גרף בועות

סטטיסטית, מדגמים וסקרים אף-פעם לא טועים. אלה האנשים שמשקרים ומזייפים. השאלה הגדולה – והיא עדיין לא נבחנה באף סקר – היא מי מזייף. האם אלה האנשים שמשתתפים בסקרים, או אלה שעורכים אותם.

כשרוצים להאמין במשהו, מוצאים פתאום את כל הסיבות לעשות את זה. כל המדגמים והכוכבים מסתדרים בהרמוניה מושלמת ומאירים בדיוק את אותה התמונה שראינו גם בחושך של העיוורון המוחלט. כי כל החברים שחולקים איתנו את הבועה – ויש כמובן הרבה בועות, אבל לכל אחד יש רק בועה אחת – חולקים איתנו גם את אותו נוף קצר-טווח של הבועה הזאת, הנוף שמסתיר את מה שלא נרצה להאמין בו.

החברים שלנו, למזלנו, דומים לנו מאוד. ככה אנחנו בוחרים אותם. אנחנו יושבים איתם בשיחות סלון ובפרשנויות של פרלמנטים בבתי קוראים בקפה, וגם כשאנחנו מתווכחים איתם, אין לנו את הכלים להשתכנע במה שאנחנו לא מאמינים בו. החברים שלנו מצטרפים למקהלה עם הרפרטואר הקבוע, מביעים את דעתם בצורה נחרצת ובמגוון ניסוחים וצבעים, בעיקר כדי לשכנע את עצמם. כמונו.

תמיד זה היה ככה, רק שפעם לפחות לא רימינו את עצמנו. פעם ידענו שזה ככה. היום אנחנו מטפחים איזו אשליה של כפר גלובאלי, של רשתות חברתיות חובקות-כל, של פלורליזם. עובדות ודעות זורמות בקצב הקליקים המהיר, ואין לנו זמן לכל זה. אז אנחנו בוררים לעצמנו רק את מה שיש לנו באמת זמן להתעכב עליו. רק את מה שנוח וקל לנו לקרוא.

החברים שלנו בפייסבוק דומים לנו. ככה פייסבוק בוחר לנו אותם. ולא משנה מה בחרנו מאחורי הפרגוד, אנחנו שוב ושוב עומדים בפתח ה"מטריקס", ושוב ושוב בוחרים את הגלולה הכחולה ולא את האדומה. בוחרים להתעורר בבוקר במיטה שלנו, בבועה שלנו, ולהאמין למה שנרצה להאמין. יכול להיות שזה עניין הישרדותי – הרי כל דבר אפשר לתרץ באיזה אינסטינקט הישרדותי – אבל מה שווה הישרדות כזאת, שמדכאת בנו את היכולת לראות מה נמצא מחוץ למערה הקדמונית שלנו?

מה שמצחיק בשטיפת מוח, זה שכל קורבן שלה בטוח שרק אחרים יכולים להיות קורבנות שלה. ומה שעצוב הוא, שגם כשסוכני שטיפת המוח מתלחשים בחדרים הסגורים על קרירות תוכניותיהם, אלה שנשטפו כבר, ממשיכים להאמין ולהטיף לעצמם ולסביבתם הנוחה את מה שאולפו היטב.
רק שבחוץ יש עולם אחר, ופתאום הוא מבליח לרגע, כמו הבזק של מציאות באמצע הסרט שלנו, ומפתיע. הנה הוא, "המטריקס". העולם האמיתי שמחוץ לבועה הנוחה שלנו. הנה החיים החצופים האלה, שמסרבים להתכופף לפי חוקי היחסות הפרטית מאוד שלנו ושל החברים שלנו. מאיימים לפלוש ולשבש את הדעת.

הסקרים טעו, אנחנו אומרים לעצמנו, ואוספים תירוצים מכל הפינות – ועדיין רק הפינות של אותה הבועה. סקרים, כמו העיתונים שבהם הם מתפרסמים, לא מייצגים מציאות, אלא מייצרים אותה. זה הגולם שקם על יוצרו, קללת החרב המתהפכת, המנגנון שמושך בחוטים שלהם, ושהחוטים שלו מושכים אותם, וחוזר חלילה. "המטריקס" רב המימדים שמתעקש להיות החיים שלנו, ושאנחנו מתעקשים שוב להתעלם ממנו.

אבל בועת "המטריקס" היא מחלה. מי שמסרב לצאת ממעגל העוני של חברי הפייסבוק שלו ולראות את הנוף מסביב, יהיה כזה גם בכל בריחה שלו – גם כשיחפש ארץ אחרת, או עם אחר שיחליף את העם שמאחורי המדגם הלא מייצג.

ריאליטיזם

קורה משהו מוזר כשצופים בטלויזיה אחרי הרבה זמן שנמנעים מזה. כלומר תלוי כמה זמן – אם הזמן קצר, הסכנה של להתמכר וליפול שוב לתהומות הרדידות די גדולה, אבל אם הזמן ארוך מספיק, מקבלים איזו שהיא פרספקטיבה. כמו להתרחק מספיק מתקופת בית-הספר, ואז להיות מוזמן לפגישת מחזור ולפגוש אנשים מקריחים עם כרס של ייאוש נינוח, שמדברים בלי סוף על ספורט.

שום דבר בחיים לא מכין אותנו לרגע הזה שבו אנחנו פותחים את הטלויזיה, ומגלים שבמקום לזרוק אותנו לעולמות חדשים, היא מתעקשת לקרוא לתוכניות שלה "מציאות". אבל כנראה שבחיים אפשר להתרגל לכל דבר, גם למשחקים של משימות ותחרויות, וגם לכתיבה על טלויזיה בלי באמת לצפות בה.
לשם הגילוי הנאות, אני צופה ב"מאסטר שף" בשבועיים האחרונים בעיקר למען השלום-בית. האורות המרצדים שוטפים אותי ואת זוגתי ברוגע נעים של זמן איכות משותף, ואנחנו מפשירים לנו איזו פיתה או פותחים שקיק של חטיף מלוח, אוחזים יד ביד, ומחכים לראות מה הכינו לנו בתפריט של המציאות האחרת.

יכול להיות שאני קצת מיושן בדעתי, אבל עבורי "מציאות" היא לא תחרות בנושא אוכל, שירה, או הישרדות בוילה על אי בודד. תמיד התחברתי יותר למציאות של הסרטים הדוקומנטריים, של החלומות המוזרים אחרי הצפיה בערוץ החיות והאסונות, או סתם של מהדורות החדשות.
ומסתבר שבשנים שלא הייתי בחיים האלה, כאן בצד זה רק הלך והחריף, והתחרויות הטלויזיוניות של היום הן על בחירת זוגיות כמה שיותר שנויה במחלוקת, פתיחה של כמה שיותר אצבעות בחדר-הלידה, ומי יודע – בטח עובדים ממש ברגעים אלה גם על תוכנית ריאליטי שעוקבת אחרי תהליך עשיית הילדים עצמו.

אבל הבעיה האמיתית בכל המציאות הזאת, היא הרגע הזה שבו אתה מתחיל לראות את התפרים הגסים, ואיך תגובות השופטים מודבקות ומבויימות, ומתחיל לחשוד שגם המתחרים שם הם כאלה. כי לא משנה מה הנושא של התחרויות האלו בטלויזיה, בסוף הרי זה הופך בעצם לתחרות בין הצופים מי הפך ליותר ציני כלפי צרות של אנשים.

והאנשים, הם הרי מוכרים שם את הצרות שלהם תמורת נזיד על מצע פירה בטטה. אז מגיע להם. מגיע להם שהדמעות שלהם יהיו רק רוטב לא מספק למנת בילוי הערב שלנו. מגיע להם שנשלח מהספה הנוחה שלנו מסרון שמבהיר להם שהסיפור שלהם לא מתנגן מספיק יפה. מגיע להם שלא נרגיש שגם בחדשות האמיתיות אנחנו כבר מחפשים את השקר.

מגיע לנו.

כי המציאות שהתוכניות האלו חושפות היא האשליה שאנחנו טובים, או לפחות שאנחנו יודעים להסתיר כמו שצריך את הרוע שאנחנו סוחבים בלב ומכחישים בראש. וכשהמסך קורע מאיתנו את הנימוס והסבלנות, כשאנחנו אומרים לעצמנו שכל הריאליטי הזה מבויים ומתוכנן וציני, אנחנו יכולים גם להבחין פתאום בבימוי ובהדבקות הגסות שבין מה שאנחנו אומרים וחושבים על האנשים האחרים שסביבנו – על עולים חדשים, כהים, שמנים, יפים, מכוערים, נמוכים, דוסים, זרים, זקנים, נשים וטף.

העולם האמיתי מלא בהם – בסיפורים קורעי לב שאין להם אפילו קול נעים או תבלין מעניין מלמעלה. סיפורים שלא יכולים לעבור את האודישן, שלא לדבר על לחדור את חומת מהדורות החדשות, או את תשומת הלב של שופטים מנוסים וחסרי סבלנות כמונו, שרק מחפשים משהו יותר קיצוני כל הזמן. והכי גרוע, זה שאני יושב וממציא את הסיפורים האלה גם על מי שאין לו שום קשר אליהם. כי לא צפיתי בטלויזיה הרבה זמן, וכל מה שיש לי זה האנשים שעוברים ברחוב, או שיושבים ליד בתי-הקפה, או שצופים בתוכניות ריאליטי. ועבור כל אחד מהם יש לי סיפור שלם בראש. הם בודדים עם הבעיות שלהם, הם מתמודדים עם הצרות שלהם, והם נודדים קדימה עם העבר האיום שלהם. והתחרות ביניהם היא קשה, ואין בסוף הגמר הגדול שלה 15 דקות תהילה, או זכיה בהנחיית תוכנית בוקר בטלויזיה, או אפילו הנחיה של תוכנית הריאליטי של הכוכב הנופל הבא.

ואז אני מבין, שכמו בפיתול מפתיע של פרק ההדחה הלפני אחרון, הסיפור האמיתי כאן הוא בעצם עלי – לא על הריאליטי ולא על הצופים בו. הסיפור האמיתי כאן הוא על הצורך הכמוס שלי לסדר את העולם שמסביב כדי שיהיה לי קצת יותר נוח, לסדר ולמיין את בליל הרחמים, הציניות, התחרותיות והפחדים לתוך מגירות מסודרות וערוצים נפרדים. ובעיקר, על הקושי לעשות את זה לבד, מול המציאות, בלי העזרה של תוכניות הטלויזיה.
וזה קושי כל-כך גדול, שאם לא הייתי מתבייש בו, ואם רק הייתי יודע לבשל אותו כמו שצריך, הייתי גם מצליח לכתוב אותו. או לפחות מגיש אותו כבר לזכיה בטוחה באיזה גמר גדול של תחרות טלויזיונית עתירת רייטינג.