו, במקרה הפחות טוב – בחיי, קראתי אפילו שמישהו ניסה להגיד שרבין דיבר תמיד בנימוס וברוגע.
האמת היא שרבין היה ראש ממשלה שבקדנציה השניה שלו קרו דברים טובים, וגם דברים לא טובים. לרבין לא היתה משנה סדורה, כי לאף מנהיג אין משנה סדורה במשטר דמוקרטי ופתוח תקשורתית וגלובלית.
אם כבר, מורשת רבין האמיתית, אם יכול להיות קיים משהו כזה מעבר ללהירצח באופן טרגי, היא מה שהיינו זוכרים ממנו אם היתה הקדנציה שלו מסתיימת באופן "דמוקרטי טבעי". מה שהיינו זוכרים מרבין אם היה מאריך ימים ומסיים את חייו באופן שאינו טראגי מבחינה פוליטית ולאומית. רק כך אפשר לעסוק ב"מורשת רבין" מבלי לצייר אותה על בד הרצח עצמו.
ואגב, במצב כזה, לעניות דעתי, רבין היה אחד האנשים השנואים על השמאל הישראלי. לא כמו ביבי, אמנם, כי המורשת של שנאת ביבי כנראה יותר קיצונית, אבל בכל זאת.
או בעצם משכתב אותה.
וזה נראה כאילו ככל שעובר הזמן, וככל שגוגל משתכלל, המשימה הזאת – לשכתב את ההיסטוריה – הופכת קשה יותר ויותר. אבל זה לא אומר שזה לא קורה. היסטוריה – גם אם היא רוצה להיות נייטרלית כמו ויקיפדיה בשוויץ – היא סיפור, ובבסיס של כל סיפור יש בחירה, ובכל בחירה יש גם ויתור, ותמיד יש מניעים – או כמו שקוראים לזה ההיסטוריונים של היום: "אג'נדה".
זאת כנראה הסיבה שאני לא היסטוריון, אלא מעדיף לכתוב סיפורים – כאלה שמראש הם סיפורים. הרי כל סיפור היסטורי אפשר לכתוב אחרת, אז עדיף, במקום לעסוק בשיכתוב האירועים, פשוט לכתוב את הסיפור טוב יותר מבחינה ספרותית.
אולי בעצם זאת הסיבה שהתחלתי בכלל לאהוב היסטוריה, אי אז בשנת 1988. פשוט כי היתה לי בתיכון מורה מעולה לספרות. ואולי בעצם זה לא מה שקרה, אלא סתם מה שאני מעדיף לספר לעצמי כדי להסביר את העניין.
