יום חמישי, 27 באוגוסט 2015

צלם ושכח

יש כאלה שרואים דברים רק כשהם מופיעים ממש מול העיניים, ויש כאלה שרואים אותם רק כשהם כבר נעלמים.
למשל מצלמה.

יצאנו לנופש בשבוע שעבר עם שתי הבנות. כמו תמיד, וכמו כולם, גם אנחנו כתבנו במשך שבוע רשימה ארוכה של דברים שאסור לשכוח לקחת, וכמו כולם, גם אנחנו בכל זאת שכחנו כמה דברים. אבל דבר אחד לא שכחנו לא לכתוב, ולא שכחנו לא לקחת.
מצלמה.

פעם, בימים הרחוקים והדהויים ההם, לפני חמש שנים בערך, מצלמה היתה הדבר הראשון ברשימה. תשכח גרביים, תשכח מברשת שיניים, תשכח את העיניים – רק אל תשכח לקחת מצלמה. אבל סרט הצילום פינה את מקומו לטובת המצלמה הדיגיטלית, ומלחמות ה"למי יש יותר מגה-פיקסל", הוכרעו מהר מאוד לטובת סוגיות חשובות יותר – כמו "איפה קונים יותר בזול את הכיסוי לסמארטפון".
וכמו שרשימות הנייר פינו את מקומן לטובת אפליקציות של שיתוף משימות, גם המצלמה הדיגיטלית הפסיקה להופיע ברשימות האלו של הטיולים, כי – היי, סמארטפון!

זה באמת מיותר להחזיק מכשיר שכל תפקידו הוא לצלם. אבל זה לא אומר שהצילום עצמו הפך מיותר. להיפך. בעידן הזה, של אינסטגרם וקבוצות ווטסאפ ושיימינג פומבי בפייסבוק, אין דבר יותר חשוב מתמונה. בשבוע שעבר, למשל, התינוקת שלי הצליחה לעמוד. לצערי, החדר היה חשוך – כי התינוקת הזאת עושה את הדברים הכי נמרצים דווקא כשהיא צריכה ללכת לישון – ועד שהצלחתי להתעשת ולהתארגן, היא כבר נחתה בחזרה על הטוסיק. ותמונה שלה על הטוסיק כבר יש לי.
כך שבשורה התחתונה, יכולתי גם לספר בגאווה שהתינוקת הצליחה לספור עד 100 בסינית-מנדרינית. או להרכיב בעצמה פאזל תלת-מימדי. או להחתים את דאע"ש על הסכם שלום היסטורי. זה לא משנה, כי לא צילמתי. והיום, בעולם של אתרי מסחר סיניים ודאע"ש, אי אפשר לסמוך על אף-אחד. אם לא צילמתי, זה בטח לא קרה.

בעצם, אם נהיה מדוייקים יותר – זה גם לא מספיק לצלם. יש חלון זמן מאוד מצומצם שבמסגרתו צריך גם לשתף את התמונה. והנה עוד סיבה שהמצלמות הדיגיטליות הישנות והמסורבלות להפעלה והלא מחוברות לאינטרנט כבר לא ברשימה של אף אחד.
ובנופש שלנו בשבוע שעבר, היו המון רגעים כאלה. תמונות של פעם בחיים – אם לא מחשיבים את הפעם הקודמת, או את כל הפעמים שאחרים כבר ראו תמונות כאלו. קפיצות לבריכה, חיבוקים משפחתיים בפינות פסטורליות, ילדים שמשחקים כל-כך יפה יחד, מישהו שצועק בחדר האוכל, והיי – התינוקת עומדת! איפה המצלמה? איפה הסמארטפון? תדליק את האור! תפתח ווטסאפ!

אל תסתכלו עלי כאילו אני לא בפוקוס. אתם הרי מכירים את המצבים האלה, של להתעקש לצלם. של להגיד לילד "רגע, אני אצלם סרטון, תגיד שוב את הדבר החמוד ההוא שאמרת". של לחפש מתוך הרגל את הסמארטפון בכיס של בגד הים – כשאתה שוחה בים. של הכפירה בסיפור הבריאה המקראי – כי עובדה שהיד לא נוצרה מספיק ארוכה כדי לצלם סלפי של כל המשפחה יחד.
ואתם מכירים את המוצרים האלה שנמכרים במיטב אתרי הסחר הסיניים - המוצרים תומכי ה"צילום בכל מצב". שלט רחוק, מוט סלפי, כיסוי סמארטפון עמיד במים, רחפן אישי שעוקב אחריך ומצלם הכל בלי שתרגיש, אפליקציות עם פקודות קוליות להפעלת המצלמה, או השבב בלוטות' הזה שמושתל בתוך העין.

כך שאת מה שלא עשתה הבריאה האלוהית, עשה המוח האנושי, והכל בסדר. נותרנו רק עם שתי בעיות קטנות: מה עושים עם כל עשרים המצלמות הישנות שיש לנו בבית, ובעיקר – מה עושים עם כל התמונות אחרי ששיתפנו אותן עם המשפחה וחברי הפייסבוק בזמן אמת.
כל התמונות האלו שממשיכות להצטבר – במקום בארגזים בעליית הגג, בתיקיות במחשב ובטלפון. כל התמונות שאף אחד לא מסתכל עליהן דקה אחרי שצולמו, כי הן הרי שותפו מיד. כל התמונות של הילדה השניה, שבטעות אנחנו חושבים שלמדנו את הלקח ואנחנו מצלמים אותה פחות, אבל האמת היא שאנחנו פשוט לא מקפידים כמו פעם על שמירת כל אלפי התמונות שלה בצורה יחסית מסודרת – כי הבנו שכך או כך לא נצפה בהן.

אבל בדרך הביתה מהנופש המשפחתי, כשנתתי את הטלפון שלי לילדה כדי שתשחק במשהו במקום לבזבז את הזמן בלהסתכל על הנוף מהחלון, פתאום השתררה דממה מוזרה וחשודה. "מה את עושה שם?" שאלתי אותה, מדמיין כבר איזה אסון חוללו אצבעותיה הקטנות על המסך הפרטי שלי.
וקולות של התינוקת שהיא היתה חתכו פתאום את אותו שקט מתוח.
"אני מסתכלת בתמונות", היא אמרה. עדיין תמימה. עדיין לא יודעת שתמונות ישנות נועדו רק להיות מצולמות ומשותפות, לא להיות נצפות ככה סתם.


יום חמישי, 20 באוגוסט 2015

רכבתחתית איןסופית

אחת הסיבות שאני כל-כך אוהב להיות במילאנו, היא הרכבת התחתית. דווקא מילאנו, כי אני כזה נון-קונפורמיסט ייחודי ומקורי שלא נכנע לאופנות של הערצת פריס, לונדון וניו-יורק. דווקא מילאנו, עם רכבת תחתית של שלושה קווים – לא יותר – שמביאים אותי במהירות לכל מקום שבו אני רוצה להיות, או אולי מגדירים בעצמם את המקומות שבהם מישהו כמוני רוצה להיות.
לרדת במדרגות, לחכות דקה בין כל האנשים היפים עם החליפות, להרגיש את הרוח נדחפת במנהרה, צפצוף הדלתות הנפתחות, שקשוק הגלגלים החורקים בסיבובים החשוכים על המסילה. אולי להחליף בדואומו לקו הצהוב, להצפין קצת לרובע האמנים, לשתות קפה ציורי בפינת רחוב שקטה.

אבל כל זה ישתנה עכשיו, כשסוף סוף התחילו העבודות להקמת הרכבת התחתית של תל-אביב. סוף-סוף אוכל גם כאן בישראל להיכנס לאיזה מרתף מעוצב-יתר בחוסר טעם, להשתדל להתעלם מכל המוזרים שתמיד פגשתי באוטובוסים, לעלות על הרכבת האיטית והצפופה, ולצאת באמצע הרחוב הכי סואן של תל-אביב כדי לשתות קפה של מכונה ביתית באיזה קיוסק שמתפרנס בעיקר מנערים שיכורים.
כן, אני יודע, קוראים לה הרכבת הקלה, אבל למה לעסוק בהבדלים הדקים? היא הכי תחתית שיש. והרי בכל מקרה גם לא נראה שם אנשים עם חליפות נוסעים בבוקר לעבודה. הישראלים ימשיכו להעדיף ללבוש את החליפות שלהם על קטנועים.

הדרך לגיהנום רצופה כוונות טובות, והדרך לגן-העדן של החרבת תל-אביב סוף-סוף, רצופה בפיצוצים וחפירות וסגירת רחובות ראשיים למשך שנים ארוכות – כדי שנתרגל בהדרגה ומחוסר ברירה לרעיון שאנחנו מסרבים להפנים כבר שנים: שהעיר הזאת מיותרת.
הנה, סוף-סוף יבינו אותי ואת החזון שלי מימים ימימה – שאין סיבה אמיתית להיכנס לתל-אביב. אני עצמי הבנתי את זה מאז שהמציאו משחקי מחשב וכבר לא הייתי צריך לנסוע בקו 66 לאולמות המשחקים בזידנגוף. ואכן, מאז התפתח עולם של טכנולוגיה ואפליקציות, שמאפשר לנו לעשות הכל מהבית, מרחוק. אז מה שחסר לתל-אביב זה לא רכבת תחתית, אלא טכנולוגיה שמאפשרת לאדם לשלוח את דמותו הוירטואלית להפגנה בכיכר. או לחלופין, להבין שלעמוד בצפיפות עם עוד הרבה אנשים ולהחזיק שלט זה לא דבר שעוזר לאף-אחד.

אבל לאנשים לוקח זמן לעכל שינויים. כל התהליך הזה יקח שנים. לפחות שש שנים של עבודות, וכנראה יותר, עד שכולם יבינו שההילה שיש לעיר הזאת היא סתם בועה – ועוד בועה בלי מיזוג אוויר. יבינו שהם חיים בעיר שאף-אחד בה בעצם לא תל-אביבי – כולם כל מיני מהגרים מקיבוצים בצפון, מושבים בדרום, ונתניה – שעכשיו לא רק שהם יחיו במחאה אינסופית על שכר הדירה המופרז שהם מסכימים לשלם מרצונם, הם גם יגלו שהמחאה הזאת כבר לא חיה בשדרה פסטורלית, אלא בתוך אתר חפירות ענקי ונצחי.
וכל זה בשביל קו רכבת תחתית בודד אחד. אפילו לא שלושה, כמו במילאנו.

ובחפירות האלו יצוצו שוב כל המפות הישנות, וחולדות ענקיות ומאיימות – שאם הן באמת קיימות, אפשר היה פשוט להיכנס למחילות ולרכב עליהן במקום לסלול מסילות ומנהרות בטון – וכל האנשים שהתפרנסו נהדר מלנהל ועדות ותכנונים לאורך עשרות שנים, ומי יודע, אולי מסתתר בחפירות האלו גם נפט, או גז – ונאלץ לעצור את העבודות כדי לריב למי הם שייכים.
ובסוף בסוף, כמו בסוף של כל אתר חפירות, תתגלה גם אמת היסטורית חשובה: שכל זה היה מחדל מיותר. ואפילו את מי להאשים כבר יהיה קשה למצוא אחרי כל השנים האלו וכל הבלגאן. אבל בטח בכל זאת יקימו ועדה.

אבל אולי הבעיה היא אצלי. אולי הבעיה היא שאין לי מספיק חזון לעתיד רחוק – למרות שידעתי לזהות את העניין הזה עם הטכנולוגיה ואולמות המשחקים. אולי הבעיה היא שאני לא מספיק מאמין בוועדות תכנון עם נסיון של עשרות שנים. אולי פשוט אני באמת לא מבין את העניין – סליחה על משחק המילים – לעומקו.

אולי בסוף באמת תל-אביב תהיה עיר אירופאית ואמנותית כמו מילאנו, וכל הצעירים המרדנים שמהגרים אליה מהקיבוצים והמושבים ופתח-תקווה, ואז מתלוננים ומזלזלים בה, ישבו באמת בשקט, לבושים בחליפות יפות, ברכבת התחתית החדשה. אחרי הכל זה יהיה עוד המון שנים, ותהיה להם הנחה כי הם יהיו כבר פנסיונרים.

אבל מקריאה של כל התוכניות, הפרוטוקולים, וטורי הפרשנות שמביעים בדיוק את דעתי שלי – נראה סביר יותר שכולם יבינו באמת שכל העיר הזאת מיותרת, או לפחות זקוקה להריסה והקמה מחדש. מהיסוד. מלמטה. הכי למטה.
אני כבר מאוד סקרן לראות מי יהיה חבר בוועדת התכנון שתקום.

יום חמישי, 13 באוגוסט 2015

החופש להיות בחופשה

כבר כמעט שלוש שנים ימי חמישי הם ימים מיוחדים בשבילי. ימים שבהם אני לוקח את הבוקר באיטיות, מנסה להתחיל להירגע עם קצת קריאה של מוספים ומאמרים, ועם ציפיה נרגשת לטור השבועי הזה שלי עצמי. הבעיה היא שכמעט בכל שבוע יום חמישי הזה מתעקש להיות מיוחד באופן ייחודי יותר, להרוס את התוכניות, ולהשאיר את האידיליה שתיארתי קודם כתקווה לפעם הבאה.

בחמישי הקודם, למשל, הילדה התפטרה בבוקר מהקיטנה.

היא פשוט עמדה שם ובכתה, ואמרה שהיא לא רוצה יותר. וזה עוד ביום של משחקי מים. כי צריך להבין: זאת ילדה שלא תוותר אף-פעם על עוד קצת בריכה. להסתובב אחורה ולוותר כשהיא כבר לבושה בבגד-ים זה חריג, קיצוני ונדיר אצלה כמעט כמו זה שמצאתי חניה באותו בוקר ממש ליד השער של הגן.
"את בטוחה?" שאלתי אותה והמצאתי עיקרון נחרץ: "כשנעבור את השער לא נחזור שוב".
"בטוחה".
"ולא נחזור גם בשבוע הבא", נחרצתי עוד יותר.
"בטוחה".
עברנו את השער, וחזרנו למכונית. בדרך עשיתי חשבונות. במה בדיוק היא מאסה? מדוע התחברתי לנחרצות שלה - שלא לומר הקצנתי אותה? מה האלטרנטיבה? ולאן ניסע עכשיו בכלל? ומה יהיה עם שיגרת יום חמישי?

*


כשהתאוששתי, הדבר הראשון שעשיתי הוא לוותר על הג'ינס והנעליים, לטובת מכנסי ספורט קצרים וכפכפים. זה כנראה שלב כזה בחיים של כל גבר. שלב הכניעה. כי גבר צעיר בבגדים פשוטים ומראה קצת מוזנח הוא אולי היפסטר חלוץ אופנה וסטייל, אבל אם אתם רואים גבר בגיל העמידה שלבוש ככה, כנראה שהוא פשוט אבא בחופשה הגדולה.

הדבר השני היה להבין שזה בסדר, כלומר לא רק הכפכפים, אלא כל העניין של החופשה. להבין שאיכשהו יצא שהשנה אני יכול להרשות לעצמי להיות באמת עם שתיהן במפלצת מאיימת-ההורות שנקראת "אוגוסט". זאת הזדמנות. הזדמנות שאולי לא תחזור. זה יכול להיות הרווח הנקי שלי, גם אם זה אומר לוותר על דברים שוליים כמו כתיבה יצירתית או מקלחת. חוץ מזה, זה גם נחמד להתחיל את היום בשעה 9. אם מתעלמים מהשעות שהייתי ער עם התינוקת בלילה, זה נותן הרגשה שיש פחות בספירת השעות במשך שאר היום.

אבל המפתח לצליחת התקופה הזאת הוא דווקא – כמו שתמיד מייעצים למי שזכה במיליונים בלוטו – כן לשמור על שיגרה מסויימת. על משימות ואתגרים, גם אם הם אתגרים של יום אחד, או של שעה קלה.
אז החלטתי, לשם השפיות, שנשתה קפה שיגרתי בכל בוקר. וקניתי חוברות עבודה לילדה הגדולה, והדפסתי המון דפי צביעה, לימוד מספרים ואותיות, וחיבור ציורים מנקודה לנקודה. היא סיימה אותם כבר ביום הראשון, לקול תרועות המורה בגמלאות שישבה לידנו בבית הקפה, ולקול צווחות התינוקת שישבה עלי ובעטה לי בספל. אז חזרנו הביתה והדפסתי עוד.

כשאתה עוסק בהורות, אתה לוקח את כל מה שאתה זוכר לרעה מילדותך שלך, כל מה שהבטחת לעצמך שכאבא תעשה בדיוק הפוך, ואז עושה בדיוק כמו שהוא. וחוברות עבודה זה הקונספט שאני זוכר מהחופשות בילדותי. זה ולסדר בכל יום באופן יסודי משהו אחר בחדר. לשם עדיין לא הגענו, אבל תמיד אפשר לקוות.

בסופו של דבר, להיות כל היום בחופשה עם ילדה ותינוקת זה לא מאוד קשה. בתנאי שאתה פשוט לא מנסה לעשות שום דבר אחר במשך כל הזמן הזה. ובתנאי שיש גם רעיה תומכת, וכמובן סבתות ודודות. ובאמת יש גם יתרונות. בשבוע הזה, למשל, עישנתי הרבה פחות מהרגיל, הגעתי לערב עם 75% סוללה בנייד (שרוקנתי בשעה הבודדת שהיתה לי עד השינה), ונכנסתי לפייסבוק רק לרגעים בודדים, ורק כדי לגלות שהרבה מהזמן שלי שם תמיד מתבזבז על לדלג מעל דברים שהם סתם מרגיזים או טיפשיים בעיני. כל מיני מלכודות קליקים מפגרות, בדיחות משחקי מילים מטופשות, או ויכוחים פוליטיים – שרק עכשיו כשהזמן נהיה יקר יותר, מבינים שהם סתם בזבוז של זמן, גם בימים שיש הרבה זמן. אז הפסקתי את המעקב אחרי כמה דפים, אבל מפחיד לחשוב שאולי בסוף אאבד לגמרי את היצר להגיב או אפילו סתם להתרגז מדברים.

*


על הכתיבה כמעט ויתרתי לגמרי, אבל לא להתרגז באוגוסט באמת קשה. אז בוקר אחד הלכנו לבנק, להגיש את הטופס של הוראת הקבע לצהרון של הגן בשנה הבאה עלינו לטובה ולבריזה של ספטמבר. באותה הזדמנות הזמנתי גם פנקס צ'קים, שינוצלו עד תום בפעוטון של התינוקת הבא עלינו לדאגות באותו ספטמבר עצמו.
כל יום הוא הזדמנות ללמוד משהו, והמטרה המקורית היתה ללמד את הילדה מה זה בנק. אבל ההסבר היה כל-כך מופרך ולא הגיוני גם בעיני עצמי, אז הסתפקתי בללמד אותה שחוץ ממטבעות, שטרות, וכרטיסי פלסטיק, אפשר לשלם על דברים גם באמצעות הליכה לבנק, המתנה בתור, מילוי טופס, המתנה שהמנהלת תחתום עליו, קבלתו חזרה, שליחתו בפקס, ותפילה מלאת כוונה שאף אחד לא יבוא אחר-כך ויגיד שהטופס הזה - או אפילו חתימה אחת עליו - הלכו לאיבוד איפה שהוא בדרך, ויזרקו אותה מהצהרון, ולך תוכיח.

עכשיו, בימים כתיקונם הייתי מדליק סיגריה וכותב איזו טרוניה בפייסבוק – משהו על כך שבכלל דורשים הוראת קבע שאין לה לא תאריך תפוגה ולא הגבלה על הסכום, או על כך שהטופס הזה מקציב סנטימטר קטן אחד לכתיבת שם העיר אבל שבעה סנטימטרים ארוכים לכתיבת המיקוד. אבל אלה לא ימים כתיקונם. צריך לחיות מיום ליום. צריך לצבוע את הדפים בהדרגה, לחבר את הנקודות לאט לאט, שהציור לא יסתיים מהר מדי, להסתפק במועט שלמדנו בכל יום, ובעיקר – להתרכז בתוכניות למחר.

יום חמישי, 6 באוגוסט 2015

אקלימות

"שרב קיצוני", הזהירו מהדורות מזג-האוויר. "השתדלו לא לשהות בחוץ זמן ממושך".
"בסך הכל חום יולי-אוגוסט של המזרח התיכון", אמרנו לעצמנו, והתפלאנו כשהחום הזה אשכרה גבה קורבנות בנפש. מוזר. איך אקלים של קיץ יכול להרוג כמו סופת חורף?

כאילו לא היו חסרים לנו קורבנות בנפש אחרי שבוע הקטל שעבר.

אבל זאת בדיוק הנקודה: אנחנו מתקשים להתיחס לטרור יהודי כאל איום קיומי – לעזאזל, אפילו כמשהו קיים בכלל – בדיוק כמו שאנחנו מתקשים להתיחס לימי שרב קיצוני כאלה כמסוכנים כמו סופות החורף.

כי זה הרי לא מזג האוויר, וזה אף-פעם לא האקלים. התרבותי, החברתי, הפוליטי. זה תמיד המקרה הבודד, העשב השוטה, האירוע החריג וההזוי. הרוצח שיש לו שם. הסופה שיש לה כינוי. וכמאמר הביטוי הידוע על מזג-האוויר, כולם מדברים על האקלים הזה ואף-אחד לא עושה שום דבר בעניין.
בעצם זה לא נכון - עושים הרבה. בעיקר פוליטיקאים שעובדים נורא קשה כדי לשמר אותו.

ישראל היא הניסוי האנתרופולוגי הכי גדול בהסטוריה. אני לא מכיר עוד מקרה שבו לקחו אנשים מתרבויות כל-כך שונות ומגוונות, וזרקו אותם לתוך כור היתוך אחד, או יותר נכון סיר חמין אחד ענקי, שגם בוער בחום הזוועתי של הקיץ המזרח-תיכוני הזה.
אבל אי-אפשר הרי סתם לזרוק את האנשים זה לצד זה ולצפות שהם יריבו. לא. את הריב הזה צריך להנהיג. צריך לנהל. צריך לנצל.

והפוליטיקאים שלנו – כולם, מכל צד ומכל גוון – מתפרנסים נהדר מטיפוח של שנאה ופלגנות, ואפילו לא משלמים על הפרנסה הזאת מס. אלה אותם פוליטיקאים – מכל הצדדים – שמטפחים את אש התמיד המזרח-תיכונית של הניסוי הזה. שמשסים אותנו זה בזה, ואז עושים על גבינו קומבינות מחוייכות ומשאירים אותנו עם השנאה היוקדת, ועם החיפוש התמידי היכן לפרוק אותה.

כי השנאה היא המזג הטבעי של בני-האדם. ככה המוח שלנו עובד – עם חלוקה לקטגוריות, אבחנה בין העליון והחשוב לתחתון והמיותר, וחיבור שלנו רק למה שמתאים ודומה לנו. האמת העצובה היא שכולנו בבסיס גזענים ושונאים. השנאה היא הטבע שלנו. מה גם שהיא חינם.
להתגבר על השנאה, שלא לומר אשכרה לאהוב – זאת כבר עבודה קשה. עבודה ללא הפסקה. ועבודה, כידוע, מאוד מעייפת, אז מדי פעם אנחנו צריכים חופשה, במיוחד כשחם כל-כך כמו בקיץ המזרח-תיכוני. חייבים חופשה מהמלחמה הזאת בשנאה, אז יוצאים קצת למלחמות של שנאה.

ולא נעים להודות בכל זה. אז פיתחנו מנגנונים מתוחכמים כדי להסתיר את אותה שנאה. למשל נימוס, או גזענות סמויה שמתחבאת היטב בתוך כל מיני תקינויות פוליטיות של שוויון יתר, זכויות אדם שמגיעות גם לחיות אדם, אפליות מתקנות שרק הורסות, והעברת המטוטלת לכיוון של שנאה עצמית על כך שכל זה לא מצליח לנו.
פוליטיקאים, לעומת זאת, פיתחו מנגנונים אחרים – לא כאלה מתוחכמים אבל יעילים הרבה יותר – כדי לעודד אותנו לשנוא. כי בפוליטיקה, כשאתה שונא את השני, זאת הדרך שלך לאהוב את האחד.

למשל הנשיא. הרי גם אלה ששונאים אותו עכשיו (ואהבו אותו במדי אוהד בית"ר ירושלים), וגם אלה שאוהבים אותו כל-כך עכשיו (ושנאו אותו קודם בגלל שהוא איש "הליכוד") – כולם אוהבים או שונאים אותו בדיוק מאותה הסיבה: הוא מתנהג מוזר. לא לפי התבנית שלו שהכרנו. הוא נכנס לתבנית הלא נכונה.

רק שהאמת היותר מדוייקת היא אחרת. זה לא שהוא בתבנית הלא נכונה. הוא פשוט לא נכנס לתבניות שאנחנו מכירים. אלא שהאמת הזאת אומרת יותר משהו עלינו – כי אנחנו אלה שחונכו ואולפו לחשוב לפי התבניות, ולחפש בכוח – לפעמים יותר מדי כוח – לכל אחד את הגדרת ה-"שמאלני"/"ימני" שלו.

ולרגע היתה לנו הזדמנות לראות את זה. בשבוע אחד היה פה כל-כך חם, וכל-כך קטלני, וכל-כך מלא שנאה. ומרוב חום ושנאה הסיר שלנו עלה על גדותיו פתאום. ולרגע אולי יכולנו לראות שפוליטיקאים ימניים תמיד מתנגדים לכל דבר שהוא "שמאלני", ופוליטיקאים שמאלניים תמיד מתנגדים לכל דבר שהוא "ימני", ושאם מישהו היה אומר לנו לנהל בצורה כזאת את העסק הפרטי שלנו, היינו בועטים אותו לפח האשפה של הקרקס הכושל הקרוב ביותר.

אבל לא. כמו גזירת טבע, כמו סופה, כמו שרב – העדפנו להנהן בנימוס, לצרוח בהרבה פחות נימוס, ופשוט לחזור לשנוא.
כי זה הרבה יותר קל. זה הטבע. זה האקלים המזרח-תיכוני, הפוליטי, התרבותי, החברתי, הארור הזה.



* כן, כבר כתבתי על הנושאים האלה פעם: